התורה הקדושה, גירסת הפוליטיקלי קורקט
"לכו לעזאזל"
זה הנאום המלא של ברנום נילסן ב"חצי אח" המצוין, אחרי שהוא זוכה בפרס בתחרות תסריטים. ספק תסמונת טורט, ספק תעוזה חתרנית.
לא שזה מה שהייתי מצפה לו בטקס קבלת תורה לכיתות ב'. והיה מאוד חמוד, הטקס. הילדים בלבן היו מקסימים, המופע היה כמו תמיד קצת ארוך מדי, הברכות ראויות ובטעם טוב, והכיבוד סבבה לגמרי. ההורים צילמו במרץ את הילדים שמצידם הציגו סצינות ממתן תורה, מהחדר – גירסה אשכנזית וגירסה ספרדית-תימנית (איך לא ליהקו את תומר לקטע הזה, איך) והצליחו לדחוף פנימה אפילו מסר על מיחזור ודאגה לסביבה (!).
את הברכה שכתבתי יחד עם אמא מהכיתה המקבילה ביקשו המורות לראות מראש, כדי לוודא שאין שם משהו בעייתי. וברור שגם אני לא העזתי בזמן אמת להגיד משהו בעייתי. למה להפר את השלווה.
מה אני רוצה? אין לי מושג. אולי שיזכירו שיש בתנ"ך גם חלקים אפלים ובעייתיים. אולי שידברו על קנאות דתית והסכנות שלה? שיתייחסו לכל מיני מטורפים שתופסים טרמפ על אלוהים בדרך לאיזו אפוקליפסה, עכשיו? כן, אני מבין שאין לזה מקום בגיל הזה. השאלה אם באיזשהו גיל זה כן יתפוס מקום. אמירה כלשהי שתהיה חתרנית קצת, חד משמעית, מעצבנת, מחוץ לקונצנזוס. עמדה ברורה, מאמר מערכת.
כן, התרגשתי כראוי – לא כמו תומר שהתעורר בארבע בבוקר וישב לו על הכורסא בסלון, לא מצליח לישון, אבל בכל זאת. אבל כל הממסדיות השמרנית הזו מדגדגת לי קצת כאן וכאן.
פייסבוק והעניין המציק הזה של פרטיות
יש דפדפן חדש בעיר, קוראים לו רוקמלט (שם אידיוטי), והוא עושה מין רטט בשכמות לגיקים באשר הם כי היוצרים שלו הם מבית נטסקייפ המיתולוגית. מרגש, אין להכחיש. הגימיק של הדפדפן – הוא חברתי. בהפעלה הראשונה אתם מכניסים את ססמת פייסבוק שלכם, והופה, בכל אתר שלא תהיו יופיע בצד מין סרגל מאונך שמראה את כל חברי פייסבוק שלכם שמחוברים. ויש כפתור ייעודי שמאפשר לחלוק איתם – או בטוויטר או בכלל – כל עמוד שנראה לכם.
זה נשמע מצוין, אבל התגובה הראשונית שלי אחרי גלישה קצרה היתה פניקה קלה. אחר כך קראתי על רוקמלט בבלוג הטכנולוגי טקראנץ', שסיכם יפה את התחושה שלי בשאלה: איפה כפתור ה"תעזבו אותי בשקט באמא שלכם"?
אין לי בעיה עם כל סוגיית הפרטיות. כשאתה נרשם לשירות כמו פייסבוק (או הולך לתוכנית כמו מחוברים..) אתה צריך להבין שזו העיסקה. הפרטיות מתפוגגת לה. זה בסדר. מה שאני כן רוצה, זה את החופש להחליט מתי אני פותח את החלון הזה לעולם החברתי, ומתי אני סוגר אותו. והרעיון הזה, של חיבור רציף, גם כשאני סתם קורא ביקורת על סרט או רואה קליפ ביוטיוב, מעצבן אותי. כשארצה להיכנס לפייסבוק, אני אגלוש לאתר. אם ארצה אותו פתוח כל הזמן, אשאיר טאב פתוח ברקע.
וזו הנקודה כנראה. האינטרנט אולי חיסל את הפרטיות, אבל לא את חופש הבחירה. עם כל הכבוד למורשת נטסקייפ, אני אשאר עם כרום, של גוגל, ואחליט לבד מתי בא לי להתחבר לכל העולם ואחייניתו, ומתי אני רוצה קצת שקט.
וככה זה נראה:
סקס, כפי שהייתי מסביר אותו לבתי?
זו ההתלבטות הגדולה לגבי הידיעה שהעלינו ב-mynet היום על מדריך המין של קופת חולים כללית. תעיפו מבט: כללית מספקת מדריך מין לבני 20+, כולל התייחסות בשפה בלתי אקדמאית בהחלט, נגיעה במין אוראלי ועוד.
וכאן פרצה המהומה, שמתבטאת היטב בטוקבקים: האם מדובר באובדן שיקול דעת, בפורנו במסווה, בתכנים שלא רק שאינם ראויים לנוער, אלא עלולים לפגוע בחווית המין הראשונית שלו, או אולי זו דווקא הדרך האפקטיבית: להתייחס לדברים בשפה שבה בני הנוער מדברים, ומתוך מודעות לעידן גוגל ופייסבוק שבו אנחנו חיים.
ואני מתלבט. אני חושב שהיחס לסקס סובל מלא מעט צביעות. לא מטפלים בזה מספיק, לא מסבירים מספיק – את מירב ההשכלה שלי בנושא אני חייב לספרי פטריק קים ולחוברות פנטהאוז שהיו בשפע אצל חבר טוב (ותודה לפנטהאוז פורום ובוב גוצ'יונה על הכל). היום, כשכל ילד יכול לגלוש לשלל אתרי פורנו ולהוריד באימיול את המיטב של סשה גריי, הילדות שלי נראית פתאום זכה ובתולית. כך שאם הכללית רוצים באמת להגיע למישהו, להעביר את המסר, הם צריכים לעשות את זה בדיוק ככה: לא מכובס ומעודכן.
אם אני בודק את זה במבחן האישי – הרעיון שהבת הפרטית שלי תקרא טקסט כזה קשה לי, אבל ברור לי שזה לא רציונלי. אם וכאשר היא תגיע לטקסטים כאלה בגיל העשרה המאוחר (אני מקווה) אני אצטרך להשלים עם זה, ולא סתם כי אין ברירה – אלא כי זה טבעי, ובסדר. קצת כמו לתת לילד את מפתחות האוטו ביד רועדת אחרי שהוא הוציא רשיון. אבל אם אני מסתכל קצת מסביב, יש כאן חוסר רגישות מצד הכללית מול הורים מסורתיים, או סתם שמרנים. תסווגו את זה ל-20 + עד מחר, כל ילד יכול למצוא את זה בגוגל.
יש כאן קו גבול דק שאני לא בטוח לגמרי איפה צריך לסרטט אותו. נראה לי שהכללית בכיוון הנכון. הם רק לקחו את הדברים חצי צעד רחוק מדי.
אייפון ואלימות, או עידן חדש ובריונות ישנה
"לא מעניין אותי, אני מגיע לקחת את הכסף שלי, ואני לא אבוא לבד".
זה ציטוט לא מדויק. לא הייתי בטוח שאני שומע טוב. "אתה מאיים עלי? מה בדיוק תעשה, תבוא עם חברים ותרביצו לי"?
זה נגמר בכלום, כמובן. כל העניין היה סביב אייפון שנמכר דרך מודעה באינטרנט, ומחלוקת לגבי מצבו האומלל. בסופו של דבר זה נסגר בפשרה הוגנת. משהו שאפשר היה להגיע אליו גם בלי ללכת לכיוונים נוסח הסופראנוס.
היה לי חבר שטען שאני תמיד מופתע. אני מניח שהכוונה שלו היתה למשהו בין נאיבי לטמבל. הוא בטח צדק. אבל היי, יש הבדל מהותי בין קריאה בעיתון על מישהו שנדקר בגלל סיגריה, לבין קבלת איום מרומז במכות באופן אישי ופרטי לגמרי, ועוד בגלל השטות הזאת של סטיב ג'ובס. כן, אני מודע לזה שזה הדיבור היום. זה עדיין מבאס להפליא.
מוסר השכל: מתברר שהאמירה המפורסמת על להתכונן למלחמה אם רוצים שלום תופסת גם בשוק מכירות הגדג'טים יד שנייה. איזה יופי.
כבודם של המורים וחולצה תלויה על עץ
חולצות כפתורים כחולות תלויות על עץ. אני זוכר את התמונה. באמצע השיעור האחרון נשמע בכריזה קולו הנרגן של המנהל – התלבושת האחידה מבוטלת. זה היה אחרי חודשים של דיונים ומריבות על הנושא, והתזמון והאופן העידו כנראה על היחס של דוד קורנגרין ז"ל – שנפטר השבוע – להחלטה.
אי אפשר היה להמשיך את השיעור. תלמידים הורידו חולצות, העיפו אותך למעלה, צעקו. כל מה שאפשר לצפות מהגיל והעניין. שנאנו את התלבושת האחידה. היא היתה מכוערת, והיא סימלה את מה שמדים לא פעם מסמלים, שייכות בכפייה לקבוצה וכל הג'אז הזה. יאללה חופש.
נגה ותומר הולכים עכשיו עם טי שירטים בשלל צבעים וסמל בית הספר עליהן. הרבה יותר מוצלח מחולצות הכפתורים באיזה-צבע-שתרצה-כל-עוד-זה-תכלת שלנו. בבית הספר של נגה גם רוצים שהם יתחילו לקרוא למורה "המורה" במקום שימוש בשם פרטי. בשביל הכבוד.
אני מבין את עניין התלבושת קצת יותר טוב היום. הניסיון להצניע פערים סוציואקונומיים ולייצר אווירה של משמעת הגיוני. אני רק לא חושב שזה יעבוד. נחמד שמשקיעים בתלבושת ותארי כבוד, אבל מה זה שווה אם לא נוגעים בבסיס. מורים משתכרים מעט מדי מכדי להפוך את המקצוע לאטרקטיבי באמת בעידן החומרני, הציוד מיושן וכו' וכו'. בשורה התחתונה – אם המורים לא מעוררים הערכה, נגה לא תחשוב עליהם אחרת בגלל הטייטל. או בגלל החולצה.
כשעולמות מתנגשים: פייסבוק נתקל במציאות ליד הגבינות
לא הצלחתי להסביר לעצמי עד הסוף למה הסיטואציה נראתה לי כל כך הזויה: בעודי עומד בתור למכולת עם הצאצא שמעתי קול קורא בשמי. מאחורי עמדה אישה מצוידת בעגלה ושני ילדים שנראתה מוכרת קלות.
״מפייסבוק״, היה ההסבר. ואז נזכרתי. היא אכן חברת פייסבוק, לא מאלה שהיכרתי במציאות והמשכתי את הקשר אל תוך הרשת, אלא מהמכרים הוירטואליים. מאלה שאתה מכיר כי דפדפת בבלוג שלהם, או שהם בשלך, או כי הם חברים של חברים, או אלוהים זוכר למה. ויש לה שורות סטטוס משעשעות, וזהו. עד כאן מה שאני באמת יודע עליה.
החלפנו כמה מילים עד שהגיע התור שלי ושל תומר. ומתברר שהיא גרה באזור, שהילדים שלנו הלכו לאותו גן. פתאום היה משהו קצת גשמי ומעוגן בקרקע בהיכרות הזו.
אין לי תובנה מרשימה על כל העניין. רק תחושה חדה של הפער בין מציאות הרשת החברתית הזו למציאות של רחובות ומכולת וגנים. פער שקצת מיטשטש בתחושה, אבל מתברר כקיים ושריר במפגשים מהסוג הזה בין המציאות המוחשית לעולם הפייסבוק.
ליברמן, קיד וקאסידי ופצצת האטום הנוראה
למה בעצם איראן גרעינית זה כל כך איום ונורא?
ברור שכן. זו אקסיומה: אסור שלאיראן תהיה פצצה, השמדת מדינת היהודים, חורבן בית שלישי, הסוף.
או שלא. גם לצפון קוריאה יש נשק גרעיני, ולעוד מדינות לא הכי יציבות, ולא נראה שהן ישתמשו בו בקרוב. אולי זה כי לכל משטר, גם הכי מטורלל, יש את השאיפה הבסיסית לשרוד. הוא מורכב מבני אדם, פוליטיקאים, אינטרסנטים. מאוד מפחיד הרעיון של פצצת אטום בידי ארגון טרור קיצוני. אבל בידי מדינה? אני בספק אם מדינה כלשהי תסכים לעמוד בתגובה העולמית למהלך כזה, שלא לדבר על התגובה הלא קונבנציונלית עד מאוד שתגיע מישראל על תקיפה כזו.
אולי הבעיה המרכזית שלנו היא לא איראן, אלא מה שהאיום הדמוני הדזה גורם לנו. אולי הבעיה היא שאיראן הופכת לסיבה לכל דבר. למה שמצדיק שלל מעשים בעייתיים כאן, או לפחות את ההתעלמות מהם. אנחנו כל כך עסוקים בחרדה מהפטריה, עד שאנחנו לא שמים לב לבעיה האמיתית. כמו אדם שחווה טראומה, וכל כך עסוק בלפחד מהישנות האירוע, עד שאינו שם לב לסכנה האמיתית. אנחנו חרדים מעוד ישות פשיסטית אנטישמית שתנסה להשלים את העבודה של היטלר. יכול להיות שהסכנה האמיתית היא הפיכת ישראל לישות פשיסטית או פונדמליסטית בעצמה. אבל במקום להסתכל פנימה אנחנו מביטים בחשש החוצה.
בסיום של קיד וקסידי, אחד הסרטים האהובים עלי (כן, זה ספוילר, לגמרי), מוקפים פול ניומן ורוברט רדפורד על ידי מה שנראה כמו חצי צבא בוליביה. הם פצועים בתוך בקתה קטנה, אין להם תחמושת, אין להם סיכוי. הם הגיעו לבוליביה אחרי שנמלטו מאימתו של צייד ראשים, שהסמל המסחרי שלו הוא כובע בוקרים לבן. רגע לפני שהם פורצים החוצה למוות בטוח באקדחים שלופים, שואל ניומן את רדפורד אם ראה את צייד הראשים בחוץ. כשהוא מקבל תשובה שלילית הוא נרגע. האיש שרודף אותם לא אורב להם שם בחוץ.
ואז הם מתים.
יום כיפור, דדו וההיסטוריה כנערת גומי
ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות – ספר מצוין – יש משפט מעולה, שהולך בערך ככה: ההיסטוריה הופכת את מה שהיה בזמן אמת מבולבל, כאוטי ולא צפוי, למשהו שלא יכול היה להיות אחרת. בדיעבד.
אלא שההיסטוריה אלסטית, מתברר כנדיה קומנצ'י בשיאה. כבר כמה ימים שמלחמת יום הכיפורים מככבת בכותרות, כולל תמונות בשחור לבן ותגובות קוהרטניות למחצה של אסי דיין בתפקיד הבן של. מה שמרשים אותי ברעש סביב הפרוטוקולים, הוא האפשרות ליצור שינוי של ממש בתפיסת האירועים ובני האדם שהיו מעורבים בהם או חוללו אותם.
קחו את דדו למשל – הרמטכ"ל שהמלחמה הזו צרבה בתודעה כאחד האחראים לכישלון. ממה שפורסם עולה תמונה אחרת – של האיש היחיד שראה את הנולד, דרש לגייס מילואים ואפילו להנחית מכת מנע, ונהדף על ידי דיין ופוליטיקאים-מצביאים יהירים אחרים.
הפואנטה כאן היא לאו דווקא העובדות, אלא המהות התקשורתית שהן יוצרות. יכול להיות שהכותרות הללו ישנו את דמותו ההיסטורית של הרמטכ"ל התשיעי. יכול להיות שאחרי 37 שנים בהן הפך שמו לחלק מהכישלון, הוא יזכה לפתע בתדמית אחרת.
ולכו תדעו מה ייחשף כשנגיע לתאריך העגול 40 שנה למלחמה.
מחוברים, אבל לא למציאות
אני לא אוהב סרטים ש"מבוססים על מקרה אמיתי". אני לא אוהב ריאליטי. אני לא אוהב את מחוברים. זה מבדר, זה מעניין, וזה קצר, אבל זה מזויף.
קראתי פרשנויות וטורים – למשל את זה, על רן שריג כסמל סקס – ואני מבין בערך את המהומה. אבל תחושת הרמייה לא עוזבת. היומרה כאן היא להראות פיסת חיים, מציאות, לחדור אל מאחורי הקלעים. תעודה-מציצנות-פורנו. אבל האנשים האוחזים במצלמה כאן מודעים לעצמם מדי, ערוכים מדי, משווקים מדי.
אני לא יודע אם זה באמת קשור רק לליהוק של העונה. ראיתי חלק מפרקי מחוברות, ושם זה עבד יותר טוב. אולי הבחירה בחבורה תל אביבית כמעט לגמרי ברוחה, בדמויות ש-3 מהן ברנז'איות ומכירות תקשורת קצת יותר מדי טוב, היא הבעיה. בשורה התחתונה, אני לא מאמין להם. כשראיתי את ליאת בר און, חשבתי שאולי אני נחשף כאן למשהו מייצג, לדמות עם עומק, לייסורי הרווקה התל אביבית והקיבוצניקית לשעבר באשר היא, מזוקקים ומבוטאים ברהיטות. גם שאר המשתתפות, מינוס דנה ספקטור, נראו כאילו הפער בין מה שעובר להן בראש ומה שיוצא מהפה מול המצלמה מזערי. אבל כשאני צופה בגולדן את שריג חושפים וחושפים וחושפים, אני מרגיש קצת מלוכלך, כמו בבר חשפניות בפטפונג: מורידים את הכל, אבל לא באמת מראים לך כלום. זה מרגיש כאילו הם בונים וממציאים דמויות, בסיוע ועל חשבון כל דמויות המשנה שמאכלסות את החיים שלהם. זה מרגיש מזויף.
אני מעדיף דמות בדיונית, פיקשן מוצלח, שמנסה לומר לי משהו על החיים שלי. סביר להניח שאפשר ללמוד על שלוש חמישיות לפחות ממשתתפי מחוברים הרבה יותר דרך הטקסטים שלהם, מאשר דרך הפרסונות שהם מייצרים מול המצלמה.
דיוויד בואי, אבבא, חלטורות
צהריים, מועדון בצפון העיר, הופעה של להקת קאברים שעושה להיטים של אבבא, כולל גירסה בעברית פה ושם והפעלות לקהל הצעיר. נגה מגלגלת עיניים. "מזל שאבבא לא רואים את זה", היא אומרת. והיא אוהבת את השוודים. אבל האף שלה מתחיל להיות רגיש למסחרה לכל המשפחה, כנראה.
לא המון זמן לפני, באוזן בר, הופעה של אלי לולאי, אקס רוקפור, עושה קאברים לדיוויד בואי. בין שיר לשיר הוא מדבר קצת עם הקהל. הוא לובש טי שירט קרועה, נראה כמו חנון הייטק מובטל, אבל יש לו כריזמה בכמויות. "אם בואי היה רואה אותנו הוא בטח היה אומר" – פאוזה דרמטית "איזה חלטורה". הקהל צוחק. לולאי עובר לשיר הבא.
קצת לא לעניין להשוות, אבל בכל זאת: הופעת אבבא היתה חלטורה. "זה לא קאברים", אמרה נגה, "הם סתם עושים חיקוי של השירים". הפעלות ובדיחות ילדותיות, עיבודים משעממים, סאונד סביר, נגינה סבירה, הכל סביר. דופקים כרטיס והביתה. במקרה של לולאי הסיפור אחר לגמרי. יש לו בס-גיטרה-תופים מעולים, העיבודים לא מפחדים לסובב קצת מצערת, ולהפוך את המקור לקצת יותר רוק. ברור שלולאי והנגנים אוהבים את המוזיקה שהם מנגנים. הם גם לא הולכים דווקא רק על הלהיטים הגדולים. סביר להניח שאם בואי המתבודד היה חומק לכאן ומגיע להופעה, התגובה שלו לא היתה תואמת את החשש של לולאי. אולי הוא אפילו היה רוקד קצת. אני מניח שלולאי חושב, אם לצטט את כמעט מפורסמים, שקצת כסף יהיה נחמד. אבל זה לא מה שמעלה אותו על הבמה. אם אתם אוהבים את דיוויד בואי, אל תוותרו. כנראה שזה הכי קרוב למקור שתראו. וזה קרוב מספיק.

טוקבקים אחרונים