קמתי בבוקר, קראתי שחיל האוויר תקף בעוצמה באיראן, הכנתי קפה ותהיתי מה אוכל לצהריים. לפי הכותרות הותקפו מטרות אסטרטגיות קריטיות או לא חשובות, האיראנים לא יגיבו או שיפתחו במלחמה, ואין שינוי בהוראות פיקוד העורף וסביר שארוחת הצהריים תתקיים כמתוכנן, או שאלעס תוך כדי ריצה למקלט השכונתי.

זה תהליך ארוך שהשנה האחרונה האיצה אותו אל האינסוף ומעבר לו: התרופפות איטית של המציאות. גדלתי כשאני מחכה למלחמה גרעינית, החור באוזון הדיר שינה מעיני, התכוננתי לנפילת הציוויליזציה כי באג 2000, פחדתי מאיידס, מחלת הפרה המשוגעת, אבולה וסארס, וכשעייפתי מכל זה הסברתי לילדים שלי שכל הקשקוש הזה על וירוס מסין נשמע לי מוגזם, ומצאתי את עצמי עובד מהבית והולך ברחוב עם מסיכה.

השנה האחרונה לקחה את שאריות תחושת היציבות שהיתה לי ופוררה אותן לאבק. זה נראה כאילו אף אחד כבר לא מתאמץ: אני קורא כותרות שסותרות זו את זו באותו אתר, שומע פרשנים ממשיכים לחזות דברים בביטחון מלא גם אחרי שטעו קשות לפני יומיים, לא מצליח להאמין למערכת – כל מערכת. האנשים שסיפרו שחמאס מורתע מתווכים לי את המציאות עכשיו ואני אמור לקנות את זה? מעניין אם גם בטהראן יושב מישהו וקורא על איומי הממשלה שלו  להנחית על הציונים תגובה שאף אחד לא דמיין, נוחר בבוז וייאוש ומנסה לחשוב איזה אוכל (פרסי!) להזמין.

אני לא משלה את עצמי שמדובר במצב חדש, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, מערכות טועות ומטעות, ברור לי שזו גם פונקציה של הגיל והניסיון. אבל כמות מקורות המידע וערוצי התקשורת שאני חשוף אליהם עצומה ובלתי נסבלת. מערוץ טלוויזיה אחד ושלושה עיתונים גדולים עברנו לגזיליון אתרים ורשתות חברתיות. ולמעט תגובת עווית לאזעקות אני מוצא את עצמי יותר ויותר קהה חושים לנוכח המציאות ההו-כה-נזילה.

עוד לא ביקרתי במקלט השכונתי. בשלב מסוים טיילתי אליו ברגל כדי להבין מה הסיכוי להגיע אליו כששערי הגהינום ייפתחו. וידעתי בדיוק מה תהיה נקודת האל חזור: אני לא חדש פה, אני קורא חדשות, ומכיר אדם או שניים שמבינים עניין, ולכן היה ברור שברגע שחיזבאללה יחליט שהוא נכנס למשחק ממש, הלך עלי – שעות וימים במקלט, מבול של טילים, ומה יהיה על הילדים שלי ובכלל. זו לא מסקנה שהזדקנה יפה, ובינתיים אני יוצא לאיטי אל חדר המדרגות, מרגיע את אמא שלי בווטסאפ, וממשיך בענייני חמש דקות אחרי תום האזעקה. 

אני משתבלל קצת. זה לא שאני צורך פחות חדשות, אבל הכל הופך יותר ויותר אפוף ערפל, מילים שהן כמו בלון שמאבד אוויר, ורק החטופים ועוד ועוד חיילים שנהרגים הם ממשות ברורה ואיומה שהערפל מנסה למזער ולהסתיר. אני נאחז במוחשיות של הרחוב והשכונה והבועה הקטנה שלי ומקווה – אבל לא מצפה – לעתיד קצת יותר יציב.

גם אני קראתי את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר מ-1900 ועד היום של ויינט, וספרתי, והייתי מרוצה מעצמי. ושלחתי לילדים שיראו שאבא איש משכיל. וכמעט הצטרפתי לשרשור בטוויטר עם רשימה משלי של עשרת הספרים שאני הכי אוהב, אבל עצרתי ברגע האחרון. תמיד נחמד להשוויץ ולעשות ניים דרופינג ספרותי. אבל בסופו של דבר זה חסר טעם. ומה בכלל זה אומר עלי, כמה ספרים קראתי מהרשימה? 

נגה כתבה לי שהרשימות האלה תמיד נשארות בערך אותו דבר, וזה נכון. רשימות הספרים/סרטים/אלבומים הכי טובים נוטות להיות שמרניות, ורק די-9 מטאפורי יזיז את ״האזרח קיין״ מהצמרת. צריך איזונים ובלמים: אי אפשר להכניס יותר מספר או שניים של אותו סופר. גרוסמן כבר קיבל את ״אישה בורחת מבשורה״ אז די, שעמוס עוז לא ייעלב בעולם שמעבר, ואז מה אם למרגרט אטווד מגיעים עשרה מקומות, אין מצב. וצריך ייצוג מגדרי מאוזן, אולי להט״ב, ולא פופולרי מדי או קונטרוברסלי מדי, זה עיתון חג פה, ומדע בדיוני לא ייכנס לסלון שלנו. וצריך שיהיה נגיש מספיק כדי שאנשים ירגישו טוב עם עצמם, אבל גם קצת מעצבן כדי לספק נושאים לשיחה (״הנסיך הקטן?!?״). 

אבל גם זו לא הנקודה. אפשר להתווכח ימים ושבועות על ספר שנכנס שלא בצדק לרשימה מול כזה שנעשה לו עוול ונותר מאחור. זה יהיה כיף. וצריכים להיות סוכני תרבות, ואיזשהו קונצנזוס על איכות ויצירות מופת וכל הג׳אז הזה. אבל מה שהופך את הרשימות האלה לעקרות בשבילי הוא שבסופו של דבר היחסים שלי עם יצירות אמנות בכלל וספרים בפרט, דומים לקשרים שיש לי עם בני אדם. 

את ״עפיפונים״ קראתי כי בחורה שהוקסמתי ממנה המליצה עליו. מישהי אחרת קנתה לי את ״אלה תולדות״ וקראתי שני עמודים, לא תפס, הנחתי אותו על המדף וחזרתי אליו משום מה שלוש שנים אחר כך כדי לגלות את אחד הספרים הכי טובים שקראתי. שניהם יכולים להרגיש בבית ברשימות נוסח זו של ויינט, אבל מה עם אסימוב, שגרם לי להרגיש כאילו גיליתי עולם חדש, או סנואו קראש של ניל סטיבנסון, שגרם לי לחזור לקרוא מדע בדיוני שנים אחרי?

את הארי פוטר קראתי כדי להבין מה קסם כל כך לנגה, וכשהייתי בספר השביעי היא אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, והבנתי למה היא מתכוונת ברגע שקראתי אותו. האם זה מצדיק מקום ברשימה בעיתון? לא. מקום בפנתיאון האישי שלי? הו כן.

רוצה לומר שספרים תופסים אותי בנקודות בחיים, מתכתבים עם פרידות ואובדן, עם הקשר שלי עם הילדים, עם שינויים ותובנות. זה מאוד נחמד שספר יושב לו לבטח בצמרת רשימת הספרים הכי טובים/חשובים/מעצבים אבל יכול להיות שעכשיו, בנקודה הזו בדיוק, הוא לא יבוא לי טוב, וייאלץ לחזור למשאיל או לשבת על המדף עד שיגיע זמנו. אם יגיע. ומנגד ספר אחר, בינוני אך מבדר, יכול לגעת פתאום באופן לא צפוי בנקודה רגישה ולהשאיר בי זיכרון וחותם לנצח.  

אה, וקראתי 33 מתוך ה-100, מרים כיף לעצמי. 

״סבא  שלך הניח תפילין כל בוקר

הוא לא היה טיפש❤️

רוצה לנסות להניח?

לטעום״

הסתכלתי על ההודעה שצצה על מסך הטלפון שלי, דת ברטוריקה של סוחר סמים, וניסיתי להבין למה היא מעצבנת אותי כל כך. היא הגיעה יום לפני כיפור, כשבכותרות מריבות הדת סביב תפילות בהפרדה בכיכר דיזנגוף, והרחובות מלאים בדוכני הנחת תפילין. היא הרגישה כמו חלק ממתקפה כוללת על אורח החיים שלי.

הסבים שלי היו שניהם חילונים, אחד מהם סוציאליסט הארדקור. הם לא היו טיפשים, זה נכון, אבל גם לא קהל יעד לדילרים של דת, ובטח לא מניחי תפילין כל בוקר או בכלל. הלאה. למה דווקא תפילין? כי קל למכור לי דת בעזרת טקסים נגישים ואקססוריז? התפילין הם הסם הקל שידרדר אותי אחר כך לתפילות וכיפה? 

ומאיפה בכלל צץ העניין הזה של רצועות עור על היד כאילו אנחנו בדאנג׳ן? בוויקיפדיה מביאים את הפסוק ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ״ מספר שמות, ומתברר – הפתעה! – שלא ברור אם מדובר במטאפורה, אבל היהדות האורתודוקסית החליטה ללכת על פירוש מחמיר וקדימה, דוכנים בשנקין-אלנבי.

אני לא אוהב דתות, ולא מסתדר עם אלוהים. עם הדת הממוסדת זה עניין רציונלי, עם אלוהים זה קצת יותר אישי. הסיפור של התפילין הוא כל מה שרע בדת. מנהג שנראה כמו עבודת אלילים ונועד להיות עוד אמצעי לקשירת – תרתי משמע – האדם לדת ולממסד שמנהל אותה. הרגלים ומצוות שנועדו להפוך אותך לנתין צייתן ומפוחד בממלכה של אל שעומד עם סטופר ובודק לך זמנים ומספרי תפילות ונטילות ידיים, ואוי לך אם תפספס, כי הוא כל יכול ודרכיו נסתרות, אבל קטנוני ועם חשד לאו.סי.די. 

מתישהו בגיל ההתבגרות החלטתי שסביר שאין אלוהים, ואם יש, והוא הביט מהצד כשסבא וסבתא שלי איבדו הכל בשואה, ואז את הבן היחיד שלהם במלחמת יום כיפור, מה לי ולו. אחר כך הוספתי לזה נימוקים רציונליים אבל הבסיס נותר אותה טינה משפחתית. 

ואלוהים בצד, הדת תמיד נראתה לי כמו אמצעי שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים, ומי אוהב להרגיש שעושים לו ובו מניפולציה? באוניברסיטה התנדבתי במחקר על דמות החילוני בעיתונות החרדית. ישבתי בספרייה וקראתי מגזינים מרתקים, מלאים תערובת משונה של הערצת צבא ודמוניזציית חילונים, ואז, על השער של אחד מהם, ראיתי איור נפלא של בחור חרדי מניח תפילין, הפנים מורמות למעלה, עיניים עצומות באקסטזה, יד מושכת ברצועה, רק המזרק עם ההרואין חסר. חוסר מודעות מקסים, אופיום להמונים. 

ההודעה הרגיזה אותי כי אני שונא שמשקרים לי בתערובת מתנשאת של פיתוי והפחדה. כי אני מרגיש שאני חי במדינה שחלק משמעותי ממה שרע בה קשור לאמונה שהקצינה ואיבדה מוסר וצלם אנוש, וזה משפיע ישירות עלי ועל הילדים שלי. צאו לי מהטלפון, אני מעדיף סמים משמחים יותר ומזיקים פחות.

בדיעבד זה היה טיפשי למצוא את עצמי באמצע אימון איגרוף כשהאזעקות התחילו. כמו שאמר לי אחר כך חבר, כנראה שמכות לראש באמת פוגמות בשיקול הדעת. אבל הייתי חסר שקט וחרד מדי. הכותרות דיברו על מתקפת טילים מאיראן ב-12 השעות הקרובות, ומה יכולתי לעשות, לסדר את הבית למקרה של ביקור בליסטי? אימון נראה כמו חלופה מוצלחת. 

יש משהו מפלצתי בהודעות האלה מראש, בדחיסת אקט ברברי של הרג והשמדה למעטפת מאורגנת. כמו ביריון שמודיע שהיום בין ארבע לשש הוא יגיע אלי הביתה ויפרק לי את הצורה, אבל באופן מתון. בלי לשבור יותר מצלע אחת – הרי הוא לא רוצה הסלמה. וכך מודיעים לנו על טילים שמשייטים להם בדרך, אנחנו מכריזים על מטוסים שעוד מעט ימטירו פצצות, הכל מאורגן, מסודר, מנומס. קצת דומה לאיגרוף ולאמנויות לחימה בכלל – אריזה של הדחף הבסיסי לשבור עצמות למערכת של כללים וחוקים.

דיוושתי למכון ברחובות נטושים, לא נותר זכר לנהגים העצבנים שניסו לחצות פקקי ענק כדי להגיע הביתה לפני המשלוח מאיראן. התחלנו באימון, עובדים על תרגיל מראה: אני נותן אגרוף והיריב צריך להחזיר בדיוק אותה מכה. מכיוון שאני יודע מה מגיע אני יכול להתאמן על הגנות ומכות נגד. ואז מתחלפים. תהיתי אחר כך האם גור, המאמן המופלא שלנו, החליט על התרגול המסוים הזה כי הסימבוליות מצאה חן בעיניו.

האזעקות התחילו בערך באמצע האימון. במשך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתאגרפים בזמן שגור מקריא כותרות, אבל מהר למדי נשברנו ופרשנו כל אחד לטלפון שלו, לגלות אם מישהו היה בדיוק בזירת הפיגוע ביפו, להרגיע צאצאים מפוחדים, לבדוק שכולם בטוחים. והאדרנלין התפוגג, והמציאות פלשה, ולא הייתי בטוח מתי לצאת הביתה, כמה זמן לחכות, ואיך אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

אבל נגה היתה תקועה בתחנת רכבת, קצת מבוהלת על הרציף, בלי דרך להגיע למרחב אחר, מוגן יותר או פחות, ופתאום הכול היה ברור. חיכיתי לקצת שקט מאזעקות, דהרתי הביתה, חולף על פני עוד רוכב אופניים בודד וזוג שרץ עם הכלב, הזמנתי מכונית ונסעתי לאסוף את הילדה, מרגיש סוף סוף מועיל ועם מטרה ברורה. 

בערב שכולו בופה של פחדים ודחפים קמאיים, האינסטינקט האבהי היה המנה הכי מוצלחת ומנחמת. ואחרי שהכול נגמר לא רציתי ללכת לישון, מוצף אדרנלין ופחדים שהודחקו, תוהה אם יהיו עוד הפתעות באמצע הלילה. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר סתם ככה, מהלחץ, כי כל הכיף פה. איראן, דונט שוט.