זקנים מדי לרוקנרול. או שבעצם לא (וקטע מהסופרנוס!)

את האנטי שלי לרוקרים קשישים ניסח יפה אפרים שמיר בראיון, לא זוכר לאיזה עיתון. הוא סיפר שהיה בהופעה של הרולינג סטונס שנראו כאילו הם עושים קאבר לעצמם. זה היה מדויק. הבנתי פתאום למה אני עושה כבוד לניל יאנג וברוס ספרינגסטין, אבל לא הולך להופעה של פול מקרטני בפארק.

ולכן ההפתעה מהאלבום האחרון של ואן הלן. תמיד חיבבתי אותם, למרות שהיה ברור שזה קצת גילטי פלז'ר. אחת הפעמים הבודדות שבהן כתבתי כתבה בלי לסגור מראש עם העורך היתה עליהם, לכבוד 30 שנה לאלבום הראשון המגה מצליח שלהם – והיא לא נכנסה לבלייזר בסוף, כי העורך חשב שואן הלן לא באמת חשובים או ראויים. מה שדי עצבן אותי. אבל הוא בחור נחמד, ערן, מה לעשות.

עכשיו הם התאחדו. כלומר שוב, כלומר עם הסולן הראשון לשם שינוי, ולא השני או השלישי. כמו קלישאת רוק הם רבו, התפרקו, לקחו סולן חדש, רבו גם איתו וארגנו שלישי, שכבר היה ממש פאתטי. פיטרו את הבסיסט, שתו, נגמלו.

הסולן המקורי, דיוויד לי רות', הריץ קריירת סולו מוזרה וכושלת. השיא שלו, אולי, היה הופעת אורח קצרה בסופרנוס. אחר כך לאדי ואן הלן היה סרטן בלשון (!) וניתוח להחלפת מפרק הירך ולי רות' התחיל להיראות כמו גירסת הזומבי של עצמו. וכל זה בא לאיית ב-2012 בניאון בוהק – "חלטורה".

אבל האלבום שלהם חמוד להפליא. יש בו לפחות שני שירים שלגמרי עומדים בסטנדרטים הטראשיים של פעם, וגם כל השאר עובד לא רע. הוא לא מביך, הוא לא פאתטי, הוא כן בועט. תקשיבו לשיר למעלה, ואחר כך תעיפו מבט בראיון הזה של לי רות', שמספר על מיתוס ה-M&M החומים הידו – הוא מקסים – ואז לכו על השיר שנמצא בתחתית הפוסט. מגניב לגמרי.

לא ברור עד כמה לי רות' ואדי ואן הלן מחבבים/סובלים אחד את השני. לא ברור עד כמה הם להוטים לבמה, חמדנים או פוחדים מזקנה ומוות ומפרפרים מול הקהל כדי להרגיש משב רוח נעורים. בשורה התחתונה האלבום שלהם הוא הפתעה נעימה.

ועם כל הכבוד המועט למקבילות שלהם מעדות ההייר מטאל, תמיד היה חוסר צדק מסוים ביחס לואן הלן. בשיא שלהם, לפני סאמי הגר והקיטש, הם היו שלוש רמות מעל ישויות כמו מוטלי קרו ופויזן, ופה ושם ייצרו שירים ממש ממש טובים, גם בסטנדרטים של עורכים מוזיקליים בבלייזר. אז מה עם לי רות' הופיע עם בגדים מגוחכים וסיפר לקהל שזה לא אקדח בספנדקס שלו, הוא פשוט שמח לראות אותם.

שורה תחתונה – אני מסיר את הכובע מול דיימונד דייב והאחים ואן הלן. ריספקט.