נהניתי מ"נקמה", אבל מרחוק. תחילת הסרט מטעה – ב-40 דקות הראשונות אתה חושב שיש כאן דמויות שבאמת אפשר לחבב, שמעוררות רגש. אלא שהתחושה מתפוגגת בהמשך.

נקמה הוא סרט של במאי, קודם כל. שמעתי לא מעט על ג'וני טו, וחפירות ביוטיוב העלו כמה סצנות מרשימות, כמו השתיים שתמצאו למטה. לנקמה הוא רצה את אלן דלון, שהחליט שלא בא לו אחרי שקרא את התסריט. ג'וני האלידיי, האלביס הצרפתי, לקח את התפקיד. הוא עושה אותו היטב – התפקיד דורש בעיקר נוכחות כריזמטית, ואת זה יש להאלידיי בכמויות – אבל אפשר להבין את דלון.

הסיפור פשוט: שף צרפתי מוזעק להונג קונג אחרי שבתו, שנשואה למקומי, נפצעת אנושות במהלך חיסול בעלה על ידי מתנקשים. גם שני ילדיה נרצחים. האב, שדי מהר ברור שלא כל חייו עברו עליו עם כותש שום ביד, מחליט לנקום ומגייס שלושה רוצחים שכירים מקומיים.

שזה אחלה, באמת. אבל מהרגע שבו קוסטלו, השף, מארגן את חוליית הנקם שלו, הסרט קצת מאבד כיוון. טו עסוק בסצינות. פחות מעניין אותו איך הן מתחברות. יש בסרט קטעי פעולה מעולים ומקוריים, וביניהם קטעים כמעט פיוטיים. אבל החיבור גס ורופף. רגע אחד חבורת המחסלים שלו מורכבת מצלפים שלא מסוגלים להחמיץ, ובסצינה הבאה הם לא פוגעים ממטר, כדי שהקרב לאור הירח יימשך עוד קצת. בתחילת הסרט הם שורדים קרי רוח, אבל כשזה מתאים לחזון הבמאי הם הופכים לאידיאליסטים עם נטיות אובדניות. ואם זה לא מספיק, מוזרק לעלילה אלמנט שכולו צועק "ממנטו", ובדיעבד היה קצת מיותר. ויש כאן גם ניסיון לאמירה כלשהי, רק שהיא לא ממש ברורה, או מגובשת עד הסוף.

בסופו של דבר נקמה הוא סרט מהנה, בעיקר ויזואלית. אבל כזה שעדיף לראות בבית ביום חופשי, ולאו דווקא מצדיק הליכה לקולנוע (לא שיש סיכוי שבארץ יעלו אותו על מסך גדול). הוא ארט האוס אקשן, סרט הפעולה שמנוי האוזן השלישית התל אביבי הפלצן (כן, אני) יעדיף לראות על פני עוד מוצר של סילבסטר סטאלון או ג'ייסון סת'טאם. ובצדק: הוא מקורי יותר, מפעים יותר. עכשיו רק צריך לסדר לטו תסריטאי טוב.

אולי זה עניין של יותר זמן פנוי, אולי מין תקופה כזו. בכל מקרה, אני סוף סוף קורא כמו בנאדם. הרבה ו(יחסית) מהר. לא בולע ספרים תוך יומיים כמו נגה או כמו בתקופת בית הספר, אבל עדיין – מכובד. בכל מקרה: ביקורות מסודרות תמצאו במקום אחר. כאן זה הערות ותובנות:

אדום החזה:

• לנורבגים/שוודים יש אישוז רציניים עם ניאו-נאצים ואלימות נגד נשים. זה היסטרי – מדינה של 4 מיליון תושבים וקצת עודף, נורבגיה, וקר שם כמו בגהינום או בירושלים בינואר, אז מה פתאום סקינהדס וצלבי קרס? ומה הקטע עם להחטיף לבחורות?
• ספר מצוין. בתחרות המותחן הנורדי הוא לוקח את לרסון, למעט נושא הדמויות – ליסבת סלאנדר אין כאן. הבעיה המשמעותית ביותר היא שהדמות הראשית, הארי הולה, כבר כיכבה בספרים קודמים. מישהו החליט לתרגם את הספר השלישי בסדרה קודם. כך שהתחושה היא שאנחנו פוגשים כאן דמות שאנחנו אמורים להכיר כבר. רק שאנחנו לא. כל מיני אזכורים לפרשיות עבר לא ממש עוזרים, וההנחה של יו נסבו, הסופר, שנשלים קצת מידע על הארי ממפגשים קודמים, קצת מתחרבשת כאן.
• מנגד, הכתיבה משובחת, הסיפור קולח, ובניגוד ללרסון אין כאן הרצאות ארוכות – המסרים עוברים בתוך העלילה או מפי הדמויות, ולא בעוצמה של פטיש לראש.
• ותענוג לקרוא אותו, באמת. גם אם התרגום קצת מקרטע פה ושם.

טיגאנה:

• עוד דוגמה לספר ששכב על המדף שלי כמה שנים עד שקראתי אותו. נרכש במסגרת מסע בזבוז כספים באמזון באשמת נועה מנהיים, אז מבקרת הספרים של ויינט, שכתבה צמד רשימות – ספרי המד"ב הכי טובים, וספרי הפנטזיה הכי טובים. אחרי שנים של נטישת צמד הז'אנרים הזה, חזרתי אליהם בזכותה. דוגמה לכוחה החיובי של העיתונות?
• התחלתי לקרוא אותו בעבר, ונטשתי אחרי עמוד או שניים. לא תפס. לפני כמה שבועות עברתי בסלון, התחשק לי קצת אסקפיזם, והחלטתי לנסות שוב. התוצאה מעורבת: הרעיון מגניב – ספר פנטזיה מאוד פוליטי, על מעין מאבק מחתרתי לגירוש צמד רודנים שכבשו מדינה דמוית איטליה שמחולקת ל-9 מחוזות. אני לא אגלה יותר, אבל יש כאן אמירות מעניינות על זיכרון, דיכוי וכיבוש ודגש גדול על אינטריגות ואסטרטגיה.
• שקצת הולכות לאיבוד בהמון קיטש ורומנטיקה. הספר לחלוטין לא מאוזן – קטעי עלילה מרתקים, לצד עמודים ארוכים של סצינות רגשניות וסכריניות מעייפות. הסוף משובח ומפתיע, אבל הדרך אליו רצופה מהמורות מתקתקות.

ועכשיו על השידה ליד המיטה: בדם קר. התחלתי, נראה מבטיח.

בגרדיאן הרימו פרויקט יפה לסיכום השנה. הנה, כאן. מאוד אינטרנטי ומגניב. כשהתחלתי לרפרף עליו נתקלתי שוב בסיפור ההוא עם אוליבר סטון – הטענה שלו שהיטלר היה שעיר לעזאזל. יחד עם עוד כמה התבטאויות, זה הספיק בשביל רצח אופי זריז לסטון, כולל האשמות באנטישמיות. אלא שהפעם קראתי לא רק את הכותרת.

סטון הוא פרובוקטור לא קטן, וכנראה לא יזיק לו דובר צמוד. אבל הנה מה שהוא אומר באמת: ההמונים לא מבינים את הסביבה שממנה היטלר צמח, הם לא מבינים את הקשר בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. והוא צודק. המורה שלי להיסטוריה בתיכון – יהודי וימני – אמר דברים דומים. ההשפלה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה היתה אחד מהגורמים למלחמת ההמשך.

במילים אחרות – היטלר לא היה דמון שצץ יש מאין, אלא מישהו שצמח על רקע חברתי, כלכלי והיסטורי. וסטון היה צריך לדעת שזה לא קונספט שעובר בכותרת, בטח לא כשזה מגיע ממישהו כמוהו. הטענה המהותית באמת כאן, היא שאין דרך ללמוד מההיסטוריה אם לא מסתכלים עליה בהקשר הרחב. אם לא לומדים למשל, שגזענות ופחד מזרים הולכים יפה יפה עם משבר כלכלי, ומה שיוצא בסוף הוא פאשיזם. הרבה יותר נוח להסכים שהיטלר היה חתיכת נבל ולשכוח ממנו, מאשר להשליך ממה שקרה בגרמניה הנאצית למה שקורה בגבול ארה"ב-מקסיקו, או בהפגנות בדרום תל אביב ובת ים.

בשורה התחתונה זה חלק מהסיכום של הגרדיאן לגבי העיתונות ב-2010 ובכלל: היכולת ההולכת ופוחתת להתמודד עם מסרים מורכבים, וציד המכשפות האוטומטי ברגע שמעיזים לומר משהו מחוץ לקונצנזוס השמרני.

נשמע כאילו הגרדיאן סיכם את השנה התקשורתית בישראל, לא?

באמת רציתי ליהנות מההופעה של איזובל קמפבל ומרק לנגן. עוד לא ראיתי את לנגן מופיע, למרות שהוא מחתים כאן דרכון על בסיס רבעוני, ולמרות שאני מת על הקול שלו. קנינו כרטיסים, הגענו דקה לתוך השיר הראשון (במקום לחכות שעות שיתחילו כבר), מזג האוויר היה משובח, הבארבי היה מלא בקהל מתלהב (והבארבי בעיני הוא אחלה מקום להופעות), הסאונד היה מצוין, הנגנים המלווים גם. והקול של לנגן היה צרוד ומחוספס כראוי. וההופעה היתה פח.

קראתי את הביקורת בוואלה. צודק מגיב מספר 1 – לא ברור איך מישהו שהיה בהופעה יכול היה להתלהב ממנה. על הבמה עמדו שני זמרים שלא זזו, לא דיברו אל הקהל, לא הפגינו טיפת חום אנושי. אני לא מדבר על erev tov tel aviv! ושאר חנופות. אני מדבר על תקשורת. על כריזמה, חום, משהו. הנה למשל דוגמה לא רעה. אם הייתי נכנס לבר וההופעה הזו היתה ברקע, זה היה מגניב. אם היו מקומות ישיבה.. בקיצור, לוגוס. ההופעה הזו היתה צריכה להתרחש בלוגוס, למי שזוכר את המקום ההוא. והנה ביקורת מדויקת לגמרי בויינט.

את מרק לנגן שמעתי בפעם הראשונה בזכות סינגלס, הסרט של קמרון קרואו, שהיה חמוד למדי (עם המשפט המעולה i was nowhere near the neighbourhood) ועם פסקול – כמו תמיד אצל קרואו – מעולה, שכלל את מיטב התוצרת של סיאטל. גראנג', המהפכה המדומה החביבה עלי, חולצות פלאנל והכל.

היה שם שיר אחד של הסקרימינג טריז שהתלהבתי ממנו קשות, ומייד קניתי את הדיסק (בפיקדילי ז"ל, נדמה לי). שהיה מעולה. אחר כך לנגן עבר כל מיני גלגולים, אבל כנראה שהוא במיטבו כגרון להשכיר, או יותר נכון כשהוא משתף פעולה עם אנשים מוכשרים ומוציא לפועל את הכתיבה שלהם עם הקול שלו. המנומשת טענה שהקול שלו לא כזה מדהים, או בניסוח שלה: "אח שלי – טום ווייטס אתה לא". כנראה שיש משהו בתדר הספציפי שפשוט מדבר אלי. לא יודע. אבל כשהוא שר, זה פשוט עובד.

אז הנה לנגן במיטבו.

עם העצים:

ועם הקווינז אוף דה סטון אייג':

ובסול סייברס, באחד השירים הכי מוצלחים שלו:

הילדים זמזמו את "רד רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". התברר שהיתה גירסה של זה בכוכב נולד. מה שמאוד שימח אותי, ומייד מצאתי להם ביוטיוב את המקור. הם היו מזועזעים – מי זה האיש המאותגר אסתטית הזה שצורח על המסך. למה הוא לא יודע לשיר.

עכשיו נגה התמכרה לגלי, וזה אותו סיפור. מצד אחד היא שומעת שירים של קניה ווסט, איי.סי.די.סי ועוד דברים שהייתי חותם עליהם לגמרי. אבל שוב, כשהשמעתי לה את הגירסה המקורית של גולד דיגר היא עיקמה את האף. הבעיה עם כל הקאברים האלה היא שהם לא מחנכים באמת. זה לא לשמוע את המוזיקה כמו שהיא, אלא גירסה מכובסת, ממותקת, חלקלקה וקטיפתית. עיבודים שמתחנפים לאוזן, נזהרים לא להרעיש, לא לעצבן חלילה, לא לאתגר. זה כמו ללמוד לשתות באמצעות לגימת בירה בטעם תות עם 0.3% אלכוהול.

כשגדלתי שמעו אצלי בבית בעיקר מוזיקה נוסח עדות הגבעטרון. זה עצבן אותי, ואת המוזיקה שלי מצאתי ברדיו ואצל חברים. כשגדלתי גיליתי שאפשר גם אחרת: אמא של חבר בצבא השמיעה לו את הרד הוט צ'ילי פפרס, וחברה טובה קיבלה מאבא שלה השכלת שנות 60-70 עם קרידנס קלירווטר רבייבל. תכננתי לעשות אותו דבר לצאצאים שלי. וזה עובד חלקית. אבל כוכב נולד וגלי מחרבים לי את הכוונות הטובות.

המלצרית התייאשה. לא היו לה האמצעים הטכניים המתקדמים שיאפשרו את סילוק ערימת השיערות שנדבקה לספה בבית הקפה השכונתי. ישבה שם כלבה, היא הסבירה בטון מתנצל.

אני מניח שהכלבה ישבה שם לא מתוך חיבה לאמריקנו, אלא כי לבעלים שלה זה נראה סבבה לגמרי. מגניב כזה. וזה מעצבן אותי. כמו שמרגיזים אותי טיפוסים שהולכים עם כלב בלי רצועה, או עם רצועה אבל בלי להחזיק אותה. כי לא, לא בא לי שהלשון שהכלב שלכם תחב בידידות לישבן כלבי אחר קודם תלקק אותי. ולא, כשאתם אומרים שהוא "הוא לא עושה כלום, הוא אוהב ילדים", זה לא מרגיע בן 3 צורח שנבהל מהחיה שזינקה עליו.

זו כפייה, כמעט אלימה. זה שאני לא מתרגש מהולכי על ארבע, לא אמור כמובן להשפיע על אף אחד. גדלו אותם בבית, רדו איתם לטייל ברחוב. אבל קחו אחריות, לא רק שקיות ניילון. מכיר את התאוריה על זה שמי שלא אוהב חיות לא אוהב בני אדם, והיא אידיוטית לגמרי, ולא מצדיקה את חוסר ההתחשבות.

הנה הצעה הוגנת: אני לא אשסה בכם תינוק מרייר שיפלוט לכם על השמלה, ואתם תשאירו את הכלב לידכם. נראה לי מתחשב מספיק.

קודם כל זו פרסומת מעולה – תעיפו מבט בעצמם:

זה יצירתי, זה מגניב, זה בעייתי מוסרית. אולי לאמריקאים פחות, אבל כשראיתי את הקליפ חשבתי על חברים בוגרי קרבי בצבא, שחלקם עברו התנסויות שעלולות לגרום להם לא לחבב את הקונספט. ירי והרג בשביל הפאן.

המשחק עצמו מצוין, אגב. מהטובים בז'אנר. call of duty: black ops הכניס 650 מיליון דולר ב-5 ימים, ובצדק. יש לו עלילה פרנואידית מצוינת, הומור שחור, אקשן מהיר ועצבני. כיף. והורגים בו מלא אנשים. נכון, הם עשויים פיקסלים, והעלילה מתרחשת בחלקה אי שם בשנות ה-60, והרעים הם קומוניסטים, הבד גאי האולטימטיבי אחרי הנאצים, סוג של "אחר" קלאסי.

ועדיין יש איזה אי נחת קלה, שהפרסומת הזו הגבירה אצלי. עד כמה באמת לגיטימי ליהנות מכל הקטל הזה. אהבתי את המשחק, באמת. אני רק קצת מוטרד מהשאלה למה.

"לכו לעזאזל"

זה הנאום המלא של ברנום נילסן ב"חצי אח" המצוין, אחרי שהוא זוכה בפרס בתחרות תסריטים. ספק תסמונת טורט, ספק תעוזה חתרנית.

לא שזה מה שהייתי מצפה לו בטקס קבלת תורה לכיתות ב'. והיה מאוד חמוד, הטקס. הילדים בלבן היו מקסימים, המופע היה כמו תמיד קצת ארוך מדי, הברכות ראויות ובטעם טוב, והכיבוד סבבה לגמרי. ההורים צילמו במרץ את הילדים שמצידם הציגו סצינות ממתן תורה, מהחדר – גירסה אשכנזית וגירסה ספרדית-תימנית (איך לא ליהקו את תומר לקטע הזה, איך) והצליחו לדחוף פנימה אפילו מסר על מיחזור ודאגה לסביבה (!).

את הברכה שכתבתי יחד עם אמא מהכיתה המקבילה ביקשו המורות לראות מראש, כדי לוודא שאין שם משהו בעייתי. וברור שגם אני לא העזתי בזמן אמת להגיד משהו בעייתי. למה להפר את השלווה.

מה אני רוצה? אין לי מושג. אולי שיזכירו שיש בתנ"ך גם חלקים אפלים ובעייתיים. אולי שידברו על קנאות דתית והסכנות שלה? שיתייחסו לכל מיני מטורפים שתופסים טרמפ על אלוהים בדרך לאיזו אפוקליפסה, עכשיו? כן, אני מבין שאין לזה מקום בגיל הזה. השאלה אם באיזשהו גיל זה כן יתפוס מקום. אמירה כלשהי שתהיה חתרנית קצת, חד משמעית, מעצבנת, מחוץ לקונצנזוס. עמדה ברורה, מאמר מערכת.

כן, התרגשתי כראוי – לא כמו תומר שהתעורר בארבע בבוקר וישב לו על הכורסא בסלון, לא מצליח לישון, אבל בכל זאת. אבל כל הממסדיות השמרנית הזו מדגדגת לי קצת כאן וכאן.

זו  ההתלבטות הגדולה לגבי הידיעה שהעלינו ב-mynet היום על מדריך המין של קופת חולים כללית. תעיפו מבט: כללית מספקת מדריך מין לבני 20+, כולל התייחסות בשפה בלתי אקדמאית בהחלט, נגיעה במין אוראלי ועוד.

 וכאן פרצה המהומה, שמתבטאת היטב בטוקבקים: האם מדובר באובדן שיקול דעת, בפורנו במסווה, בתכנים שלא רק שאינם ראויים לנוער, אלא עלולים לפגוע בחווית המין הראשונית שלו, או אולי זו דווקא הדרך האפקטיבית: להתייחס לדברים בשפה שבה בני הנוער מדברים, ומתוך מודעות לעידן גוגל ופייסבוק שבו אנחנו חיים.

ואני מתלבט. אני חושב שהיחס לסקס סובל מלא מעט צביעות. לא מטפלים בזה מספיק, לא מסבירים מספיק – את מירב ההשכלה שלי בנושא אני חייב לספרי פטריק קים ולחוברות פנטהאוז שהיו בשפע אצל חבר טוב (ותודה לפנטהאוז פורום ובוב גוצ'יונה על הכל). היום, כשכל ילד יכול לגלוש לשלל אתרי פורנו ולהוריד באימיול את המיטב של סשה גריי, הילדות שלי נראית פתאום זכה ובתולית. כך שאם הכללית רוצים באמת להגיע למישהו, להעביר את המסר, הם צריכים לעשות את זה בדיוק ככה: לא מכובס ומעודכן.

אם אני בודק את זה במבחן האישי – הרעיון שהבת הפרטית שלי תקרא טקסט כזה קשה לי, אבל ברור לי שזה לא רציונלי. אם וכאשר היא תגיע לטקסטים כאלה בגיל העשרה המאוחר (אני מקווה) אני אצטרך להשלים עם זה, ולא סתם כי אין ברירה – אלא כי זה טבעי, ובסדר. קצת כמו לתת לילד את מפתחות האוטו ביד רועדת אחרי שהוא הוציא רשיון. אבל אם אני מסתכל קצת מסביב, יש כאן חוסר רגישות מצד הכללית מול הורים מסורתיים, או סתם שמרנים. תסווגו את זה ל-20 + עד מחר, כל ילד יכול למצוא את זה בגוגל.

יש כאן קו גבול דק שאני לא בטוח לגמרי איפה צריך לסרטט אותו. נראה לי שהכללית בכיוון הנכון. הם רק לקחו את הדברים חצי צעד רחוק מדי.