כלבי מלחמה חלק 2

לא מזמן למדתי על מושג שלא הכרתי  בזכות מדור ״עשרים שאלות״ ב״הארץ״. רטרונים – שם חדש שניתן למושג קיים כדי לדייק אותו לאור התפתחויות מאוחרות. למשל: מלחמת העולם הראשונה, שבזמן אמת פשוט קראו לה ״המלחמה הגדולה״ והניחו שזהו, לא יהיו עוד כאלה, כי סך הכל היה קשה ואף אחד לא נהנה. אז הניחו.

בניגוד לאירופאים הנאיביים, בישראל 2025 לאף אחד לא היה ספק. מלחמת 12 הימים ביוני שעבר היתה הראשונה בסדרה. כשהאזעקות העירו אותי אתמול בבוקר לא הייתי מופתע, ולא רק בגלל חרושת השמועות שמזמזמת כבר שבועות. עוד לפני מטח הסיום של מלחמת איראן (1!) היה ברור שהיא הראשונה ויהיו עוד, ושההצהרות על פגיעה ומיגור וניצחון הן רעש ריק מתוכן. 

קמתי והתלבשתי בחיפזון עם ניחוח קל של חרדה, ורצתי למקלט כדי לגלות שרק רוצים לוודא שאני דרוך ומוכן. בסך הכל מודיעים לי שהתחילה מלחמה והולך להיות לא כיף. קדימון שובב שנועד להכניס אותי למצב הרוח המתאים למסיבה. אותי ואת שאר השכנים טרוטי העיניים והמבוהלים. 

עלינו בחזרה ארבע קומות ואז ירדנו כי אזעקה. במקלט שאני מתארח בו יש שלושה כלבים. שניים שמסתדרים מצוין זה עם זה ואחד ששונא את שניהם והם אותו. בין אזעקה לרעשי מיירטים יש מדי פעם פרץ נביחות עצבני. השכנים בלחץ. טלפונים מזמזמים התרעות, אנשים מהדהדים שמועות מהטלגרם וכותרות מכל מקור אפשרי. חמנאי מת, חמנאי חי. מדי פעם מישהו מודיע, שנמאס לו, הוא יוצא, ננזף על ידי הקהל, יוצא וחוזר כשעוד אזעקה מתחילה לנגן. 

הקליטה בטלפון לא משהו. פעם בכמה דקות אני מצליח לקרוא כותרות על הלוגו ? של המבצע, והחשיבות ההיסטורית של הרגע. היה נחמד אם היה רגע לאכול. בשלב מסוים אנחנו מאבדים ספירה, אין לנו מושג כמה פעמים עלינו-ירדנו. זה מצטבר, מתיש, שוחק. זה מזכיר הורות לתינוק: אי אפשר לשים ראש, להכין קפה, טוסט, אין לך מושג מתי תגיע הצווחה העולה ויורדת הבאה.

אחר הצהריים המטחים הופכים לרצף אחד ארוך, שעה וחצי במקלט. בקבוצת הוואטסאפ של העבודה נשלחות הודעות של הורים לילדים קטנים, ויש להן ארומה של ייאוש. כשההפוגה מגיעה סוף סוף אנחנו שועטים למעלה כדי להכין אוכל, ממהרים – לבלוע, לא ללעוס. כשהאזעקה מגיעה אנחנו עדיין באמצע הארוחה. אורזים את השאריות בקופסת פלסטיק ויורדים לסבב הבא במקלט להמשיך לאכול שם, ולחכות.