הומו-אנונימוס, הגירסה הדיגיטלית

מישהו שאני מכיר גילה לא מזמן שביצעו עליו חיפוש בגוגל. ברמה חדשותית זה קצת כמו לספר שבינואר די קר. כולם מחפשים על כולם. אתה בודק מידע על הבחורה שאתה עומד לצאת איתה, אתה מגגל לפני ראיון עבודה – לא משנה באיזה צד של השולחן תשב – אתה מגגל על בן הזוג החדש של הידידה הטובה שלך. על הבוס. הפסיכולוג. המורה. אחיך. על כולם.

רק שעל המישהו הזה אין מה למצוא. באמת, ניסיתי בעצמי. עצם החיפוש נתגלה בזכות מערכת הסטטיסטיקה של האתר במקום העבודה שלו, שבודקת את מילות החיפוש באמצעותן הגיעו אליו הגולשים. אבל מעבר לשם, אין מה למצוא. לא תמונה, לא בלוג, לא כרטיס בפייסבוק או בקפה דה מרקר, כלום.

שזה העניין האמיתי כאן. מתברר שאנשים כאלה נדירים למדי, בטח אם אתה משכשך בביצת התקשורת. כל מי שעובד בתעשייה הספציפית הזו משאיר טביעת נעל דיגיטלית גדולה למדי באינטרנט. כתבות, פוסטים, דיווחים באתרי הברנז'ה. מאוד קל לאתר מידע, לבדוק איך היא נראית, או מה אמרו עליו. ופתאום – אנשי הדממה, הנינג'ות של הרשת, קומנדו אנלוגי. אנשים שלא תמצאו עליהם כלום.

הנה תובנה לא ממש מדויקת, אבל מה אכפת לי: האנונימיים הופכים למיעוט. אם פעם פרסום היה נחלת מעטים, והרוב השקט היה בדיוק כזה – שקט ובלתי נראה, היום  אנשים שאי אפשר למצוא עליהם מידע בתקשורת ההמונים הם זן נדיר, נכחד, מוזר. ומתסכל. שיפתחו כרטיס איפשהו, רבאק.