טוק טוק טוק על דלתי מרום

שמעתי את הביצוע הזה בשישי. נסעתי במכונית של אימי, שמתעקשת להיצמד לתקופה הפרה-היסטורית בה לאנשים לא היה נגן דיסקים באוטו. לא נותרה ברירה, שמעתי רדיו, ונפלתי על משדר מיוחד למאיר אריאל, 8 שנים למות וכו'. בטח יהיו כמה שיטקבקו (או יתגבבו, כמו שהציע ב. מיכאל בטור המצוין שלו בשישי) משהו בנוסח ה"מי לא מכיר" שנגה אוהבת לומר. ובכן, אני. לא ידעתי שמאיר אריאל הציע גירסה משלו ל-knocking on heaven’s door של בוב דילן.

השיר המקורי הוא אחד האהובים עלי מעולם. אף גירסת כיסוי ששמעתי, ויש הרבה, לא מתקרבת למלנכוליה של המקור. שמעתי אותו בפעם הראשונה בדיוק איך שצריך – חלק מהפסקול של "פאט גארט ובילי הנער", של סם פקינפה. דילן גם משחק שם בתפקיד קטן. הסרט, כמו לא מעט מסרטיו של פקינפה, מעמיד במרכז גברים שלא מוכנים לקבל את העובדה שהעולם השתנה. ובלי שהם שמו לב, הם כבר לא מתאימים למציאות החדשה. מי שעובד בעיתונות בטח מכיר אחד או שניים כאלה. הם גם לא מוכנים כמובן להשתנות ולהתאים את עצמם – מה שלרוב, אצל פקינפה, מוביל למוות עקוב מדם ומאוד פוטוגני. וסרקזם בצד, זה תמיד נוגע ללב. השיר של דילן משתלב בכל העסק בצורה מושלמת.

בכל מקרה – הביצוע של מאיר אריאל, מתקליט מהופעה חיה בשם "דלתות נפתחות מעצמן", מקסים. זה לא רק קאוור או תרגום, אריאל לוקח את השיר ומחבר אותו לכאן. כשאריאל שר "אמא בואי והסירי את כוכב רב הסמל הזה מעלי, אין לי על מי להסתלבט איתו כאן", הוא ממיר את השריף של שלהי המערב הפרוע בחייל פצוע בברדק של המזרח התיכון. זה מתאים כמו כפפה. זה לא סתם לקחת שיר ולבצע בשביל ההשמעות ברדיו, זה להפוך אותו לשלך, לשייך למקום שבו אתה נמצא, לקצת אחר. דילן בטח היה מסיר את כובע הבוקרים.