כשאנשים עם נשק אומרים דברים

זה היה ״יום גינה״ או אולי ״יום ניקיון״, איזה שקר כלשהו צה״לי טיפוסי. היה חם והורדתי את חולצת המדים, חושף טי שירט עם לוגו של מרצ, אז עוד מפלגה שמחה עם שאיפות לעתיד. פניתי להמשיך לעבוד ואז ניגש אלי המפקד. ״רשף״, הוא אמר לי בחביבות, ״בצבא לא מסתובבים עם ססמאות פוליטיות, גם אם המפקד תומך בדעותיך״.

עברו הרבה שנים מאז אבל הסיטואציה נצרבה במוחי. זו היתה הנזיפה המושלמת, בעיקר כי לא הרגשתי נזוף. לא הרגשתי שתוקפים אותי, לא חשתי את משקלו של ארגון ביורוקרטי מסואב על כתפי הצעירות דאז, לא נתנו לי סיבה למרוד או לדחות בבוז את הביקורת. הבנתי בדיוק מה המפקד מנסה לומר לי, בגובה העיניים: יש כאן שני תחומים שאסור שיתערבבו. ועכשיו תמשיך לנכש עשבים שוטים. 

קראתי השבוע על ואת הנאום של תת אלוף דן גולדפוס, שבו קרא למנהיגים להיות ראויים ללוחמים ולהקרבה שלהם בעזה. נזכרתי ביום הגינה ובמפקד החכם שלי, והרגשתי צמרמורת לא נעימה בעורף. אחר כך קראתי את התגובות בטוויטר ושאר רשתות חברתיות, חלקן על אוטומט – צייצנית משמאל בעד כי הוא קרא לאחדות, צייצן ימני מגיב שאת עופר וינטר היא לא היתה מגבה ככה – אבל גם בימין היו כאלה שמיהרו לחבק, כולל בצלאל סמוטריץ׳. אחדות, איזה יופי. 

מעבר לעובדה שהנאום של גולדפוס מלא קלישאות ואמירות כלליות שקל לכל אחד לאמץ באופן שנוח לו, הבעיה המרכזית שלו היא שנשא אותו קצין, אדם חמוש שמפקד על עוד המון אנשים חמושים. לא משנה על מי בדיוק הוא מעביר ביקורת, הנאום הזה מעמיד אותו בראש מדרון חלקלק. 

כשקצין בכיר דורש מהמנהיגים להיות ראויים – דורש, לא מבקש – נשאלת השאלה מה יקרה אם לא? אם הם יסרבו, או סתם לא יעמדו בציפיות שלו, מה שמאפיין פוליטיקאים מעת לעת, האם הוא יפרוש באכזבה מהצבא ויגדל ירקות, או יחליט להביע את התסכול שלו בדרכים אחרות? 

צייצן אחד כבר חזה איך גולדפוס מתפטר מרשות מפלגת העבודה אחרי עוד כישלון בבבחירות, וזה טוב ויפה ומשעשע, אבל כשאני רואה גנרלים שאפתנים משכשכים רגל בביצה הפוליטית בעודם במדים אני חושב על ההיסטוריה העגומה של הז׳אנר ברמה המקומית וברמה והעולמית, ומה שמתחיל כנאום חלול אך יפה על אחדות וכל הג׳אז הזה נגמר לפעמים בקריירה פוליטית מדשדשת, ולפעמים בדיקטטורה צבאית, איך שיוצא. אפשר ללבוש איזה טי שירט שרוצים מתחת למדים, כל עוד הם נותרים מכופתרים היטב.