מרגריטה ואזעקות

בצהרי יום ההולדת שלי נכנסתי למקלט +של בנק עם מרגריטה קפואה וחיכיתי לראות מה יקרה. היו לי תוכניות לציון האירוע, זו לא היתה אחת מהן. ההתראה היתה העשירית באותו יום, כאילו האיראנים משתתפים בשמחתי, ומשגרים זיקוקים לכבוד האירוע. איזה יופי. יצאנו לאכול צהריים מתוך אופטימיות זהירה שדי, היו מספיק התראות והנה נרגע. ובכן לא.

ערב לפני התאריך המדויק קבעתי דרינק עם חברים. הבר נבחר בין היתר לפי מידת הקרבה לשלל מקלטים. בבוקר יום ההולדת קמתי אסיר תודה על ליל שינה רציף. במקלט התברר שאני חולק את התאריך עם ילדה חביבה בת שבע, שהספיקה כבר לעבור קורונה, טבח ושתי מלחמות. רזומה נאה. 

בין התראה למקלט הגיע איש מקצוע לתקן את דלת המרפסת, שנפגעה ביום הראשון למלחמה. תהיתי אם זה לא מוקדם מדי, אם לא עדיף לחכות עד שתסתיים המלחמה ולתקן במרוכז את כל הנזקים שעוד יצטברו. מה יקרה אם הדלת תיהרס שוב, אם כל הדירה תתרסק. מצד שני, האם באמת יהיה סוף למלחמה? היום המשיך בין אזעקה לאזעקה, כולל המרגריטה במקלט. למחרת בבוקר קמתי לשולחן הפתעות עם סידור ממתקים באדיבות הצאצאה, ממתין לצליל הצורמני של פיקוד העורף. 

האזעקות הפכו לפסקול קבוע. כשעוברות יותר מדי שעות בלעדיהן אני מוצא את עצמי נדרך. הציפייה גרועה יותר מהדבר עצמו. בתחילת המלחמה לא הצלחתי להירדם בלילות, ממתין לטילים, ומתקשה לחזור לישון אחרי השיבה מהמקלט. היום הגוף מתפקד באופן אוטומטי. אני נרדם בלי קושי, כשההתראה מתחילה לטרטר אני חצי לבוש לפני שאני לגמרי בהכרה, ואחרי שהכל נגמר נרדם שוב בקלות. שגרה. יום ההולדת השתלב בה יפה. יום אחרי יצאנו לבר, ההתראה הלילית הגיעה גם אליו. אנחנו חיים במערכת מתעללת, והתרגלנו. כמה שעות בלי התראה הן חסד, איזה כיף, לא ניסו להרוג אותנו כבר המון זמן. 

ליום ההולדת הבא אני מאחל לעצמי מציאות חדשה. לא הפוגה בין סבבים, לא הכנה לעוד מלחמת תקומה עם או בלי אריות. רק שגרה שקטה, נורמלית, פוליטיקה משעממת של הסכמים והצהרות מכובסות, ופה ושם קצת מהמצרך הנדיר הזה, תקווה.