תגידו מפונקים. תגידו שיגורו בנס ציונה. תגידו יאללה יאללה, בטח אם נחמוק לתוך אחד האוהלים נמצא שם אייפד, ג'וינט ובירה, במקום ספרון אדום עם פטיש ומגל.

יכול להיות. אפילו סביר. אבל:

מותר לאנשים לגור בתל אביב, ליד העבודה, בשכר דירה סביר. מה זה סביר? שכר דירה שמסתדר איכשהו במסגרת השכר הממוצע במשק. מותר להם גם לצפות לתחבורה ציבורית נורמלית אם הם כבר יוצאים אל מחוץ לעיר. ואין כאן כזאת.

ומותר וסביר לצפות מהממשלה ומהרשות המקומית שלא ישאירו את שוק הנדל"ן פרוץ ונטול פיקוח. כמו גם תחומים אחרים. סוציאליזם זו לא מילה גסה, אפשר לדאוג שהחיים במדינה הזו יהיו סבירים לא רק לעשירים. אפשר לדאוג שאנשים לא יצטרכו רק להסתדר ולהתמודד עם שוק קפיטליסטי אכזרי, אלא יזכו לרוח גבית שלטונית.

וחשוב מזה. גם אם זו מהפכה של היפסטרים, גם אם הם לא מזי רעב – אז מה? גם חזקים יחסית יכולים למחות, וצריכים למחות. ואם המאבק שלהם יצליח, התוצאות שלו יחלחלו הלאה, אל קשי היום האמיתיים, שלא יכולים להרשות לעצמם לעזוב הכל וללכת לשבת באוהל בשדרה. ויוה לא רבולוסיון.

זו שאלה לגיטימית, לא? זו ההשוואה שעושה מאמר הדעות הזה בויינט. איך זה שאנשים נאורים מזדעזעים כשמחרימים הומואים וערבים, אבל מוכנים לקבל חרם על מתנחלים. 

המאמר הזה כל כך אידיוטי, או לחלופין דמגוגי, שזה מוציא מן הדעת. והבעיה היא שמה שנראה לפעמים כסוגיות בסיסיות באזרחות בחטיבת הביניים, הוא כנראה מורכב ונתון למחלוקת הרבה יותר.

דמוקרטיה היא לא שלטון הרוב. לא רק. דמוקרטיה היא פלורליזם, היא החלטות שמקבל הרוב, תוך התחשבות במיעוטים – מיעוט פיזי, כלומר מספר קטן יחסית של אנשים, ומיעוט ייצוגי – נשים למשל, שייצוגן בעמדות הכוח קטן. היא זכותו של כל מיעוט להביע דעה, גם אם היא מעצבנת, לקיים מנהגים שונים וכו'. יש כמובן מגבלות. לא להסית לרצח (ראש ממשלה?) למשל. אלימות וגזענות אמורות להישאר מחוץ לקווי המגרש.

החרמת הומואים, או ערבים, או יהודים, או שחורי עור, היא גזענות. אסור להחרים אדם רק בגלל מוצא או מין, כי זה לא שייך למשחק הדמוקרטי. זה שייך למשטרים חשוכים וגזעניים. מותר להחרים קבוצה על בסיס אידיאולוגי. החרדים מחרימים עסקים שפתוחים בשבת כי זה נוגד את דרך החיים שלהם. זכותם. מעצבן, אבל זכותם. עד כאן אזרחות 101.

מה שמטריד בחוק החרם הוא לא כל כך החוק עצמו, כמו היותו חלק ממגמה עכורה של חוקים שנועדו לסתום פיות. זה לא לגיטימי. פובליציסטים ימניים קופצים וטוענים שהשמאל בעד קיום החוק רק כשזה נוח לו. זו שטות גמורה. יש לא מעט חוקים שיתקבלו בהפגנות והתנגדות לגיטימית של השמאל, אבל לא בערעור על עצם חוקיותם. אלא שכשזה מגיע לחוקים אנטי דמוקרטיים, הסיפור שונה.

הוויכוח על חוק החרם, חוק ועדות החקירה נגד השמאל וכו' לא צריך להיות ויכוח ימין-שמאל. אפשר למצוא גם מספיק גורמי ימין – רובי ריבלין בהארץ, בן דרור ימיני (!) במעריב – שמתנגדים לו. כי זו הדמוקרטיה, טמבל. אלקין ושות' לא מנסים לנצח במשחק. הם מנסים לפוצץ אותו לקחת את הכדור לעצמם.

האמת שציפיתי לידיעה כזו קצת קודם. בני בגין מודיע שיילחם נגד משמעת קואליציונית בהצבעה על חוק ועדות החקירה נגד השמאל, ומקנח בהתנגדות לחוק שנועד לאפשר לכנסת להטיל וטו על מינוי שופטים לעליון. המגמה הפשיסטית בכנסת לא מותירה לאנשים כמו בגין ג'וניור ברירה, אני מניח. היא מכריחה אותם לדבר.

כמה שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב, הציטוט הפופולרי של לנין, מתאים כאן. שלל חברי הכנסת הימניים-הזויים בליכוד, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי (וגם קדימה) לא מצליחים להתאפק. הם רוצים כותרות, ורעש, והם רוצים לנצל את הכוח כל זמן שהוא בידיים שלהם, ועכשיו עכשיו עכשיו. התוצאה היא סוג של קריאת השכמה. היא תכריח – אני מקווה – גם אנשים בעלי עמדות ימניות להגיב. כי העימות הופך מימין-שמאל לדמוקרטיה-פשיזם לייט. קיצוניות היתר, החמדנות והתיאבון לעוד ועוד חוקים אידיוטיים, יפגעו בסופו של דבר ביוזמים.

בני אדם לא אוהבים קיצוניות. בסופו של דבר הם נגררים למרכז. והאלקינים והלוינים מוציאים את עצמם מהמרכז הזה לבד, בלי סיוע מיוחד. הם מעודדים אנשים להחרים, להפגין, להתנגד – גם אנשים כמוני, שעד היום לא ממש טרחו לבדוק איפה מייצרים את מה שהם קונים, או ללכת לאיזושהי כיכר. במקום להרדים, הם מעירים. במקום להבין שהם בשלטון, הם ממשיכים להתנהג כמו הילד הנעלב והמוקצה הנצחי. התקווה היחידה של השפיות כאן היא שהקיצוניות והבולמוס שלהם יובילו, כפי שכבר קרה לליכוד, לנפילתם.

זו ההגדרה הכי טובה שמצאתי אחרי שסיימתי את הספר הראשון בטרילוגיית the first law. יש כאן HBOזציה של הז'אנר. פוליטיקה, סקס סמים ורוקנרול.

אי שם בשנות העשרים המוקדמות שלי נשבעתי שלא אקרא עוד טרילוגיות פנטזיה. חבורת חקייני טולקין חיוורים כולם, זו היתה הגישה פחות או יותר. שנים חלפו מאז, והז'אנר התבגר, או שפשוט מצאתי את הדברים הנכונים. ג'ורג' מרטין למשל, עם ספרי הפנטזיה עמוסי גילויי העריות, עריפת הראשים והתככים הפוליטיים שלו, עכשיו אצלכם על המסך.

אני מניח שגם ג'ו אברקרומבי, תסריטאי בריטי שעשה הסבה לכתיבת ספרים, קרא את מרטין. זו לפחות התחושה שעולה מן הספר: יש בו התייחסות מפורשת לסקס, גם אם לא סצנות הפורנו שמרטין מחבב. יש בו אלימות קשה וברוטאלית, יש בו תככים ומשחקי כוח, ויש בו דמויות שתופסות את משבצת הגיבור, למרות שהן לא מתאימות לסטריאוטיפים של הז'אנר. נסו למשל דמות ראשית שהיא אינקוויזיטור בשירות הוד מלכותו, מקצוען עינויים שמחבב את המשרה שלו.

הגעתי לספר הראשון בסדרה – the blade itself – דרך פוסט בבלוג חביב (כאן), והזמנתי אותו מחנות אינטרנטית בלי ציפיות גדולות. התוצאה היתה משמחת להפליא. אברקרומבי הוא לא מרטין אמנם – אין כאן את שלל הדמויות ואת השאפתנות האפית של ספרי משחקי הכס (או קרח ואש, כפי שצריך לקרוא להם). אבל הוא כותב מצוין. הוא שנון ומושחז, ומדביק את הקורא באהבה לדמויות שלו, שכאמור לא ממש מצייתות רוב הזמן לחוקי הז'אנר. ובעיקר: אין תחושה של חקיינות ושל טיול בנוף מוכר לעייפה, ואין דמויות אציליות מדי או דמוניות מדי. הכל אנושי ומושחז ומענג.

ועוד הערה קטנה: יש כאן ממלכה מוקפת אויבים, שקורסת מבפנים בגלל שחיתות, גאוותנות, מיליטריזם ופוליטיקה קטנונית וכוחנית. מי אמר שפנטזיה זו בריחה מהמציאות.

התגובה הראשונית שלי להפניה בעמוד התוכן של טיים אאוט החדש היתה עצבים. זו היתה הפניה למדור הספורט, בעקבות הזכייה של הדאלאס מאבריקס באליפות ה-NBA, בנוסח הזה: "דירק נוביצקי הוא הגרמני הכי בד אס מאז היטלר".

אחרי קפיצת הפיוזים האינסטיקטיבית ניסיתי להבין למה זה מעצבן אותי. אני לא נגד בדיחות שואה. אני מחבב חלק מסרטוני היטלר ביוטיוב (חיפוש החנייה בתל אביב מנצח), את היפסטר היטלר, ושאר דאחקות אינטרנטיות. כלומר זה לא שכל אזכור של השואה גורם לי להתקף צדקנות. אני לא חושב שהשואה צריכה להיות משהו דמוני, פלנטה אחרת, מנותק. אני לא חושב שהיטלר היה מפלצת – קל מדי להתייחס אליו ככזה, ומסוכן. זה עלול לגרום לחוסר הקשבה לפעמוני ההזהרה כשהם יתחילו לצלצל בפעם הבאה.

אבל כל זה לא רלוונטי להפניה בטיים אאוט, וזה מה שמרגיז. בהפניה הזאת אין סאטירה, כפל משמעות, אמירה. יש בה קטע. פרובוקציה בשקל. עילגות מטופשת ופרובינציאלית (בד אס?!?) עם ניסיון להיות מגניבים בכוח. היי, בואו נכתוב היטלר. כי הוא גרמני, נוביצקי, נו.

שלושה עמודים אחרי זה מתייחס חנוך מרמרי בטור שלו לפרשת אלון עוזיאל והלוויה של סמי עופר. הוא כותב מצוין: "סרטון שתי הדקות שהעליתם לרשת ממחיש את גדולתו של עקרון חופש הביטוי, את יכולתו המופלאה להכיל כמויות אינסופיות של פסולת אנושית ועדיין להישאר ערך טהור ונעלה". אל תעופו על עצמכם, הוא כותב, בשפה שמתאימה לאכסניה הנוכחית שלו.

זו עצה מצוינת גם לעורכי טיים אאוט. כן, מותר לדחוף את היטלר סתם ככה להפניות שלכם, זה במסגרת כללי המשחק. אבל זה דוחה, ועלוב והכי חמור – עריכה לא יצירתית וגרועה.

אם ראיתם את הסרט, אתם חושבים מן הסתם שהתרומה המרכזית של שון פרקר לפייסבוק היתה המון מגניבות, ולהוריד את ה-the מהשם. וזהו.

מצויד בצלקת הטראומתית הזו, ייעץ פרקר לצוקרברג איך להימנע מהסיטואציה הלא נעימה. הדירקטוריון של פייסבוק כלל 5 מושבים. אחד לצוקרברג, ושניים למשקיעים. שני מושבים נוספים נותרו ריקים, ובשליטה מוחלטת של צוקרברג. לפי הכללים שפרקר עזר לנסח, בכל רגע נתון יכול צוקרברג למנות צמד דירקטורים שסרים למרותו. המשמעות – שלטון מוחלט של צוקרברג.

המצב הביזארי הזה – שלטון יחיד של ילד בן 22 בחברה – גרם למשקיעים ולאנשי המסחר בפייסבוק לא מעט כאבי ראש לאורך השנים. פייסבוק אמרה לא להצעת רכש של 1.6 מיליארד דולר מויאקום כשעוד היתה חברה קטנה יחסית ומפסידה. היא סירבה להעלות באנרים בעמוד הראשי, סירבה לשנות את צבעי האתר ליום אחד תמורת מיליון דולר – בתקופה שבה הפסידה חצי מיליון בחודש – וכן הלאה וכן הלאה.

כל זה נשמע אולי הגיוני בדיעבד, היום, כשלפייסבוק כמעט 700 מיליון משתמשים והכנסות שצפויות להגיע ל-4 מיליארד דולר ב-2011. אבל לפני 4 ו-5 שנים, כשמייספייס היתה גדולה ממנה, ומודל הכנסות אמיתי לא נראה באופק, זה גרם למשקיעים ואנשי המכירות לקפיצת פיוזים סדרתית. לא היה היגיון בלסרב למודעות מכניסות. לא היה היגיון בלסרב להצעות רכש של מיליארדים, שיהפכו את אנשי פייסבוק למיליונרים. אבל צוקרברג לא היה מעוניין. הוא טען שככל שהמשתמשים יהיו מרוצים יותר, כך יגדל מספרם. ההכנסות והשווי יגדלו בהתאם.

והוא צדק. ונכון, פייסבוק הצליחה גם כי צוקרברג גאון, וכי האנשים סביבו השלימו אותו, וכי כל זה קרה בעיתוי הנכון. אבל: אי אפשר להכחיש שהעובדה שהכוח היה כולו בידי אנשי המוצר והתוכן, ולא בידי אנשי המסחר, הפכה את פייסבוק למה שהיא. אפשר רק לדמיין איך היו נראים אתרים אחרים, אם מדיניות ההשקעה והתוכן של קובעי המדיניות בהם היתה דומה.

לפעמים טוב שיש איזונים ובלמים, ואנשי כספים מציאותיים עם רגליים על הקרקע. לפעמים. אבל לא פעם הם נכנעים לאינטרסים קטנים ולמבט לטווח הקצר, על חשבון החזון לטווח הארוך. על חשבוננו.

לפני הכל – מדובר בסרט קיץ אינטליגנטי משובח, צירוף מילים שאין הרבה הזדמנויות לעשות בו שימוש. שווה. גם הביקורות ב-ynet, סינמסקופ וכו' משבחות.

מגנטו בגירסת הקומנדו

ואני טוען: יש כאן בנוסף לכל מעין אלגוריה ציונית שתשמח לבב כל מתנחל. הסרט מתחיל באותה סצינה שפותחת את אקס מן הראשון מ-2000. ילד יהודי שמופרד מאמו במחנה ריכוז, ומאבד שליטה על הכוחות המיוחדים שהוא לא ידע שיש לו – היכולת לשלוט בכל סוג של מתכת. זה מתבטא בהמון צעקות ובשער ברזל מתקפל. הוא נלקח למשרדו של קווין בייקון, סוג של ד"ר מנגלה למוטאנטים, ועובר שם דברים איומים למדי.

20 שנה קדימה הילד בגר ועכשיו הוא מייקל פסבנדר (שחקן מעולה), ותכף יהיה מגנטו, האיש הרע האולטימטיבי מהקומיקס. לא מדובר עוד בילד חלש ומפוחד, אלא בגבר נאה ומסוקס. והעיסוק שלו כרגע? צייד נאצים. מדובר בסצינות שגורמות לך להצטער שהסרט כולו לא עוסק במגנטו בגירסת הג'יימס בונד היהודי, עם כוחות מיוחדים במקום גאדג'טים.

אבל הוא לא. הסרט, כמו הקומיקס והחלקים הקודמים בסדרה, עוסק במערכת היחסים החשדנית והאלימה בין המוטאנטים לשאר האנושות. הם מיעוט נרדף שמפחיד את ההמון בגלל השונות שלו. ככאלה, הם יכולים לסמל כמעט כל מיעוט באשר הוא. הם נרדפים, כמו שחורי העור או מלוכסני העיניים, בגלל המראה החיצוני שלהם. הם נרדפים, כמו הומוסקסואלים, בגלל סגנון חיים שונה – ובאקס מן 2 יש סצינה שנראית אחת לאחת כמו סצינת יציאה מהארון. וכמובן שהם מזכירים גם את האנטישמיות והרדיפה אחר יהודים.

מגנטו, ששרד את הנאצים, רואה ברדיפה הזו המשך של אותה שנאה קרה ומחושבת. מבחינתו, אין בני אדם טובים או רעים. אין מקום להבנה של הפחד או הרתיעה שלהם, ואין מקום לפיוס ושיתוף פעולה עם חלקם. כולם נגדו, ואם יקבלו את ההזדמנות, הם יאספו את המוטאנטים, יכלאו אותם וישמידו אותם. זה אנחנו נגדם, עד הסוף.

כל מה שחסר לו, אם כן, הם עוזי וצמוד קרקע בהתנחלות. הטראומה שלו כילד יהודי נרדף, מתבטאת בבגרותו בעמדה קיצונית ואלימה כלפי כל רודף פוטנציאלי, דמיוני או אמיתי. העולם כולו נגדנו, ורק בכוח הזרוע ותוקפנות נצליח לנצח אותו. והעניין הוא שזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש בני אדם שמעוניינים להשמיד מוטאנטים, יש מקום לדאגה ולפרנויה. וזה בעיני הקונפליקט שהסרט שם עליו את האצבע בצורה אלגנטית ומוצלחת. החשדנות, הפרנויה והאלימות של הקיצוניים משני הצדדים, שמאיימת לחסל כל סיכוי לפשרה וחיים משותפים. מדכא. אבל אחלה סרט.

התגובה לתוכנית שבמסגרתה יטפחו תלמידים אנדרטאות וחלקות קבר של חללי מלחמת העצמאות היתה צפויה למדי. למשל במאמר המערכת הזה בהארץ. פולחן המוות, מיליטריזם, התקרבנות.

יש כאן את כל המרכיבים המתאימים לכאורה לרקיחת תבשיל פשיסטי. שר חינוך ימני, צבא, אתוס השכול. אבל אולי אפשר לראות את הדברים גם קצת אחרת.

בכל שנה כשאנחנו מגיעים להר הרצל למצבה של אבא שלי, אני מסתכל על המצבות מסביב. על ציון הגיל של המתים. המון אנשים צעירים נהרגו במלחמות, בלי להשאיר אחריהם ילדים. ההורים הזדקנו, הלכו לעולמם. יש לא מעט מצבות שאף אחד לא מגיע אליהן. יש עליהן את זר הפרחים הגנרי שמשרד הביטחון דואג לו, לפחות שם. אין שום יחס אישי. אני יכול להבין יוזמה שנועדה לא להשאיר את הזיכרון שלהם גלמוד ומיותם.

אני גם לא מצליח להבין את טענת הצגת הישראלי כקרבן. כן, הימין מתמחה בזה, אבל איך זה קשור לחללי מלחמה? בטח למלחמת העצמאות, שיחסית חפה ממחלוקות לגבי מניעיה, ומי בעצם התחיל וצדק. המדינה הזו קמה מתוך אלימות ומאבק, אלה עובדות. אין סיבה לטייח או להשכיח. לא כל נגיעה בצבא ומלחמה חייבת לייצר אוטומטית תגובות נגד מבוהלות. גם שמאלנים נלחמו, ונהרגו, ונלחמים ונהרגים.

בסופו של דבר זה עניין של איך הדברים יתבצעו. לא כל המורים הם סוכנים של הממסד הפשיסטי, לא כל התלמידים הם אידיוטים נוחים להשפעה. ולא כל דבר שקשור בצבא ובמלחמות שהיו כאן הוא מוקצה וראוי להדחקה. יש משהו עצוב להפליא במצבות של ילדים בני 20 שאף אחד לא מגיע אליהן. אפשר להניח עליהן פרח גם בלי להניף אגרוף או להאשים את כל העולם ברדיפה.

לא חייב להיות לבן, בעצם. סתם נשמע טוב.

חשקה נפשי באייפון 4, ונכנסתי לאתרי שלוש החברות כדי לבדוק עובדות בשטח. לא תמצאו כאן עכשיו השוואה צרכנית מקיפה, או האשמות נוקבות (אם אתם מחפשים את זה, שימו לב לשוקי גלילי ומלחמתו בסלקום). אני אתמקד בנקודה אחרת לגמרי.

לכאורה ברור שתהליך של בחירת טלפון חדש בעידן הנכחי צריך להתרחש באינטרנט. בדיקה, קבלת מידע, השוואה, רכישה. אם התחלתי בלכאורה, המצב מן הסתם שונה. בפלאפון ובאורנג' קיבלתי מידע כללי סביר על המכשיר והמחיר. פחות על החבילה האפשרית. כשהתקדמתי הלאה, נתקלתי בחלון שביקש ממני פרטים והבטיח שיחזרו אלי. במקרה של פלאפון אני עוד מחכה (חלפו יומיים). במקרה של אורנג' הטלפון צלצל מייד, ומענה אוטומטי הציע לי לשוחח עם בן אנוש. הסכמתי, חיכיתי, חיכיתי, התייאשתי, ניתקתי.

רק בסלקום קיבלתי מידע מלא ואפשרות רכישה באתר. זה לא מעיד על טיב שירות הלקוחות שלהם, מהירות הגלישה שהם מציעים, איכות השיחות או אפילו האטרקטיביות של העסקה. זה כן מעיד על תפיסה שונה – ונכונה – של המדיום. האינטרנט לא אמור להיות מעבר, שלב ביניים בדרך לשיחת טלפון. הוא אמור להיות הדבר עצמו.

יש משהו בלתי סביר לחלוטין בעובדה שרק חברה אחת מתוך השלוש מאפשרת ביצוע פעולה כזו ברשת. ארכאי, מיושן ואפילו מדכדך. אנחנו רק כאילו בעידן הדיגיטלי החדש. בפועל זו עדיין אותה חנות מכולת.

הטריילרים הבאים גרמו לי לחשוב. רשתות הטלוויזיה האמריקאיות מתחילות לקדם את הסדרות החדשות שלהן, וכמות המוטיבים העל טבעיים שבהן מעוררת סקרנות. למה דווקא עכשיו הפנטזיה הפכה לקונספט לוהט. האם זו תגובה למציאות העכשווית? בריחה ממנה, אמירה עליה? הנה רפרוף על שלוש מהסדרות שצצו על הרדאר בימים האחרונים, עם ניסיון למסקנה כללית בסוף:

awake מספרת על שוטר שמאבד את אשתו ובנו בתאונת דרכים, ומתחיל לחיות במציאות כפולה: בחלק מהזמן אשתו עדיין בחיים, ובחלק מהזמן בנו. אבל לא שניהם. בכל מציאות יש לו שותף אחר ומקרי פשע אחרים, אבל מן הסתם – וזה לא ספוילר, זה בטריילר – המציאויות השונות גולשות אחת לשנייה. קצת דלתות מסתובבות, אבל עם ג'ייסון אייזקס המוצלח ולא עם גווינת' המעצבנת. מ-4 הדקות האלה זה נראה פחות דביק ממה שזה עלול היה להיות, ומסקרן ומוצלח למדי.

זה כבר נראה קצת פחות טוב. גם כאן הדמות הראשית הוא שוטר, אלא שהוא מגלה שהוא נצר למשפחת גרים, זאת של האחים מהאגדות. והפתעה: כיפה אדומה, הנזל וגרטל ושות' מבוססים על מציאות ועובדות. בני משפחת גרים, מתברר ניחנו ביכולת לראות מפלצות ושאר מזיקים, ונאלצים להילחם בהן. קצת מזכיר את באפי, אבל נראה פחות שנון או מגניב.

שוב אגדות בעת המודרנית. העלילה היא מהסוג שנשמע אידיוטי לגמרי על הנייר: בתם של שלגיה והנסיך מגלה שהוריה שיגרו אותה למציאות שלנו כדי להגן עליה מהמלכה הרעה. על המסך זה דווקא נראה לא רע, כולל אקשן חביב ורוברט קרלייל, שדי נעלם בשנים האחרונות, וחבל. אה, וזה מהמפיקים של אבודים, אם זה אומר משהו.

אז למה עכשיו?

אם מתעקשים למצוא מכנה משותף: שלוש הסדרות מדברות למעשה על התמודדות על המציאות. מציאות מסוגים שונים, אבל בכל זאת – בכולן הדמות הראשית צריכה להתמודד עם מצבים מסובכים ומפתיעים, וכמאמר הקלישאה גם עם השדים שלה. באופן מילולי. אם רואים בתרבות הפופולרית סוג של נייר לקמוס למצב בעולם שבו אנו חיים, הרי שיש כאן סיבה לאופטימיות קלה. מגמת הפנטזיה עליה החליטו מנהלי הרשתות לא מייצגת אסקפיזם וייאוש, אלא התמודדות ותקווה.