inception, התחלה – רידלי סקוט זה לא

התחלה נמשך קצת יותר משעתיים, ועדיין מצליח להיות מהיר ומהנה, סוחף ובלתי מרגש, מרתק ומאכזב. איכשהו בליל התכונות הזה נשמע מרתק, אבל הוא לא. מאוד נהניתי מהסרט, אבל בבוקר שאחרי הוא בעיקר מעצבן אותי, ועושה לי חשק לראות שוב את בלייד ראנר.

התחלה, בלי ספוילרים, מספר על חבורת מקצוענים שמתמחים בחדירה לחלומות של בני אדם כדי לגנוב מהם סודות, לרוב במסגרת ריגול תעשייתי. המנהיג וגיבור הסרט הוא ליאונרדו דיקפריו, שסוחב שדים בתת מודע או שלדים בארון או איך שתקראו לזה. ויש אחלה אפקטים, צוות שחקני משנה מצוין, וענייני מציאות-אשליה/חלום ומה שביניהם. עד כאן תקציר.

ויש בעיות. כמה בעיות. רוב הביקורות על הסרט מהללות עד להתפקע – יאיר רווה למשל, ארז דבורה בויינט uפיטר טראברס שכמעט מגיע לאורגזמה ברולינג סטון. אני לא לגמרי מצליח להבין למה. כן, הרעיון של הסרט מבריק. אבל הביצוע רחוק מלהיות מושלם ויותר מזה – חשבו על זה כבר קודם, ועשו את זה הרבה יותר טוב.

הבעיה המרכזית שלי היא שאחרי שהסרט נגמר, אתה נשאר עם מעט מאוד. בלייד ראנר או המטריקס גרמו לצופה לחשוב, בסלון או ברחוב, על השבריריות של המציאות, או לפחות של תפיסת המציאות שלנו. אבל התחלה לא ממש עושה את זה. לפי הסרט או שאתה חי במציאות, או שאתה חי בחלום, שנראה בדיוק כמו המציאות. הפער ביניהם לא ממש גדול. כמו שכתב אנדרו אוהייר בביקורת המצוינת הזו ב-salon – החלומות שמעצב כריסטופר נולאן, הבמאי, נראים כמו סרטי פעולה משנות ה-90. כן, כשהוא משקיע באפקטים של ערים שלמות נבנות, נהרסות ומתקפלות על עצמן, זה מגניב. אבל רוב הזמן עולם החלום נראה מציאותי לגמרי.

יאיר רווה כותב על סוריאליזם, אבל קשה מאוד למצוא כזה בסרט. רובו נראה ריאליסטי למדי – לא מחמאה כשמדובר ביצירה שמנסה לעסוק בתת מודע וחלומות. כל אחד מכיר את תחושות אי הנוחות והאימה שמתלוות לחלום רע למשל – לא תמצאו שום דבר כזה בסרט. החלומות של נולאן קצת משעממים. אולי זה משפיע גם על הכישלון של הסרט בניסיון לערער על תפיסת המציאות. אם הפער בין החלום למציאות כל כך קטן, האם זה משנה באמת במה משניהם אנחנו מסתובבים? לא ממש. ואם לרמייה עצמית ואשליה אין משמעות למעשה, הרי שהם לא מעניינים. מה גם שנולאן לא באמת מצליח ליצור את תחושת הערעור ההכרחית, חוסר הוודאות וההפרדה בין מציאות לאשליה. די ברור מתי נמצאים איפה.

הביקורות גם ממהרות להכתיר את נולאן כאחד מגדולי הדור מאחורי מצלמה. לא קונה את זה. מלבד ממנטו הגימיקי, כל הסרטים שלו הם קצת ליד הדבר עצמו. האביר האפל מוערך יתר על המידה, וראוי בעיקר בזכות סצינות משחק מדהימות של הית' לדג'ר כג'וקר. לא כי הוא סרט רע, רחוק מזה – הוא פשוט בינוני. נולאן מסווה את הבינוניות בעזרת יומרה גרנדיוזית. סצינות האקשן בסרטים שלו מגושמות ומפוזרות – ובסרט באטמן זה מבאס למדי – ובעלילות שלו יש חורים, וקלישאות שמסתתרות מאחורי רעש וצלצולים.

מה שאין בסרטים שלו זה סקס, ורגש אמיתי. ב"התחלה" ליאונרדו דיקפריו מאוד מאוהב באשתו, או ככה אומרים לנו, כי לא ממש רואים או מרגישים את זה. תחשבו על בלייד ראנר והרומן העצוב-עצוב בין הריסון פורד לשון יאנג, או על העצב הקיומי של רוטגר האואר. או על ניאו וטריניטי במטריקס – ברור שהם מאוהבים, אבל ברור שהם גם מתים להוריד את הבגדים ולהתפרע במיטה. תביטו על דיקפריו ומריון קוטיארד בהתחלה: הם משתוקקים להחזיק ידיים ולהסתכל זה בעיני זו, וזהו. בסרטים של נולאן – למעט אולי ממנטו – לא מקללים יותר מדי, לא מזדיינים, וגם לא מרגישים. אלא אם רגש הוא פרצופים דרמטיים ואמירות קלישאתיות. וזה תמיד נקי מדי, מעוצב מדי.

התחלה הוא סרט שמאוד כיף לראות בקולנוע. אבל מתחת ליומרה מסתתרת יומית אקשן אינטליגנטית למדי עם יומרות. לא יותר.

תגיות: , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

5 responses to “inception, התחלה – רידלי סקוט זה לא”

  1. eyalbarcochva says :

    דבריך נכוחים, ביקורת מצויינת.

  2. הדר says :

    אני מצאתי את הסרט משעמם, חסר דמיון, עם המון חורים בעלילה ופשוט סרט רע (אה, כן, ועריכה מוזיקלית נוראית. לא כמו שאטר איילד שכמעט גרם לי לעשות מיוט אבל עדיין).
    יש מעט מאד במאים שנגעו בנושא החלום בצורה מוצלחת (והסרטים שלהם יכולים לקבל כותרת משנה: WFT). ולא צריך ללכת עד קובריק. קחו את מלהולנד דרייב המהפנט, את מדעי החלום ושמש נצחית של גונדרי, כמובן עיניים עצומות לרווחה הנפלא, כל סרט של טרי גיליאם ודל טורו, כדי לראות מה זה דמיון מתפרץ, וטשטוש בין מציאות לדמיון.
    חלומות הם לא סרטים ליניאריים מפורטים עם הסחת דעת (פחדנית מבחינה תסריטאית) של סרט פעולה. ג'יזס, כמה אפשר לירות ולא לפגוע או לירות ולפגוע בול?
    איך זה יכול להיות שרק תת המודע של קוב מפריע? ועוד בצורה כל כך שקטה? איפה הסימבוליזם שכל סרט חלומות משווע אליו? הריחוף באוויר כשהם נופלים היה גימיק חסר בסיס. המעלית גם כן מטאפורה שחוקה וכך גם המניע של קוב.

    דה קפריו מגלם כבר את אותה דמות מתחילת הקריירה שלו והוא לא אמין לחלוטין. כל השאר אכן קליפות חלולות (לא דיברו על מבוכים? ארכיטקטורה? וואו, היא הפכה את הבניינים, כמה מקורי).
    בקיצור, הרעיון אולי מקורי אבל הביצוע צפוי, דל, אפרורי ומשעמם. במשך רוב הסרט קיוויתי שאני אוכל להתעורר.

  3. נמרוד says :

    בכל הנוגע לסוריאליזם/ריאליזם – הסרט הוא בהחלט יותר חידה מאשר הזייה. ויש משהו בדבריך שההבדל בין מציאות לחלום הוא קטנטן – החלומות בסרט מסודרים להפליא.

    ובכל זאת, מילא להקטין את הסרט הזה מול בלייד ראנר – אבל מה יש במטריקס שאין כאן – קצת יותר מתח מיני? לא יותר מקוריות, ובטח שלא יותר תחכום.

    בכל מקרה, הסרט העיף אותי לחלוטין כשראיתי אותו, מהסרטים הנדירים שהדביקו אותי לכיסא לחלוטין. ובכל זאת, במבט לאחור, אני מוצא בו קצת פחות.

    ממנטו, לעומת זאת, הוא הרבה יותר מגימיק בעיני. בעיקר כיוון שהגילוי בסוף הוא לא רק טוויסט בעלילה אלא ממש שומט את השטיח מתחת לתפיסת העולם של הגיבור, ולכן גם שלנו כצופים.

  4. עדן says :

    ביקורת מצוינת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: