צדקנים מעצבנים בפייסבוק
בסופו של דבר מה שעצבן אותי היה המשפט המתנשא "כבר אין על מה לכתוב, נועם". כתב אותו מישהו שלא מכיר אותי (כולל הו' בשם, אני שונא שכותבים אותו ככה). זה לא הפריע לו להיות מתנשא וסותם פיות, היי, זכותו. זה פייסבוק.
יום לפני שאל אותי תומר, בן 6.5, מתי יום השואה של חללי צה"ל. זה היה מקסים. היה ברור שכל הימים האלה כבר מתבלבלים לו בראש, כל המלחמות, המתים, השכול, הזיכרון, זה קצת יותר מדי בשביל ילדים בגיל הזה. כל הורה מכיר את השאלות האלה. כמו הבת של המנומשת ששאלה אותה אם הזיקוקים ביום העצמאות זה לכבוד החיילים המתים.
וזה נראה לי סימבולי לגמרי למדינה הזו, שהכל מעורבב בה ככה, מוות ושמחה, בלי אפשרות להפריד. בלי לחשוב יותר מדי העליתי את זה לשורת סטטוס לפייסבוק. אבי לן החליט לקחת את השורה – בלי לשאול אותי – ולהעלות אותה בפרופיל שלו שנקרא "סטטוסים מצייצים". ותוך 3 דקות אינטרנטיות התעוררו הצדקנים והתחילו לצקצק. זה יכול לפגוע, אולי יש כאן משפחות שכולות, זה לא רגיש, זה לא מצחיק.
חשבתי על כל מיני דרכים לנסח את זה, עד שחברת משפחה, מי שהיתה הפרופסורית של אבי ז"ל, פתרה את העניין בקלות. הם מטומטמים, היא הסבירה. וזהו. כה מדויק ופשוט. אנשים שמתוכנתים להתרעם כל כל סטייה מהמסגרת, שאין להם הומור, צדקנים ושמרנים שכל מה שנשמע להם חשוד כאנטי ממסדי וממלכתי מקפיץ אותם, גם אם אמר את זה ילד בן 6.
וה"אין על מה לכתוב" הזה, בטח שיש – הייתי אולי צריך לכתוב על צה"ל המפואר, או הערבים הרעים, או שילוב כלשהו ביניהם. או משהו כזה.
ובכן, בולשיט. אבא שלי נהרג במלחמה מטומטמת, בגלל ממשלה ופיקוד עליון שטעו והטעו. אחרי אותה מלחמה אפילו אמרו את זה, והביעו מחאה, עד שאנשים נאלצו לקחת אחריות ולהתפטר. ולא קראו לזה בגידה.
היום נראה שאי אפשר לומר כלום. שמאלני זה כינוי גנאי, אין מקום לטיפת מורכבות, וכל עמדה ביקורתית או אחרת נתפסת מייד כבגידה במולדת. יש קשר בין השואה למלחמות כאן, וכמובן בין ימי הזיכרון. קשר שילד בן 6 מצליח לקלוט בלי לדעת לנסח את זה, ושאנשים מבוגרים לא יבינו כנראה גם אם יסבירו להם אותו עם ניקוד. רק ינענעו את הראש ויצקצקו.
באיזו מלחמה הוא נהרג?
בתור באם-פם אני מברר עם תומר מה היה ביום השואה בבית הספר. הוא מספר שהוא עמד דום, עם הראש למעלה, ואז באמצע הצפירה נזכר שנגה אמרה לו שצריך להרכין את הראש, אז הוא הוריד את המבט. ואמרו להם שזה היה במלחמת העולם השנייה, השואה.
מה שמזכיר לו: "באיזו מלחמה גדי מת"?
ביום כיפור, אני עונה לו. ומוסיף שהייתי אז בן שנה וחצי. הוא חושב על זה רגע, הפנים שלו מריצות כמה הבעות ברצף, קצת מבוכה, הרבה אמפתיה, ניסיון לחשוב איך לנסח אותה. "חבל", הוא אומר בסוף.
שזה תמציתי. באמת אין מה לומר מעבר לזה, מה גם שכרגע הוא מסתובב עם סוג של קוקטייל היסטורי בראש, שמורכב משואה, גבורה, מלחמות, שכול, עצמאות וקצת לימון. וכבר יש מידעונים מבית הספר על שבועות, וגם לזה וגם לזה צריך חולצה לבנה ("מכובדת"). לא צריך להעמיס יותר מדי על ילדים בגיל הזה, את זה אני בטח יודע.
אז חבל. וממשיכים הלאה.
צפייה שנייה במטען הכאב
נשים שנייה בצד את השאלה אם ראוי לאוסקר או לא (ראוי). כן שווה להתייחס לנקודה אחרת – כן אנטי מלחמתי, לא אנטי מלחמתי. סוגיה חשובה בסרט כזה, או כל סרט עם תימה צבאית.
חלק מהטענות נגד הסרט היו על עמדה עמומה, או הימנעות מאחת כזו בכלל. אני לא חושב שזה נכון. הסרט נמנע מאמירה ברורה ומפורשת, הוא לא מאכיל אותנו עם כפית, זה כן. אבל יש בו סצינה שלטעמי אומרת לא מעט על העמדה של קתרין ביגלו.
זהירות, ספוילר: וויל ג'יימס, גיבור הסרט, מגלה את גופתו של ילד עיראקי שאיתו התיידד. הוא מחליט לשחק אותה הארי המזוהם ויוצא, לבד חמוש רק באקדח, למצוא את האשמים. הוא עוקב אחרי בעל באסטה עיראקי שהעסיק את הילד, חוטף אותו ומכריח אותו להסיע אותו למקום בו נמצאים הרוצחים.
רק שזה לא עובד. הניסיון לשחק בקאובוי שיוצא לנקום בשם הצדק עם אקדח ביד נגמר באופן מביך. וויל מגיע לבית בו גר סתם אזרח – בן הערובה שלו פשוט רצה להיפטר ממנו והסיע אותו כנראה למקום הראשון שעלה בדעתו. אשתו של העיראקי החביב מגרשת את וויל בחבטות מטאטא, והוא מוצא את עצמו צועד ברגל חזרה לבסיס ברחובות עוינים, נראה יותר כמו ילד מפוחד, ופחות כמו הפרש הבודד.
קצת כמו אמריקה, לא? המפגש הזה בין שילוב של תמימות, אלימות ותפיסת צדק פשטנית למציאות מורכבת ונטולת שיאים של סרט הוליוודי די מזכיר את ההסתבכויות של ארה"ב בעידן בוש. בעיני זו אמירה משמעותית וחזקה למדי, וברור לגמרי לאיזה צד של המפה הפוליטית היא שייכת.
ואחלה סרט.
דברים שלשמאלנים אסור לומר
שכול הוא טאבו. אסור להעביר ביקורת על משפחה שכולה, וכל תגובה למוות היא מובנת ולגיטימית. כל זה מתעצם כשמדובר בצבא.
אבל הקטע הבא עורר בי אי נוחות, שלא לומר בעתה. כבר זמן שאני מרגיש שישראל נמצאת בעיצומו של גל מקארתיזם ולאומנות, והפוסט הזה בבלוגים של nrg רק חיזק את התחושה. קלמן ליבסקינד מביא שם קטעים משיחה שקיים סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, בפייסבוק, ופורסמה באתר הכה נאור של רוטר. עזבו את החטטנות והמציצנות – תובל אישר בדיעבד את השימוש בדברים. לליבסקינד ברור מה זה אומר על "הארץ" ועל תובל, כלומר שום דבר טוב, משהו מעדות השמאל עוכר ישראל.
אני מבין לגמרי מה תובל כותב. אני חושב שצבא הוא רע הכרחי, לא אידיאל, ואני לא רוצה לחיות במדינה שחייליה יהפכו בסופו של דבר לסוג של שאהידים. כשראיתי את אמו של אלירז פרץ בטלוויזיה חשתי רתיעה מחלק מהדברים. הרגשתי שההתמודדות שלה עם האבל היא דרך לאומנות – זו זכותה כמובן, וזה אולי אפקטיבי. זה גם לא העניין. מה שחשוב כאן הוא שהעמדה של תובל נתפסת כלא לגיטימית. שאסור להעביר ביקורת בנושא כזה. ששיחה חצי פרטית ודעות אישיות שלו מתפרסמות כדי לעשות לו – ולעיתון שהוא עובד בו – דה לגיטימציה.
התחושה היא שאסור לחשוב אחרת, שכל ביקורת על הצבא והמדינה הם סוג של בגידה. שחשיפת מעשים לא חוקיים או שקרים של הצבא הם לא אקט חיובי שמסייע לשמור על הדמוקרטיה והמוסר במדינה, אלא סיוע לאויב, עיין ערך פרשת ענת קם ואורי בלאו.
מוסר הוא לא סתם מונח פילוסופי ריק. זה עניין פרקטי של איך נחיה כאן. אם לא תהיה ביקורת, אם לא תהיה לגיטימציה לדעות אחרות, אם לממסד יהיה כוח בלתי מוגבל, זה יתחיל אולי בשיפור הביטחון בשטחים לטווח קצר, אבל יזלוג פנימה וייגמר ברמיסת זכויות הפרט כאן. בפנים. אם לכוחות הביטחון יהיה מותר לעשות הכל מעבר לקו הירוק, בסופו של דבר יהיה להם חופש פעולה דומה גם בפתח תקוה ורמת גן. אני מניח שגם המבקרים של "הארץ", שהסגנון של תובל מזעזע אותם, לא היו רוצים לחיות במדינה כזו.
מה באמת מפחיד ילדים
לכל אחד אני מניח יש את הסרט הטראומתי שלו. סרט שהוא ראה כילד, בגיל שבדיעבד התגלה כלגמרי לא מתאים. סרט שארגן לו סיוטים בזמן אמת, וטראומה פילמאית קטנה בהמשך החיים. אצל קרוב משפחה מסוים שלי, שלא נזכיר את שמו (אבל הוא אחי , ולא זה שגר בניו יורק) זה אי.טי, שהבריח אותו מהאולם בגיל רך. אני פחדתי ללכת ברחובות חשוכים שבועות מחשש להיתקלות בדארת' ויידר, שהחליט אולי לבקר ברעננה. הבנתם.
הילדים שלי לעומת זאת קשוחים למדי כשזה מגיע למסך הגדול או הקטן. נגה אמנם בכתה בסצינת הפתיחה של מוצאים את נמו, אבל סירבה לצאת מהאולם. גם תומר לא מתרגש מזוועות על המסך. אבל יש דברים שכן מטרידים אותם. וכמובן שמה שמעניין הוא הלמה.
קודם כל נשיקות. באופן כללי, נשיקה על המסך תגרור תגובות שמזכירות היתקלות במקק או במאכל פולני רוטט במיוחד. את זה אפשר להבין אני מניח ולייחס לתגובה הכללית לרומנטיקה וסקס בגיל מסוים. מה שהיה מעניין יותר הוא חוויית הצפייה בפתיחה של אסטרו בוי, סרט אנימציה חדש. ספוילר קטן (להתחלה בלבד): בנו של מדען מתגנב לעבודה של אבא כדי לצפות בניסוי חשוב. הניסוי, הפתעה, משתבש, והילד מת. האב מוכה היגון בונה רובוט בדמותו, ואז מבין שזה לא תחליף ומסלק אותו מהבית.
נגה ותומר היו מזועזעים. לא ממש הבנתי למה בהתחלה. הם ישבו באווטאר בלי למצמץ. וחשוב מזה – הם בוגרי סרטי דיסני, אותם סרטים בהם סיכויי ההישרדות של הורה בתחילת הסרט דומים לאלו של עיתונאי אנטי ממשלתי ברוסיה. אמא של במבי? אמא של נמו? אבא של סימבה? כולם איקסים על חגורת האקדח של הדוד וולט.
אבל ילדים זה סיפור אחר. נגה ותומר – וגם אני – חיים על המוסכמה שהורים שנפגעים זה בסדר, מבוגרים יכולים להיפגע, זה חלק מדרכו של עולם, חלק מהגדרת התפקיד. אבל להרוג ילד, שלא לדבר על כל העניין הפרנקנשטייני של יצירת תחליף, זה כבר טאבו. הורים זה ציד חופשי. את הילדים תשימו בצד.
פורנו ואלימות קשה, איזה כיף
שיחקתי בזמן האחרון באחד ממשחקי הוידאו הכי מצליחים בשוק, 3 god of war. חשוב להבין: מדובר בלהיט ענק, משחק שהושקעו בו לפי ההערכה 44 מיליון דולר וחודשים ארוכים של פיתוח, משהו כמו סרט הוליוודי בינוני פלוס. כל זה בא לומר שלא מדובר במוצר מחתרתי, אלא במיינסטרים מסחרי שמקודם על ידי סוני.
ועכשיו לתיאור קצר שכולל ספוילרים, ראו הוזהרתם. גיבור המשחק, קרייטוס הוא ספרטני שהחליט לנקום באלי האולימפוס בגלל מותה הטראגי של משפחתו ושאר ירקות. במשחק הזה, למשל, הוא הורג את אל השמש על ידי תלישת ראשו מגופו בידיו החשופות. הרמס, האל השליח, מת באופן המרנין הבא: קרייטוס, בסיוע לחיצות הכפתור שלכם, כורת את רגליו בזו אחר השנייה, כדי להשיג את סנדליו המכונפות. דם בכל מקום, טרנטינו נראה פתאום כמו הפקה של דיסני.
אבל כשקרייטוס פוגש את אפרודיטה, אלת האהבה, הסצינה עוברת לז'אנרים אחרים. הוא נכנס לחדרה בזמן שהיא מתמזמזת בלהט ובעירום כמעט מלא עם צמד נערות. אלה מסולקות, ואפרודיטה, פטמות חשופות והכל, מזמינה את קרייטוס למיטתה תמורת המידע שהוא מבקש. השחקן יכול לבחור אם להסכים או לא. ברור שכן. המצלמה עוזבת את אפרודיטה, בעודה משתרעת לאחור בחושניות, ועוברת אל צמד הנערות שמביט מהצד, בעודן מתגפפות זו עם זו. המשימה שלכם, השחקנים, היא להקיש על המקש שמסומן על המסך. אם תצליחו לעמוד ברצף המגשים, אנחותיה של אפרודיטה יגברו, היא תגיע לשיא, הנערות שלה יפצחו בסקס לסבי סוער (שמתרחש גם הוא לא מול המצלמה), ותוכלו לעבור לשלב הבא.
אין ספק – by geeks, for geeks. ושוב: מדובר במשחק שנוצר בלב התעשייה. מה שמדהים כאן הוא שמשחק קונסולה יכול להרשות לעצמו דברים שיוצרי סרטים הוליוודיים לא יעיזו לחלום עליהם. תעשיית המשחקים אולי השיגה את הקולנוע בכל מה שנוגע לכסף ופופולאריות, ואף עברה אותו. אבל בכל מה שקשור לנורמות מוסר ואלימות, היא נותרה הרבה מאחור – או מקדימה, תלוי איך רואים את זה. נראה שמשחקי המחשב חופשיים מצנזורה פנימית, פוליטיקלי קורקט ונורמות מזויפות הרבה יותר מהאחים הגדולים מלוס אנג'לס. הם יכולים להרשות לעצמם להתפרע, ולספק את המאוויים של חובבי המשחקים בלי לשלם מס שפתיים לאלי השוויון והצדקנות.
God of war 3 הוא משחק מגניב. רק אל תתנו לילדים שלכם לשחק בו.
ממש ממש, תכף, יומולדת 38
בעוד שבוע יומולדת. הגיל קצת מטריד ועדיין, אני מחבב את האירוע. וכמו בשנה שעברה – הנה רשימת מתנות פוטנציאלית, למוקירי המתלבטים.
ספרים:
- במבי נגד גודזילה של דיוויד מאמט. אני אוהב את הסרטים שלו, בעיקר בגלל הדיאלוגים, נקווה שהוא גם כותב טוב.
- כנופיית המקלות בגלגלים של אדוארד אבי. הביקורת עשתה לי חשק.
- ביוגרפיות – יונה וולך של סרנה, דן בן אמוץ של דנקנר.
מוזיקה:
- ערן צור החדש.
סרטים:
- הגירסה הסופית של בלייד ראנר, מארז או לא.
- הגירסה המורחבת של שיבת המלך, האחרון בסדרת שר הטבעות
וסתם אחרים
תרבות פופ אמריקאית – פוסטר מגניב במיוחד, צעצועי שולחן כתיבה מוצלחים, כל מה שקשור לקומיקס, מלחמת הכוכבים, דה יוז'ואל סטאף.
שימושי
דברים שלא חשבתי עליהם למטבח? אנשים עם אינטרס אישי ביכולת שלי לסחוט מיץ תפוזים, נגיד, או לשבת מול המחשב על כיסא מנהלים נוח.
חלומות בהקיץ
מסך led חדשני וחדיש במקום הטלוויזיה הישנה, לפטופ גיימרים נוצץ ויקר, מערכת סטריאו סופר משוכללת (כולל פטיפון!), דוקאטי מונסטר, htc legend, רקטת רחיפה אישית, צבא רובוטים צייתני, לייטסייבר.
מטען הכוכב
ראיתי לא מזמן את החדש של מל גיבסון, על קצה התהום. למה? ככה. אין סיבה טובה באמת לצפות בסרט הזה, חוץ מריי ווינסטון. בכל סצינה איתו אתה תוהה למה הסרט לא עליו, בעצם.
ובכל זאת, לא בזבזתי לגמרי את השעה וחצי על הספה. הצפייה במל "אני-שיכור-אנטישמי" גיבסון הדגישה שוב את היתרון שיש לכוכבים מסוגו: כאלה שמשחזרים שוב ושוב וריאציה על אותה דמות.
לכאורה אנחנו מעדיפים שחקנים מגוונים, כאלה שבורחים מטייפ-קאסטינג בזריזות של שועל ניצוד, ומייצרים קריירה מגוונת ומרשימה. שחקנים חד מימדיים, שהולכים שוב ושוב על אותן מניירות, יקוטלגו בהתאם כנחותים. זה לא תמיד נכון.
מקס. זועם
מל גיבסון בנה קריירה מפוארת ככוכב אקשן משובח, לפני שהסתבך עם החייזרים של מ.נייט שמאלאן, ועם השוטרים והיהודים והוויסקי. ראינו אותו נוקם, וחוזר ונוקם, במקס הזועם, נשק קטלני, לב אמיץ ועוד ועוד. בעל קצה התהום, אחרי שמתנקש רעול פנים מחסל את בתו של מל השוטר, מגיע אליו קולגה, ומבקש ממנו להיזהר. הנחת העבודה היא שהיריות כוונו לגיבסון, לא לבתו. "אנחנו מתעסקים כאן עם מישהו חמוש ומסוכן", אומר השוטר. "ומה אתה חושב שאני?" יורה חזרה גיבסון.
וכאן, לפתע, באה לידי ביטוי הדמות הקולנועית שאנחנו סוחבים בתת מודע שלנו של מר גיבסון. מרטין ריגס ומקס רוקטנסקי יושבים שם, אלימים ומסוכנים, והרפליקה של גיבסון מקבלת פתאום תוקף ורוח גבית ששחקן אחר לא היה מביא איתו. ברור לך שעם מל לא כדאי להתעסק.
שיא התופעה בעיני הוא בבלתי נסלח של קלינט איסטווד, שלוקח את דמות האקדוחן המיתולוגית של השחקן ומשתמש בה באופן מעורר השתאות. חלק גדול מהמסר של הסרט קיים מחוץ לו, בתפיסת הקהל את המערבון וגיבוריו שנולדה בחלקה הגדול בצפייה בסרטים הישנים של איסטווד. כדי לשבור את הקונבנציות האלה, איסטווד פשוט צריך להיות שם ולהתנהג קצת אחרת.
שורה תחתונה: עם כל הכבוד למקוריות וגיוון, גם לחד גוניות, כשמשתמשים בה נכון, יש לא מעט ערך.
ספרים, סרטים ולמה כמעט הוצאתי את נגה מהאולם
אחרי חצי שעה בערך הודעתי לנגה שהיא תכף עפה החוצה. שתחכה במסדרונות של הסינמה סיטי מצידי. לא שזה הזיז לה. היא המשיכה, טהרנית ספרותית שכמותה, להתחלחל ולמנות את הבעיות והשגיאות במוצר הקולנועי הפגום שלפנינו. לפחות הכיסאות היו נוחים, והמסך סבבה.
פרסי, גירסת הסרט
הסרט המדובר: פרסי ג'קסון וגנב הברק. עיבוד לספר ראשון בסדרה, וזה חשוב לצרוך ענייננו. הסבר: מדובר בסדרה של 5 ספרים לנוער. הרעיון הוא לקחת את נוסחת הארי פוטר, ולהלביש אותה על המיתולוגיה היוונית. כבר כתבתי על זה כאן, אבל שוב בקיצור: פרסי הוא בנם של אישה רגילה ופוסידון, אל הים. מתברר שהאלים נוהגים להשתרלל לא מעט עם בני תמותה, והתוצאה היא חצויים, או demi-gods.
הסדרה נראית (או נקראת) כמו חיבור בין עולם המיתולוגיה לסדרות נעורים אמריקאיות. זה עובד היטב, כיוון שהאלמנטים המרכזיים של המיתולוגיה – האנושיות של האלים שמתבטאת ביהירות, חמדנות ותאוותנות, וחשוב מזה ההיבריס והטראגיות – באים לידי ביטוי בסגנון קליל, אירוני ומודע לעצמו. לכל זה כמעט ואין זכר בסרט. דמויות האלים עציות, וכל הקאמפיות והטלנובליות של הספרים – ושל המיתולוגיה, בעצם – נעלמה.
אבל הכי גרוע: הסרט מוותר לחלוטין על סיפור המסגרת. נראה שיש כאן החלטה כלכלית, מעין חוסר אמונה ביכולת להפוך את הסדרה הספרותית לסדרת סרטים. או לפחות החלטה זהירה לייצר סרט אחד, בלי יומרות להמשכון, ולראות מה יקרה. התוצאה עגומה: המאבק האפי שמקיף את כל חמשת הספרים לא רק תואם את רוח המיתולוגיה ומוסיף עניין ודרמה, הוא גם מספק היגיון לעלילת הספר הראשון, שנעדר מהסרט. באסה.
חוץ מאומה תורמן פרסי ג'קסון הוא לא יותר מיומית חביבה לילדים. כלומר לילדים שלא קראו את הסדרה (כל ספר חמש פעמים) ויושבים לידכם ומקטרים.
תנו להם רובים
איך אמור צייד ראשים אינטרגלקטי להסתדר בלי הנשק שלו?
לקראת פורים הגיע מייל מהמורה של תומר, עם הוראות הפעלה לחג. פירוט שלם של תכולת משלוח המנות – שזה אחלה, תמיד מעצבן להביא משלוח מושקע ולקבל בתמורה צרור מעפן של ממתקים זולים – ואיסור על הבאת אקדחים, חרבות ושאר כלי משחית. וזה כבר מעצבן.
בובה-פט. אל תתעסקו
אני מבין שאנחנו עמוק בעידן הפוליטיקלי קורקט, אני מבין שבית הספר הספציפי הזה מעודד התחשבות, אי אלימות וחיבוק עצים. ואני בעד. באמת, ציניות בצד, אני מאוד אוהב את הטיפול של בית הספר לטבע בנושאים האלה. תומר מתחנך על סובלנות, פתרון סכסוכים באמצעות דיון, פשרה וכו', ושימור הסביבה. גם כשהדברים מגיעים לאלימות (והילד השני התחיל, אגב, ומגיע לו) הטיפול בהם נעשה בצורה מעוררת הערכה.
במקרה ההוא, תגרה שתומר השתתף בה אחרי שנדחף, היו שני החלקים של השלם הזה: מצד אחד, אני לא מצפה מתומר להגיש את הלחי השנייה. מצד שני, אחרי שהילדים סיימו להתכתש, הם פנו בעצמם למורה, שניהלה את העניין לפי המקובל בבית הספר: כל ילד מספר את גירסתו, המורה מסכמת ועורכת דיון עם כל המעורבים, ובסופו של דבר מגיעים למסקנה וסנקציות. תרבותי ומוצלח. במילים אחרות: כוח לא צריך להיות פתרון לסכסוך, ובטח לא כלי מועדף. אבל לפעמים אין ברירה.
אלא שפורים זה סיפור אחר. ואם ילד מתחפש לפיראט, או קאובוי, או דמות משנית אך מגניבה ממלחמת הכוכבים, הוא צריך להגיע חמוש – כי זה חלק מהתחפושת, ויש גבול לצדקנות. אם הילדים מתחנכים מדי יום ביומו להימנע מאלימות ולהעדיף טיעון מנומק על נוגרה, הרי שהתחמשות ברובה צעצוע יום אחד בשנה לא תגרום נזק בלתי הפיך.
כי צייד ראשים שצריך ללכוד מבריחי חלל שלא שילמו את חובם, לא יסתדר רק עם קלמר ומחברת. תנו לו רובה. רק ליום אחד.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים