נהג המונית שואל אותי מאיפה אני. השעה מאוחרת, אני לא אוהב להגיע למדינות זרות בחושך, הטיסה היתה ארוכה, ולא מתחשק לי לומר ״ישראל״ ולבדוק מה יקרה. אני מהסס לשנייה: ״תל אביב״. הוא מקמט את המצח. ״תל אביב… זה באירופה?״. ״כן, מקום קטן באירופה״. זה מספק אותו.

גם סינגפור היא מקום קטן. קטן ומשונה. לפי גוגל היא יכולה להיכנס 30 פעמים לתוך ישראל. יש בה 6 מיליון איש, חצי מהם לא ילידי המקום. הכל מסודר ונקי, התחושה היא שזו מדינה מפלסטיק, קניון ענקי, מרכז עסקים, ישות מומצאת וסטרילית. 

הגעתי לכנס ענק ומסתובבים בו אנשים מכל העולם, בשלל צבעים, תלבושות, סיפוריי חיים. אני מדבר עם קולגות שהסיפור שלהם שונה באופן קיצוני משלי. עמיתה שנולדה בפולין, והספיקה לחיות בחמש מדינות שונות. אחרי 10 שנים בטוקיו היא גרה היום בסן פרנסיסקו. דוברת שבע שפות – כולל יפנית שוטפת – אזרחית העולם הגדול. ויש איטלקי שחי בעבר בסינגפור, עבר לישראל, והיום הוא בפריז, אינדונזית שנולדה בכפר נידח של 5000 איש ודילגה בין מדינות באסיה, ועוד ועוד ועוד. נראה שאף אחד לא חי במדינה שבה נולד, כולם נשואים לבני לאומים ואזרחי מדינות שונים מהם, רק אני הפרובינציאלי חי בפינה הקטנה שלי מאז ומעולם. 

סינגפור מסבירת פנים למי שבא לבקר או לעבוד בה. חוקי העבודה נוחים למעסיק, קל לפטר, קל להשקיע ולהזיז כספים. אין פשיעה כי הכל מצולם, החוקים נוקשים והעונשים קשים. בכניסה למדינה מצלמה חכמה לוכדת את הפנים שלך, ויש לה מצלמות אחיות שפרוסות בכל מקום. אם תעבור את הכביש באדום האח הגדול יידע מייד, והקנס – הכבד – יהיה בדרך עוד לפני שתגיע למדרכה בצד השני. יש עונש מוות בסינגפור, בין היתר על סמים מכל סוג, יש ענישה בהלקאה, ובאופן כללי אין שום דחף ורצון לבדוק מה קורה אם אתה יוצא מהמסגרת. 

אין פקקי תנועה כי מספר המכוניות מוגבל. רוצה לקנות מכונית? גש למכרז על עצם הזכות לבצע את הרכישה, אם תזכה במכרז תצטרך לשלם הון קטן על ההיתר עצמו, ורק אז תוכל סוף סוף לקנות בהמון כסף מכונית כי מסים ותקנים ומה לא. התחבורה הציבורית יעילה, גם המוניות, והכל קרוב, נסיעה קצרה של פחות מעשרים דקות. זו דיקטטורה רכה, שמשלבת אלמנטים סוציאליסטיים וקפיטליסטיים, ומושכת אליה אנשים מכל העולם. 

אחרי נסיעת המונית הראשונה אני משחרר. כששואלים אני עונה ״ישראל״. התגובות נעות על מנעד של אדישות מנומסת. בשני מקרים מספרים לי שישראל אימנה את הצבא של סינגפור, פה ושם שואלים אם עכשיו רגוע יותר במזרח התיכון, לרוב מהנהנים בנימוס. אני בצומת מרכזי באמצע העולם, והפינה הקטנה שלי לא מאוד רלוונטית כאן. יש בזה משהו נעים. לילה לפני הטיסה חזרה אני חולם שאני צועד ברחובות סינגפור ולפתע שומע אזעקות. הצליל שלהן חלש, אבל ברור. בבוקר שאחרי אני קם ואורז, מוכן לחזור לתל אביב הקטנה שבאירופה.

הגוף שלי מסרב להירדם. השעה קרובה לחצות, מחר יום עבודה עמוס במיוחד, אבל הגוף והשעון הביולוגי מסרבים להתאים את עצמם לנסיבות. אני בוויאטנם, אבל לבי ער בישראל, והוא כנראה לא האיבר הפנימי היחיד  שמבחינתו שמונה בערב. אין שום סיבה ללכת לישון. 

זו נסיעת העבודה השנייה מתוך חמש שצפויות השנה. זה הרבה יותר מדי. כשאני מעז לומר את זה אני נתקל לרוב בגלגול עיניים. איזה טיפוס פריבילגי ונרגן טס על חשבון העבודה ליעדים אקזוטיים, משתכן במלונות יוקרה ומעז לקטר על כל זה. ובכן, אני.

אני אמור לרצות לטוס ולטייל כמה שיותר. זה המצב הרצוי, החלום, האידיאל. לא לגמרי ברור לי למה. בתחילת המאה הקודמת מסעות לחו״ל היו עניין יקר וגוזל זמן ששמור לאליטות. קפיצה קטנה לסופ״ש באירופה הקלאסית? לא כשאמצעי התחבורה שלך הוא רכבת במקרה הטוב, וספינה במקרה הרע. רוב בני האדם לאורך ההיסטוריה בילו את חייהם באותה מדינה, שלא לומר איזור, עיר, כפר. מי קבע שלדלג בין שלוש יבשות באותה שנה זה המצב הרצוי? 

נסיעות העבודה שלי מוצלחות ומעניינות. אני טס בתנאים נוחים, אוהב את האנשים שאני עובד איתם, אוהב את העבודה. זה עניין של מינון. כשאני חודש אחד באפריקה וחודש אחריו באסיה, אני מרגיש איך הקווים מיטשטשים. רחובות עולם שלישי מכאן ומכאן מתחילים לזלוג זה אל תוך זה, ועוד נסיעה או שתיים הגבולות ייעלמו, וזכרונות יתמזגו. הגוף נדרש להסתגל למעברים חדים של אזורי זמן, מזג אוויר, ריחות וטעמים. זה מתיש ומבלבל. 

והשגרה שלי, מה עם השגרה שלי. אני אוהב להתעורר באותה מיטה, ולדעת מראש את סדר הדברים. כך וכך אימונים בשבוע, ימים עם הצאצאה ובלעדיה, הקפה מהמכונה שלי, הזמן המדויק על הספה בבוקר אחרי שאני מתעורר. יצור של הרגלים, אוהב את הגבינה שלי במקום אחד. כל טיסה קורעת אותי מתוך המרקם הזה, ומכריחה אותי להתרגל מחדש שוב ושוב ליומיום שלי. בכל פעם שאני מחמיץ שבוע של אימוני איגרוף ברור לי שבאימון החזרה הראשון אחטוף. תמיד תגיע המכה לפנים שתאתחל את המציאות. 

יש משהו מופלא ולא טבעי ביכולת שלנו לדלג בקלות על פני  אוקיינוסים. זה קצת כמו קסם, שבו שדות התעופה משמשים מין שער בין יקומים, שאנחנו עוברים בו – כולל טקסים ובעלי תפקידים – בלי לחשוב על השלכות ומחיר. כמו כל קסם צריך לנהוג בו בזהירות ובכבוד ולא לנצל אותו יותר מדי. אני כבר מחכה למנוחה נטולת אבק הפיות שאחרי. 

לא מזמן למדתי על מושג שלא הכרתי  בזכות מדור ״עשרים שאלות״ ב״הארץ״. רטרונים – שם חדש שניתן למושג קיים כדי לדייק אותו לאור התפתחויות מאוחרות. למשל: מלחמת העולם הראשונה, שבזמן אמת פשוט קראו לה ״המלחמה הגדולה״ והניחו שזהו, לא יהיו עוד כאלה, כי סך הכל היה קשה ואף אחד לא נהנה. אז הניחו.

בניגוד לאירופאים הנאיביים, בישראל 2025 לאף אחד לא היה ספק. מלחמת 12 הימים ביוני שעבר היתה הראשונה בסדרה. כשהאזעקות העירו אותי אתמול בבוקר לא הייתי מופתע, ולא רק בגלל חרושת השמועות שמזמזמת כבר שבועות. עוד לפני מטח הסיום של מלחמת איראן (1!) היה ברור שהיא הראשונה ויהיו עוד, ושההצהרות על פגיעה ומיגור וניצחון הן רעש ריק מתוכן. 

קמתי והתלבשתי בחיפזון עם ניחוח קל של חרדה, ורצתי למקלט כדי לגלות שרק רוצים לוודא שאני דרוך ומוכן. בסך הכל מודיעים לי שהתחילה מלחמה והולך להיות לא כיף. קדימון שובב שנועד להכניס אותי למצב הרוח המתאים למסיבה. אותי ואת שאר השכנים טרוטי העיניים והמבוהלים. 

עלינו בחזרה ארבע קומות ואז ירדנו כי אזעקה. במקלט שאני מתארח בו יש שלושה כלבים. שניים שמסתדרים מצוין זה עם זה ואחד ששונא את שניהם והם אותו. בין אזעקה לרעשי מיירטים יש מדי פעם פרץ נביחות עצבני. השכנים בלחץ. טלפונים מזמזמים התרעות, אנשים מהדהדים שמועות מהטלגרם וכותרות מכל מקור אפשרי. חמנאי מת, חמנאי חי. מדי פעם מישהו מודיע, שנמאס לו, הוא יוצא, ננזף על ידי הקהל, יוצא וחוזר כשעוד אזעקה מתחילה לנגן. 

הקליטה בטלפון לא משהו. פעם בכמה דקות אני מצליח לקרוא כותרות על הלוגו ? של המבצע, והחשיבות ההיסטורית של הרגע. היה נחמד אם היה רגע לאכול. בשלב מסוים אנחנו מאבדים ספירה, אין לנו מושג כמה פעמים עלינו-ירדנו. זה מצטבר, מתיש, שוחק. זה מזכיר הורות לתינוק: אי אפשר לשים ראש, להכין קפה, טוסט, אין לך מושג מתי תגיע הצווחה העולה ויורדת הבאה.

אחר הצהריים המטחים הופכים לרצף אחד ארוך, שעה וחצי במקלט. בקבוצת הוואטסאפ של העבודה נשלחות הודעות של הורים לילדים קטנים, ויש להן ארומה של ייאוש. כשההפוגה מגיעה סוף סוף אנחנו שועטים למעלה כדי להכין אוכל, ממהרים – לבלוע, לא ללעוס. כשהאזעקה מגיעה אנחנו עדיין באמצע הארוחה. אורזים את השאריות בקופסת פלסטיק ויורדים לסבב הבא במקלט להמשיך לאכול שם, ולחכות. 

אנחנו מקפידים לא לארוז חולצות עם כיתוב בעברית. במעלית בדרך לארוחת הבוקר יורד איתנו זוג מוסלמי, האישה עטופה מכף רגל ועד ראש, ואני שם לב שאני אוחז את הספר שלי כך שהכותרת העברית מוסתרת. אני מנסה לתרגל תשובה לשאלת ה״מאיפה אתם״. אף אחד לא שואל. רק במונית בדרך להופעה הנהג, ידידותי להפליא, שואל מאין הגענו. אני מתלבט מה לענות, מלטה, או אולי טרינידד וטובאגו, והוא כבר מוסיף ושואל ״תל אביב? שמעתי שזו עיר מעולה, אני מתכנן לבקר פעם"

***

על הכרטיס היה כתוב שתיים בצהריים. גיגלתי, תוצאות החיפוש טענו שאכן, זה פסטיבל וזו שעת ההופעה. הגענו קצת לפני שתיים ומצאנו תור ענק של בנות 14 עם מכנסונים, חולצות אוליביה רודריגו, ופה ושם הורה מלווה. הנחתי שמכיוון שמדובר בפסטיבל הכל יתקתק. בפועל אנחנו נצלים בחום של תנור אפייה כמעט שעתיים. בפנים אין רמז לתנועה על הבמה. אנחנו שואלים ואיש הפקה מבולבל אומר שכנראה שיתחילו בשמונה. חם מוות, אין צל, השירותים בתנאים וארומה של טירונות. לשטוף ידיים? לא פה.

אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים פס ומאפשרים לנו לצאת ולחזור למלון. מקלחת, מנוחה קלה, ושוב חוזרים לזירת הפשע. ומחכים, וחם, ובשמונה אין כיוון לרמז להתחלה, אבל קצת אחרי תשע כשהשמש שוקעת סוף סוף המוזיקה מתחילה, ואנחנו שוכחים מהכל ורוקדים וצורחים ושרים. ניצחנו את היום הזה. 

***

ובלילה, ליד המלון, אחרי שעות של תור מתיש בחום של גיהינום, לחץ ומתח וציפייה, אנחנו מבינים פתאום שלא באמת אכלנו היום. רעבים כמו זאבים. כבר אחרי אחת עשרה בלילה, ואנחנו מוצאים מסעדה אחת אחרונה באיזור שעדיין מתפקדת, ותיסגר בחצות.  

אנחנו הלקוחות האחרונים, הזוג שהגיע לפנינו עוזב לפני הביס הראשון שלנו. אבל המלצר מתעקש לפטפט איתנו, להסביר שהפסטה פה טעימה יותר כי לנו אין פשוט את חומרי הגלם הנכונים, מדגיש שזו לא אשמתנו, אבל אין מנוס אלא להגיע לאיטליה כדי לאכול את הדבר האמיתי. זו הפסטה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. 

***

אני הולך לישון אחרי ההופעה והארוחה ובטוח שאקרוס עד הבוקר, אבל רעש מוזר מעיר אותי בשתיים בלילה. אני לא מצליח למקם אותו – בתוך המלון? בחוץ? התרעה על שריפה? עבודות בכביש? טילים? צליל מתכתי עולה ויורד. אני מביט החוצה מהחלון ולא רואה דבר, ומעל הכל מהבהבת לי בראש המילה ״אזעקה״, וחוסר שקט גדול. אני תוהה אם תיירים ממדינה אחרת שהתעוררו מהרעש עוברים חוויה אחרת לגמרי. חשים סקרנות אקדמית כזו, עניין בלתי מעורב לגבי מה זה בדיוק, בלי מחשבות בנוסח ״מנסים להרוג אותי״. הרעש נפסק, אני חוזר לישון, בבוקר הכל שליו ותקין. אפשר לצאת לתייר באירופה הקלאסית. 

באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.