איש אחד נכנס לבר

הבנתי הכול כבר בתחילת השיחה, אבל לא סיפרתי לעצמי. הייתי עסוק מדי במשחק, פינג פונג של משפטים אינטליגנטיים, שנונים במידה, מהונדסים. ואם כבר כיף למה להפריע בזוטות. 

היה לי פעם דייט כזה. היו המון דייטים כאלה בעצם, אבל היה אחד שנחרט בזיכרון. אחרי שנגמר וליוויתי אותה הביתה, נשיקה בכניסה לבניין וזה, הבנתי שכל הזמן חיכיתי שהדייט האמיתי יתחיל. לא היה בו רגע שלא הרגיש מתוסרט, שנינו שיחקנו תפקידים ועשינו את זה לא רע. זה כיף להרגיש שאתה משחק לא רע. זה כיף לשחק.

זו התמכרות, אנשים שנונים וחדים. זה מושך, מנצנץ באורות מפתים. לא צריך להעמיק ולחקור ולבדוק, הכול מוחצן ושנון, קצה קרחון מבריק ונוצץ. ומה מסתתר מתחת לפני המים? הו בנאדם, זה חייב להיות משהו בסדר גודל של הטיטאניק. אחר כך אגלה שגם רפסודה היתה עוברת את זה, אבל זה לא משנה. הפיתוי המנצנץ הבא יהיה אפקטיבי באותה מידה. 

או קצת פחות. בשנים האחרונות ההתלהבות שככה. אני כבה מהר יותר. ההידלקות הראשונית מתעוררת באותה מהירות, אבל מה שהיה מחזיק קשר סוער של כמה חודשים מתדלק היום בערה של שעות ספורות ואחריה באה עייפות גדולה. כנראה שיש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לצלול לעומק כדי להיתקל בקרקעית רדודה. רעש וצלצולים הם פחות הבטחה ויותר הסחה. 

אבל זה עדיין מדליק אותי. שנינות, סרקזם וניים דרופינג או מיי. כמו אלכוהוליסט לשעבר שנקלע לבר, בטעות, כי הוא כבר לא נכנס אליהם, כי הוא/אני עייפים מלהיכנס אליהם, ידוע מה יש בפנים. אבל אם כבר נקלעתי, פתאום זה עושה חשק לעוד אחד אחרון. ויש משהו קצת עצוב בוויתור, כמו בכל געגוע לכל התמכרות. הרי אני זוכר בעיקר את קטעי המאניה. את הדפרסיה פחות. 

אבל את השיחה הזו סיימתי. בלי לעשות איתה שום דבר, בלי לנסות ולבדוק מה יש מתחת למים. אני נח.