למה לי הפגנה עכשיו

בראשון בבוקר קראתי את הכותרות על החטופים שנרצחו ולא ידעתי מה לעשות עם התערובת של ייאוש וזעם שהתפשטה לי בגוף. לומר שלא יעלה על הדעת, שאי אפשר יותר? מילים ריקות. בשנה האחרונה ובכלל, תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית שומעים פתאום נקישות מלמטה. יעלה על הדעת, ובטח שאפשר.

התרגלתי. מתרגלים לכול. יש את הכותרות בבוקר עם הקפה: הרג ומוות, ביזת תקציבים ושרים עלובים, וקדימה לעבודה, ויש אימון בערב, וסידורים, ובימים מסוימים אחרי העבודה אפשר גם ללכת להפגנה. תל אביב ממשיכה להיות מתפקדת ונוחה. אפילו ההפגנות הן מרחק הליכה מהבית. ואי אפשר לעצור את החיים הרי, יש ילדים וחשבונות, ואני יכול לקשקש משהו על זה שהניצחון האמיתי הוא להמשיך בשגרה אבל נו באמת. אין ניצחון אמיתי.

בראשון בבוקר האיזון הזה בין בועת היום יום למציאות הגדולה נפרם, כי המוות של השישה היה כל כך מיותר, כל כך קורע לב, סוף טוב מתבקש שהושחת והפך לטרגדיה. וזה טלטל אותי, והיה ברור שאי אפשר יותר ככה, ובאותה נשימה שבעצם אפשר, שיעברו כמה ימים ויצוצו עוד כותרות. בראשון בצהריים סיימתי לענות על אימייל, הלכתי לכיכר הבימה להשתתף בחסימת כביש מנומסת לשעה קלה, ומשם לאםפם לקנות כמה דברים, ובערב הפגנת ענק. ואז החיים המשיכו. בסוף השבוע כולם כבר דיברו על בן גביר וקצת חול בים. 

מישהי בטוויטר כתבה שהיא לא מוצאת סיבה ללכת להפגין. וחשבתי על למה אני ממשיך ללכת בכל זאת, מה המשמעות שלי בכל הסיפור הזה? אם יבואו המונים מה זה משנה אם אשאר בבית, אם יבואו בודדים – גם. וזה לא שאני מסתער על פרשים ומטפס על מכת״זיות. אני טיפה בים. והתחושה היא שמדובר ברעש רקע, אנשים מפגינים, הממשלה האיומה מתעלמת, עוד יום עבר.

יש לי שתי סיבות טובות לצעוד לבגין כדי למחות ולהיספר. האחת אנוכית: אני והמצפון שלי. בסוף היום אני יכול להביט בראי ולדעת שעשיתי משהו, איזה מינימום הכרחי, ותיעלתי את הכעס והייאוש קצת החוצה. אבל לא פחות חשוב מזה, אני מעדיף להיות הצפרדע שבעטה, ולא זאת שויתרה וטבעה. כי אולי אני טועה, ואולי ההפגנות מייצרות לחץ ושחיקה ומשהו יזוז פתאום. וגם להיות עוד טיפה בנחשול הפוטנציאלי הזה עדיף על להתייאש בשקט על הספה. אז יאללה, בגין.