רולטה רוסית במקלט בגבעתיים

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.