טיריון בעניבה

זהירות, ספוילרים. הפוסט מיועד למי שכבר ראה את הפרק.

עוד ביקורות ומחשבות: דידי חנוך מהרהר על הפרק, בוואלה מתלהבים בערך, מורן שריר מאשר בפוציות מתנשאת טיפוסית וסמדר שילוני בויינט לא ממש יודעת.

1. תקציב: כן, הכל נראה מצוין. פה ושם טיפה רעוע בפינות, עדיין לא לגמרי קולנוע, ובכל זאת.

2. שחקנים: באופן כללי המצב מוצלח. שון בין קלאסי לתפקיד אדארד סטארק. טיריון, אולי הדמות הכי מוצלחת בספרים, זוכה לגילום מעולה של פיטר דינקלאג', או כמו שאמרה ברוב טקט חברה: איפה מצאו גמד שגם יודע לשחק? ג'יימי אולי יפיוף מדי. הדמות אמורה להיות טיפה יותר מורכבת בהמשך. וקאל דרוגו נראה יותר כמו דוגמן עם איפור של גולשים מאשר כמו ברברי עצבני. אבל בסך הכל אין תלונות.

3. העלילה: קצת עצית מדי, נוקשה מדי, צמודה לספר מדי. ההתחלה של הספר הראשון היא אולי החלק החלש בסדרה המודפסת. קיים חשש מסוים, עד לנקודת הסיום של הפרק הראשון (זה נכון לגבי הנקודה הזו בעלילה גם בספר), שמדובר בעוד פנטזיה סטנדרטית בתוספת פטמות חשופות וראשים ערופים. ברגע שבראן מושלך מהחלון, מייד אחרי שהיה עד לגילוי עריות(!), אתה מבין שאתה כבר לא בקנזס. אפשר היה לסטות קצת מהתכתיב המרטיני בפרק הראשון, בעיקר כשאין את קולו של המספר להוסיף רקע ותובנות. מנגד – האיש ישב להם על הסט. בעיה.

4. קצב ושאר ירקות: זו הבעיה המרכזית שלי. חקרתי את המנומשת, שלא קראה את הספרים או שמעה עליהם, והיא חיבבה בסך הכל. אבל לי זה הרגיש כאילו היוצרים היו כאן בסוג של מירוץ בין תחנות: צריך למהר ולגעת בכל הנקודות, ולהמשיך הלאה. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהפרק הוא אקספוזיציה, ואם בהמשך הקצב יואט מעט. אבל בפרק הראשון זה נראה כמו ויתור על התמקדות בדמויות לטובת העלילה. ובאופן אישי, אני מעדיף דמויות, בטח כשזה מגיע ליצירה של מרטין, שמתמקדת בפוליטיקה, תככים ואנשים, לא פחות – ואולי יותר – מאשר בקרבות ופיתולי נראטיב.

בקיצור – זה רק פרק ראשון, והוא מהנה ומספק ועושה חשק לעוד. ובעיקר מעורר תקווה עזה לעונות הבאות, בהן העסק נהיה סוער ומעניין באמת.

מוזיאונים גורמים לי לאי נוחות בדרך כלל. תחושה של מבקר בארץ שהשפה בה רק חצי מובנת, זרה.

וזה רק מחמיר כשאני קורא את הטקסטים שתלויים על הקיר, ליד היצירה.

תמיד אומרים לי שאמנות זה עניין של רגש. תביט ביצירה, תבדוק איך אתה מגיב לזה. ואם אני מבין נכון, גם אוצר התערוכה אמור לעשות משהו דומה, ברמה מעט יותר מתוחכמת – לכתוב מעין פרשנות משלו. אלא שהטקסטים האלה לרוב איומים. לא נגישים, לא ברורים, משדרים תחושה של גילדה סגורה ומנוכרת, עמוסי ז'רגון ופיתולים לא קוהרנטיים. מעשים מגונים בטקסט, לא פחות. במקום לקרב את הקהל הסמי-תרבותי (אני) לאמנות, נראה שהם רוצים להרחיק אותו. לגרום לו לדעת את מקומו.

וזה תמיד מזכיר לי את הסיפור של מישהו שהיכרתי בצבא: בתיכון איפשרו לו ולשאר בני כיתתו להגיש עבודת גמר במקום מבחן כתוב, בנושא השואה. חיבור, ציור, פסל, מה שבא להם. האיש, לא בדיוק הטיפוס האקדמי, דחה את העניין לרגע האחרון. ואז נחלצה אמא שלו לעזרתו: היה לה סטודיו לקרמיקה, והיא הכינה לו פסל קטן של איש נושא ידיים למעלה, לשמיים, בזעקה/תפילה/משהו בנוסח. המשימה שלו היתה לפלח מהגדר של השכנים חתיכת תיל שתקיף את הפסל כמו גדר. אלא שהחתיכה שהביא היתה קצרה מדי. לא נורא, אמרה אמו, נקרא לזה "פתח לתקווה".

בטקס הסיום של בית הספר הוא נקרא לבמה לקבל פרס ואות הצטיינות על העבודה שלו, בלוויית נאום על המשמעות הסימבולית של הפתח לתקווה, אז והיום.

אין פואנטה. אני אמשיך להרגיש שאני מחמיץ משהו, אנשים ימשיכו להסביר לי שאני בעצם לא, ואוצרים – אוצרים ימשיכו לכתוב כמו קריקטורות של סנובים אינטלקטואלים.

קודם כל השיווק: HBO מנהלת קמפיין מרשים לקידום הסדרה החדשה שלה. שפכו עליה הרבה כסף, ומן הסתם עושים את הכל כדי להצדיק את ההוצאה. בין היתר יש משאיות מזון שמסתובבות ברחבי אמריקה ומחלקות מנות בהשראת המטבח הימי-בינימי של הסדרה. מרשים. עכשיו יש גם את 14 הדקות הראשונות מהסדרה. הבעיה איתן זהה לבעיה של הפתיח של הספר הראשון, לטעמי – הן קצת לא מרשימות, ולא רומזות על הכיוון שהעלילה תיקח ממש אוטוטו.

כבר כתבתי על הסדרה כאן, ומאז גיליתי שיס מביאים אותה לארץ שנייה אחרי ארה"ב. ריספקט. ג'ורג' מרטין בנה עולם שנראה קצת כמו טולקין למבוגרים ציניים. HBO לקחו את ההימור על סדרה שבה כל עונה היא ספר, למרות שמתוך שבעה כאלה רק ארבעה פורסמו, ואחד בדרך כבר חמש שנים. מה גם שמרטין הקשיש נראה שמן ולא בריא (כמו שאפשר לראות בקליפ למטה) ברמות שגורמות לך לתהות אם יש כבר סופר בינוני שמחכה למשימה הנקרופילית של השלמת העלילה אחרי מות.

אבל בינתיים: חשבתי על ציטוט שקראתי איפשהו, של סופר מדע בדיוני/פנטזיה אחר, צ'יינה מייוויל. האיש בעל השם המגניב, שמסרב לאפשר לתרגם את ספריו לעברית מטעמים פוליטיים, שונא את טולקין. הוא מסביר: בעולם נוסח טולקין הבעיה היא שהמלך רע, או בגלות. אם רק ישוב המלך אל כסאו, הכל יהיה לגמרי שייני הפי פיפל. העניין הוא, לפי מייוויל, שהבעיה היא בעצם קיומו של מלך. של מונרכיה, דיקטטורה. אני קורא עכשיו את perdido street station שלו, ספר משובח, שהמסרים שעולים ממנו אנטי ממסדיים וחתרניים למופת. כיכר תחריר זה כאן.

מייוויל כותב פנטזיה מאוד לא קונוונציונלית, הוא מקורי להפליא. מרטין לעומתו נראה כראקציונר, ששייך לז'אנר האבירים/טירות/דרקונים. אבל הוא חתרני לא פחות בדרכו, דווקא בגלל שהוא לכאורה פופוליסט. הוא מציג את השחיתות ואת פוליטיקת החצר באופן גרפי וציני, אבל חשוב מזה: אין בעולם שלו סיכוי לגיבורים אציליים שעומדים על העקרונות שלהם. דמות שאצל טולקין והמוני חקייניו היתה יכולה להיות הגיבור, לא תשרוד אצל מרטין. אם אתה לא פרגמטי, אתה מת. אם מייוויל מביט על הז'אנר מבחוץ בבוז, מרטין מעדיף להרעיל אותו מבפנים.

הספרים תורגמו לעברית, הסדרה אוטוטו עולה. גם אם אתם לא רואים עצמיכם כקהל הטיפוסי שצורך אקשן תקופתי עם חרבות וגברים בשיער של מטאליסטים, כדאי לנסות. אחרי הכל, אפילו קארקטי מהסמויה מופיע כאן, ועוד בתפקיד של פוליטיקאי. מה עוד תבקשו.

חשבתי על המאמר המצוין הזה, של ברט איסטון אליס, בזמן שישבתי במסיבת העיתונאים של מישל וולבק. אם אין לכם כוח לקרוא 3 עמודים: איסטון אליס אומר שצ'רלי שין הוא פוסט-אימפריה. אם הבנתי נכון, המשמעות היא שהוא לא משחק לפי החוקים, אלא מתעקש לחשוף את מנגנון גלגלי השיניים שמאחורי התפאורה. הוא אומר מה שבא לו, ולא חושב על ההשלכות. לפי איסטון אליס, כשטייגר וודס מתנצל בשידור חי על שלל הבגידות שלו, זה אימפריה. שקר ברור ומוסכם שנועד לאפשר למכונת המזומנים של החסויות להמשיך לעבוד. וכולנו יודעים את זה. כשצ'רלי שין אומר שזה סבבה לשכב עם כוכבות פורנו וזונות יקרות במיוחד, כשאתה על 7 גרם קוקאין, זה פוסט-אימפריה. כי זו אמת, ולא עמדה שמייצגת את מה שנתפס כראוי להיות אמת. זה חורג מהכללים הלא כתובים, מהאתיקה המתחסדת. האימפריה.

עטיפה יפה, אין ספק

קראתי שני ספרים של וולבק. פלטפורמה, והחלקיקים האלמנטריים. שניהם נראו לי קצת כמו אנטי בורגנות לבורגנים. אין בהם חמלה, לפחות לא כזו שאני הצלחתי לזהות. בני האדם הם יצורים בזויים, נחותים, עבדים לתשוקותיהם, ובסופו של דבר אומללים. וולבק כותב מצוין. יש לו תובנות מרתקות – בעיקר אהבתי את האבחנה שלו על הגלגול של מהפיכת השלום והאחווה ההיפית לדקדנס אלים נוסח צ'רלס מנסון. אבל משהו בספרים שלו חלק מדי. הקורא מביט מהצד. הוא לא באמת מוצא את עצמו בחברה הסדיסטית שוולבק מתאר, ובגיבורים הבעייתיים שהוא בורא, מהסיבה הפשוטה שכל העניין לא מציאותי. וולבק נפטר מהמאפיינים האנושיים שלא נראים לו – טוב לב, חיבה, אלטרואיזם, תכונות נדירות אבל קיימות – והתוצאה שטחית משהו. אני לא קונה את זה, כי הוא לא גורם לי לחשוב על זה אחרי. קריאה של ספרי וולבק היא חוויה לא נעימה מצד אחד, שעושה מסאז' לאגו ולאינטלקט מצד שני, ומתפוגגת לה.

ויש את הסקס. בשני הספרים הללו, המון סקס. קצת יותר מדי. סקס מוכר? מה פתאום. וולבק ישב במסיבת העיתונאים ונראה רציני וסגפן מדי. לא יכול להיות שתיאורי האורגיות, המציצות, השלישיות והאנאלי נועדו לגרות את הקורא בביתו אשר בפרברים. אלא אם זה חלק מהעניין. אלא אם הדמות הכחושה, הלא נחמדה במופגן, שישבה על הבמה ועישנה, היא חלק מהפאסון. כוכב הרוק של ההלקאה העצמית והצקצוק.

רוב השאלות באירוע, אם לחזור לאיסטון אליס, היו לגמרי אימפריה. היו את השאלות הפרובינציאליות המתבקשות (ניסו ללחוץ עליך לא לבוא לארץ?) והשאלות האמנותיות המתבקשות (שונא נשים? כותב על עצמך?). רק שתי שאלות בלטו לטעמי כמעניינות באמת, ולא כחלק מהמשחק המוסכם מראש של קידום מכירות. אחת דנה בעטיפה שנבחרה להדפסה בעברית של הספר, ובשאלה אם הסופר היה מודע לקונטקסט הפוליטי שלה. השנייה היתה מעניינת יותר: נדמה לי שזה היה כתב מטיים אאוט שהזכיר לוולבק ראיון בו התוודה שכשהוא נשאל על חייו הפרטיים, הוא משקר. באופן לא מפתיע, שתי השאלות לא זכו לתשובה מעניינת במיוחד. וולבק אמר משהו על זה שכולם משקרים כשהם נשאלים על עצמם. זה נשמע טוב, רדיקלי וחכם כזה. אבל מה זה בעצם אומר? זה הרי לא ממש נכון.

היתה הרבה צרפתית באוויר, וקרואסונים קטנים בצד, וזה היה נחמד. ותרבותי. ועדיין – אני חושב שהאמירות המשמעותיות באמת על המצב האנושי כיום נמצאות ביצירות יומרניות פחות, וכנות יותר, מהספרים של וולבק. במקומות שחומקים מתחת לרדאר של האימפריה.

אחרי המהומה בנוגע להוראה לדבר רק עברית בארומה – ולא ערבית נגיד – כבר קפץ לו חבר כנסת, סגן יו"ר בעצם, כדי לארגן כותרות על חשבון הרשת. ערבית היא שפה רשמית, הוא טען. שזה מצחיק קצת.

הנהלת ארומה צודקת. זה מבאס לשמוע ערבית, אפילו קצת מפחיד. אנחנו לא באמת מבינים מה הם אומרים שם, האנשים בעלי החזות המזרחית מאחורי הדלפק. אולי הם מתכננים משהו. אולי הם נפיצים.

הבת שלי תתחיל ללמוד בשנה הבאה, בכיתה ז', ערבית. הופתעתי לשמוע שזה חובה. כשאני הייתי בגילה נתנו לבחור, צרפתית או ערבית. מכיוון שהייתי ילד טיפש, ואף אחד לא בעט לי בתחת וכיוון אותי למקום הנכון, בחרתי בשפתו של אסטריקס, שהיא מן הסתם חיונית לקיומנו באזור. הבן שלי יתחיל ללמוד ערבית דווקא בכיתה ה'. אנגלית הוא לומד מכיתה ב', כמובן.

אנחנו מפחדים כי אנחנו בורים. זה מודגם מצוין בסצנה קטנה בעג'מי שכבר כתבתי עליה כאן. וסגן יו"ר הכנסת, במקום לשלוח מכתב מחאה, צריך לעשות את מה שמשלמים לו משכורת עבורו: להגיש הצעת חוק. לימודי ערבית חובה, מכיתה א', או ב', ועד בכלל, עם תגבור של שידורי טלוויזיה בערבית, ותרגום בערבית, למשל.

שפה היא גם תרבות. אם נבין את השפה שבה מדברים כל שאר האנשים שגרים באזור המאותגר אקלימית הזה, אולי גם נבין אותם קצת יותר. ואולי אם נבין, שהבחור בעל חזות העכבו-אותו-בנתב"ג-לשלוש-שעות-פלוס-חיפוש-פולשני מהצד השני של הדלפק אומר, שנמאס לו ממנהל המשמרת והוא מת לסיגריה, ולא שיש לו חשק בלתי מוסבר לדקור עלמות יהודיות, לא יפריע לנו שהוא לא מדבר עברית.

אני לא רוצה להיכנס לתאוריות קונספירציה על למה לא מלמדים ערבית כמו שצריך, ומה זה יעשה לקריירה של פוליטיקאים מסוימים כאן אם אנשים יפחדו פחות. והיי, אפילו גדעון לוי לא דובר ערבית. אני אסתפק בטענה שזו שפה שצריך ללמוד כאן. מגיל צעיר. כולם. גם המנהלים של ארומה.

מצאתי את הטקסט כאן. אני עוד זוכר שראיתי את המונולוג הזה בלייב, איפשהו בגיל 15 או 16, כשחשבתי שיהונתן גפן הכי מגניב בעולם. הוא דיבר על גיל 39, ואני לא הייתי מסוגל לדמיין את זה בא.

ובכן, זה פה. מבאס. אני אוהב ימי הולדת, אבל לא מחבב את הנכחי. 40 יהיה בסדר, אני חושב. 41 יהיה מצוין, זה יהיה קצת להתחיל מחדש, צעיר כזה יחסית לחמישימים. אבל הדקה לפני הזה לא נראה לי בכלל.

בשנים קודמות, בצעד פרקטי וחמדני, פרסמתי בבלוג שלי רשימת מתנות ליומולדת. ובכן, הנה אחת קצרה. הביוגרפיה של אובמה שכתב דיוויד רמניק המלך, או הספר שלו על ברית המועצות. כל ספר של מלקולם גלדוול. הרומן ההיסטורי החדש על קרומוול, לא זוכר את השם. ואם יש את אלבום ההופעה המחומש של ספרינגסטין בדיסקים איפשהו – תבורכו. ולספונסרים עשירים פוטנציאליים: אייפאד 2 או אייפוד טאץ' יתקבלו בברכה.

אופנוע גם.

אבל בעיקר ספרים כנראה, בילוי הולם לגיל המתקדם. לא מבין איך הגעתי אליו בכלל, לפני דקה הייתי דווקא די מרוצה מיומולדת 30. רק לעצום עיניים ולחכות לאפריל, ולהתעלם מהמחוגים הנעים. בשנה הבאה יהיה יותר טוב.

ב-17 באפריל תשדר HBO את הפרק הראשון של game of thrones. מי שכבר קרא את הספרים לא צריך שכנוע. מי שלא – ובכן, שיקרא.

game of thrones היא סדרת ספרי פנטזיה, ז'אנר שאי שם לפני הצבא די נואשתי ממנו. כמה חקייני טולקין אפשר לקרוא. הגעתי לסדרה בזכות הרשימה ההיא של נעה מנהיים בויינט, שכבר הזכרתי בבלוג אלוהים יודע כמה פעמים. והיא מצוינת.

מדובר אם כן בסדרת חרבות וכשפים, אבל עם מעט מאוד מהלא טבעי, והרבה אלימות, סקס ופוליטיקה. דגש על פוליטיקה. התחושה היא שמרטין קרא את "שר הטבעות", ואולי עוד טרילוגיה או ארבע, וביצע ניתוח מדוקדק של מה חסר כדי להתאים את החומר הזה למבוגרים בעולם המודרני. ולכן: פוליטיקה, מאבקי כוח, תאוות בשרים וכל זה. בניגוד לעולם של טולקין, אצל מרטין אצילות יתר או רוע מוחלט הם ערובה לכישלון' שלא לומר מוות מוקדם. רק הפרגמטים שורדים.

מחכה שנגה תגדל ותדע אנגלית טוב מספיק כדי לקרוא את זה בשפת המקור, בלי להזדעזע יותר מדי.

הטריילרים נראים מצוין, וסדרה ב-HBO היא סוג של תו תקן, שמשמח רק קצת פחות משלישיית סרטים של פיטר ג'קסון. יאללה אפריל.

תמונה: כולם ישובים בסלון של הורי ברעננה. לבושים בגדים של מבוגרים, מדברים שיחות של מבוגרים. חוץ מהדוד רוני, ששוכב על הספה במכנסיים קצרים וגופייה, קורא את הגיליון האחרון של MAD שמצא בחדר שלי, וצוחק.

הוא היה הדוד המגניב, הוא היה מין אפשרות אחרת, חלופית, לעולם המבוגרים. הוא היה הדוד עם האופנוע הכבד, ועם הגלשן. הדוד שקופץ מעבודה לעבודה, פותח עסק, סוגר, מתחיל חדש. מצאתי בספריה שלו את שר הטבעות כשהייתי ביסודי, ובתקליטייה שבסלון גיליתי לראשונה את דיפ פרפל. ובין כל מתנות הבר מצווה המשמימות – בלטה סכין צלילה גדולה ומסוכנת למראה שהגיעה ממנו. הוא לא היה אחראי, מיושב, רציני. הוא היה מצחיק, וחם, וילדותי, וקצת פרוע. הדברים שאהבתי – ספרים, סרטים, קומיקס – נראו פתאום, לידו, לגיטימיים. לא שייכים דווקא למחלקה הלא רצינית של החיים. הם היו הדבר עצמו.

הוא היה דמות מיתולוגית של ילדותי. הוא היה. בלילה שבין חמישי לשישי הוא נפטר, מסרטן קטלני ומהיר.

תמיד שולפים את הקלישאה הזו, אהב את החיים. רק שכולם אוהבים את החיים, חוץ ממיעוט דכאוני ורומנטי כולם נצמדים לקיום שלהם בציפורניים. לא חוכמה. הדבר נכון לומר על רוני: הוא מיצה את החיים. בלע אותם בתיאבון גדול וליקק את האצבעות ורצה עוד. יכולתי להביא כאן רשימת מכולת ארוכה של התחביבים והפעילויות שלו, אבל הפרטים לא משנים, חשובה השורה התחתונה: האיש ידע לחיות, ולהפוך את היום יום למוצלח יותר גם בשבילו וגם בשביל כל מי שהיה לו המזל להימצא לידו.

הוא היה רק בן 53. זה עצוב, חסר היגיון, מקומם. ואני כבר כל כך מתגעגע.

בפרק הראשון של הסדרה ההו-כה-מדוברת, לקראת הסוף (ספוילר ממש קטן) מגיע רוצח שכיר לחסל מאפיונר. הוא ניגש אליו מאחור, כשזה עומד לבדו במסעדה, ויורה לו בראש. בום. המסך מתכסה כולו בנתזי דם פוטוגניים. וזה הרגע שבו הצופה אומר לעצמו וואלה, גאון הסקורסזה הזה. איזו סצינה, ואיזה צילום. איזה יופי. כלומר זה הרגע שבו הצופה מתעורר מהאשליה ומביט מהצד. פחות אוהב, פחות מזדהה, ויותר מעריך.

אני סתם מקטר, אני יודע. אימפריית הפשע מעולה, באמת. אחרי כל פרק אני לא מבין איך הוא נגמר כל כך מהר. השחקנים משובחים, העלילה, הדיאלוגים, העיצוב, הגוף של פז דה לה הוארטה שמתפשטת בפרק 3 – הכל מושלם, לגמרי. רק קצת יותר מדי.

אין בה משהו חדשני או מפתיע כמו בסופרנוס, אין בה הומור או כאב מבריקים כמו בסמויה. אולי, במילותיו האלמותיות של שר החוץ, זו פיינשמעקריות. מדובר בסדרה הכי טובה בטלוויזיה עכשיו, ביצירת מופת, מה שתרצו. ומתאים לפוץ תל אביבי להיתלות בסמויה ובסופרנוס, זה כמעט אוטומטי. אבל עדיין, האימפריה של סקורסזה מעוררת יותר הערכה מאשר רגש, ולא ממש פורצת דרך חדשה. היא רק מאוד מאוד טובה. נסתפק בזה בינתיים.