למה בכל זאת נהניתי בהופעה של קונצרן האבנים המתגלגלות

האוטוביוגרפיה של קית ריצ'ארדס מתחילה בסיפור על מעצר, בדרום ארצות הברית. הגיטריסט נעצר במכונית מפוצצת מסמים על ידי שוטרים שרק חיפשו סיבה להיכנס בסטונס. הלהקה היתה אז שנואת הממסד, והכניסה שלה לארה"ב הותנתה בליווי משפטי בגלל שלל הסתבכויות הסמים של חבריה באנגליה. 

הבעיה של הממסד עם הסטונס היום התמקדה בדרישת הבית היהודי לדחות את תחילת ההופעה בפארק כדי שחוגגי שבועות המסורתיים יספיקו להגיע. קשה להאמין שמאחורי הקלעים היו חומרים לא חוקיים, מקסימום תה ומשככי כאבים לפרקים מקשישים. חומרים לא חוקיים היו רק, לפי הריח, בקהל.

כל זה היה ידוע מראש, אבל אחרי שהחלטתי והצהרתי שאני לא הולך התפתיתי. זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב, גם אם האלבום הטוב האחרון שלהם יצא כשהייתי בן תשע.

ולא התאכזבתי. במובן של עמידה בציפיות: אלה לא הרולינג סטונס של פעם, זה קונצרן מקצועי בניהול מיק ג'אגר, שנראה כאילו השטן החליט לפרוש לטובת משרת מנהל צוות בידור בבית מלון יוקרתי. הוא מתרוצץ על הבמה, עושה את כל הקטע הטווסי הזה, מפעיל את הקהל, לא מפסיק לשבור שיניים בעברית (כולל 'רוני קנה הנעליים בשוק' הביזארי כשהוא מציג את רוני ווד). הוא ההוכחה החיה שסקס סמים ורוקנרול יפים לבריאות. רק שר טיפה פחות טוב.

לא ברור אם הוא נהנה מזה. אולי הנאה של מקצוען שתקתק עניינים במשרד באיזו מצגת חשובה. צ'רלי ווטס נראה משועמם. רוני ווד וקית ריצ'ארדס דווקא נראים מרוצים מזה שהם יכולים לנגן, גם אם ריצ'ארדס דופק לגמרי את השיר שאני הכי אוהב שלהם, Gimme shelter. הסאונד מצוין, הכל אחלה. ריגוש אמיתי נרשם אצלי רק בשני שירים. You've got the silver בזכות ריצ'ארדס, סימפטיה לשטן למרות ג'אגר.

ובסופו של דבר זה כיף, למרות הכל, כי גם אם מדובר בחבורת קשישים שעושים קריוקי של עצמם מלפני 40 שנה הם עושים את זה מצוין. ועצם הידיעה שאתה בנוכחות דינוזאורים כה מפוארים, יחד עם השירים הכה מעולים שלהם (אבל אנג'י?! זה כמו שמקדונלדס מתאימים את הטעם לקהל המקומי?), עושה את שלה.

בקיצור, זה אולי לא רוקנרול אבל אני מחבב את זה.