היה לי קולנוע בבסיס הצבאי שבו שירתתי. ככה זה כשאתה בחיל האוויר, ארגון דמוי צבא המקיים קשר ידידותי עם צה"ל. הצפייה בסרטים באולם היתה חוויה תרבותית עשירה ומגוונת. בקהל היו גם צפונים מחונכים כמוני, וגם מכונאי מטוסים עם גישה קצת שונה, שנהגו לספק תובנות ופרשנויות תוך כדי הסרט, לרוב בצעקות.

ראיתי שם את ניקיטה, של לוק בסון. באחת הסצינות היא פוגשת בחור, ובסצינה הבאה היא משתרעת לצידו, ואחד מהם זורק משפט על זה שהם ביחד כבר חצי שנה. אחד המכונאים מצא את זה משעשע: "למה הפז"מ לא עובר ככה", הוא צעק.

אני אוהב את היכולת של הטלוויזיה והקולנוע להריץ את הזמן קדימה. אני לא מדבר על סרטי בחזרה לעתיד ודומיהם. אני מדבר על המונטז'ים. על הדרך שבה המדיום דוחס את מה שבחיים מחייב המתנה ארוכה ומתישה במקרה הטוב, או סבל מתמשך במקרה הרע, לכמה שניות מצולמות וערוכות היטב.

בפרק הראשון של עונה 6 של האוס – זהירות, ספוילר קטן מאוד – הרופא הגאון נמצא במוסד סגור, ועובר גמילה. הגמילה נגמרת במקביל לכותרות הפתיחה. כמה תמונות של האוס מתפתל מכאבים, מקיא בחינניות, זועק לעזרה – וזהו. הוא נגמל מויקודין, הוא שפוי. תהליך מכאיב, ארוך ומשפיל נדחס ל-60 שניות.

ההמתנה, שר טום פטי (הקליפ המצורף נחמד, אבל תעיפו מבט ואוזן בזה), היא החלק הכי קשה. החיים עמוסים בה. הזמן נמתח ונמתח כשאתה מתגעגע, כשאתה סובל, כשאתה בטירונות, כשהילדים שלך חולים, אפילו כשאתה מחכה לספר או סרט חדש שאתה נורא רוצה שייצאו כבר. הקולנוע והטלוויזיה, אלופי אסקפיזם שכמותם, פשוט לוקחים את ידך ומרחפים איתך מעל פרקי הזמן הבוציים והעכורים האלה. הם מציעים לך את פנטזיית כפתור ההרץ קדימה, שלא תמצא במציאות אף פעם. עוד סיבה לאהוב אותם.

• כן הוא מגניב ויזואלית, אבל קצת פחות רוחניות והייתי הרבה יותר שמח.
• אם כבר השקעתם 4 שנים בסרט, אי אפשר היה למצוא שם קצת יותר מוצלח למינרל שהתאגיד המרושע כורה? נדיריום?? Unobtainium???
• ואולי להסביר מה הוא עושה, ולמה הוא כל כך יקר. בסדר, זה מקגאפין, אבל רבאק.
• ג'יימס קמרון מביים פעולה מעולה. ומחזיק בפטיש לאקסוסקלטונס.
• תלת מימד הוא אולי העתיד, אבל המשקפיים מייצרי כאב הראש האלה צריכות להפוך להיסטוריה.
• כמו שכתב חבר בפייסבוק: האם הסרט היה עובד עם חייזרים שנראים כמו הטורף, ולא כמו אינדיאנים כחולי עור וחטובים?
• סיגורני וויבר די מבוזבזת כאן.
• אבל האיש הרע מעולה.
• ו-aliens הוא עדיין הסרט הכי טוב של קמרון.

מאיר שלו כתב על זה יפה (לצערי אין לינק בגלל מדיניות האינטרנט של העיתון בו הוא כותב): הספר האלקטרוני (ה-e-reader) הוא הדבר הבא. הוא מה שיכול להפוך את מאבק סטימצקי-צומת ספרים עליו כתבתי בפוסט הקודם למלחמה לא רלוונטית. יצא לי לראות דגם של ספר כזה בימים האחרונים. זה נראה כמו מהפכה.

אני אוהב ספרי נייר. הם מעוררים בי נוסטלגיה, רומנטיקה. אבל הלעג של שלו לרומנטיקה הזו מוצדק. במעבר מלוחות אבן למגילות קלף, הוא כתב, היו בטח טהרנים שהתלוננו. אין לזה את התחושה המוצקה של לוח אבן, הם בטח אמרו. זה לא זה. ריח של ספר חדש הוא ריח של דבק, ונייר. לא יותר.

זה לא נכון לגבי הדור שלי, כמובן. או כמעט לא נכון. אבל זה נכון בהחלט לדור הבא. התקליטים פינו מקום לדיסקים, שפינו מקום לקבצים, והמוזיקה נשארה. גם המילה תישאר, אבל אולי "כתובה" כבר לא יהיה רלוונטי. מוקלדת? אולי. הקינדל של אמזון והנוק של בארנס אנד נובלס, שני דגמים של ספרים אלקטרוניים, נמכרים מצוין. ואין סיבה שלא. המסך שלהם נוח לקריאה, המכשיר יכול לאחסן עשרות ספרים, וזו רק ההתחלה – הם עדיין יקרים ולא משוכללים, יחסית.

ספר אלקטרוני לא רק חוסך מקום בבית, ומשקל בתיק. הוא יאפשר לקנות יותר ספרים, שיעלו מן הסתם פחות. או כלום – כבר עכשיו אפשר למצוא באתרים ותוכנות שיתוף קבצים ספרים פיראטיים. הוצאות הספרים יצטרכו להתמודד עם אותן צרות שגוררות את תעשיית המוזיקה לאבדון. נקווה שהן יעשו זאת עם קצת יותר שכל, וקצת פחות עורכי דין.

והטכנולוגיה רק בראשית דרכה. אפל עוד לא נכנסה לשוק. המחירים יירדו, והספרים ישתכללו. פתאום נגלה שזה כיף לקרוא ספר שמאפשר לך לבדוק הגדרה מילונית או ערך בויקיפדיה של מילה או שם המופיעים בו. או להוריד ספר שמתחשק לך לקרוא עכשיו, באמצע הלילה, ולא לחכות לטיול לחנות הספרים מחר. שלא לדבר על מה זה יכול לעשות לעיתונות המודפסת – שתוכל להשתחרר, אולי, מכבלי הדפוס.

ומה באמת עם חנויות הספרים? אם סטימצקי וצומת ייכנסו לעסק מוקדם, ייתכן שהמלחמה ביניהן לא תיעלם, אלא תעבור לעידן הבא. ברור למה אמזון מוכרת את הקינדל. אם צומת תמכור ספר אלקטרוני שמסך הפתיחה שלו מציע מבצעים לספרים של ההוצאות המחזיקות בה, או שמי שרוכש אותו יכול לקנות אותם בהנחה, היא תייצר גירסה דיגיטלית של שולחנות מבצעי ה-4 ב-100 שלה. יהיה מעניין, וכנראה שגם הקוראים, וגם יערות הגשם, ייהנו.

אני מאוד אוהב את הכתיבה בטור של אריאל הישפלד ב"הארץ", אבל יש לי בעיה קשה עם הטור האחרון שלו. הירשפלד מצטרף למבקרי סטימצקי וצומת ספרים, על שלל מבצעיהם – 4 ספרים במאה, ספר ועוד שניים חינם, חמישה וצנצנת עוגיות, וכו' וכו'.

אם הבנתי נכון – אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם – הירשפלד טוען שיש כאן זילות של הספרות. הרשתות מקדמות ספרים לפי אינטרס מסחרי, לא איכות. הן מכריחות את הוצאות הספרים למכור בזול, ומסכנות את יציבותן, והן גורמות לקונים להתנהג כמו בסופרמרקט, כאילו הם צורכים מוצר, ולא רוכשים יצירת אמנות.

הדבר הראשון שהטריד אותי הוא היחס לקורא. כשאני הולך לקנות ספר, אני בדרך כלל מגיע לחנות כשאני יודע מה אני מחפש. בחנוכה חירפתי את נפשי והגעתי לחנות של צומת בסנטר כדי לקנות לנגה ותומר ספרים, מתנה לחג. ידעתי איזה כותר הולך למי מהם, והגעתי לצומת כדי לבדוק אם הם משתתפים במבצע. התוצאה: נדחקתי בין המון אנשים, וקניתי ארבעה ספרים, במחיר נמוך ממה שהיו עולים לי השניים שרציתי בחנות אחרת. השניים הנוספים היו כותרים שידעתי שאני רוצה לקרוא – אחד כי ידידה התלהבה ממנו מאוד (חצי אח) והשני, בזכות ביקורות נלהבות בעיתונים וספר קודם של הסופר (שמי הוא אדום). שולחנות ספרי המבצע העמוסים היו אמצעי, לא גורם משפיע.

כלומר הקורא אינו בהכרח אידיוט שנכנס לחנות ושולף את הספר הראשון עם מדבקת "4 ב-100" עליו. וגם אם הוא כן, יש כאן עוד אחראים. אולי התקשורת, שלא מייצרת מספיק ביקורת ספרים, או שלא סוקרת ספרים באופן אובייקטיבי. אבל האם הוצאת "ידיעות ספרים" משפיעה על הביקורות ב-7 לילות? עיון אקראי בכמה גליונות של המוסף יגלה שספק אם הדבר נכון. כבר קניתי ספרים של הוצאות אחרות בזכות 7 לילות. אולי בכל זאת, יש לקורא גם כלים לבחור.

אם התקשורת כן עושה עבודה כמעט סבירה בעניין. ואם הקורא אינו כה טיפש, הוא ינצל את המבצע, לא רק יילכד במלכודת שהוא מניח לא. זה יגרום לו לרכוש עוד ספרים, שאולי לא היה קונה – ולא היה קורא. זה חושף אותו לסופרים חדשים, התנסויות חדשות. לא משהו רע בהכרח.

לו היו כל הספרים נמכרים במחיר מלא, הייתי קונה פחות, קורא פחות. בין תשלומים על דיור לבין הוצאות על הילדים, סכום הכסף שנותר לנפש מוגבל. במצב הנכחי צומת וסטימצקי מרוויחות – ומה לעשות, הן עסק כלכלי שצריך להרוויח – והקוראים נהנים מנגישות גבוהה לספרות. שנו את המצב, ואתם מדירים את רגליהם של לא מעט אנשים מחנויות הספרים, והופכים את הקריאה לעניין לעשירים בלבד.

אין לי תשובה מוחלטת לגבי הפגיעה בסופרים. אבל אני בספק אם במצב הקודם הם הרוויחו הרבה יותר. אם מחירי הספרים יעלו, וסופר יקבל יותר עבור מה שכתב, אבל פחות אנשים יקנו את הספר – המציאות לא תשתנה באמת.

אני חושב שספרים צריכים להיות נגישים, וזמינים. ולכן, ברובם, גם זולים. ומצב שבו יותר ספרים יימכרו ויותר אנשים יקראו, יהיה טוב יותר לכולם.

הנה דוגמה לסיבה שמילים של שירי פופ-רוק לא חיות לבד, עצמונית. ב-1989 הוציא בוב דילן את oh mercy, אלבום מקסים. בשנה שעברה הוא הוציא את החלק השמיני בסדרת הבוטלגים שלו. בשניהם מופיע אחד השירים שלו שאני הכי אוהב, most of the time. המילים זהות, אבל מדובר בביצועים שהופכים את השיר לאחר לחלוטין.

בגירסת הבוטלג, שאני אוהב פחות, דילן נשמע שמח ומאושר. הוא נפרד ממישהי, והוא מרוצה. הוא כמעט לא זוכר אותה כבר, היא כמעט לא טורדת את מנוחתו ובסך הכל הוא נהנה מהחופש. השיר נשמע קצת כמו שיר קאנטרי שיכול להתנגן בבר, בערב שמייח שכזה.

בגירסה המקורית זה כבר סיפור אחר. דילן נשמע אפלולי, מפוכח, אבל מתחת לפני השטח יש כאב, וגעגוע. וכשהוא שר שרוב הזמן הוא כבר לא זוכר איך השפתיים שלה הרגישו על שלו, ברור שהוא דווקא זוכר מצוין. ושהוא סובל.

זה שיר געגוע שמציג את הרגש הזה כמו שהוא. לא עינוי תמידי, יום יום, שעה שעה, שלא מאפשר לתפקד ומוביל לכדורים או צוקים גבוהים במיוחד. אלא רוח רפאים שמלווה אותך כל הזמן בצללים, נוגעת לא נוגעת, צצה בעקבות ריח, או צליל, או מקום שעוברים בו.

זה שיר מקסים. והמילים הן בדיוק אותן מילים. אבל בבוטלג זה סתם עוד שיר. ב-oh mercy הוא שובר את הלב.

יצירת התרבות המכוננות של ילדותנו יכולות להיות עניין של תזמון עדין. אם תיחשף אליהן מוקדם מדי, או מאוחר מדי, זו תהיה החמצה. או שלא תבין את הסרט/ספר/תקליט, או שלא תבין מה העניין הגדול. היום, עם תומר, הצלחתי כנראה לקלוע לאמצע הנקודה שבמרכז המטרה.

את מלחמת הכוכבים ראיתי בגיל 6, עם סבא שלי, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה מעצבת. התחושה היתה בה בעת של דלת נפתחת לעולם חדש, ושל משהו שנוצר על ידי מישהו שמבין את הפנטזיות שלי, אבל בדיוק. החלק השני, לאור מעשי הסדום של לוקאס בסדרה שלו בהמשך, כנראה לא מדויק.

אם תראו את מלחמת הכוכבים כבוגרים, לא תבינו מה אני רוצה. החבר הכי טוב שלי, שנחשף לסדרה בגיל מאוחר משמעותית, הוא דוגמה טובה. בינינו, קל לראות את הבעיות: דיאלוגים גרועים (הריסון פורד אמר ללוקאס על הסט ש"אפשר אולי לכתוב את החרא הזה ג'ורג', אבל אי אפשר לומר את זה"), חוסר ההיגיון המצחיק למדי בעולם שלוקאס יצר, סממנים פשיסטיים וכו' וכו'.  

אבל בגיל 6 דארת' ויידר היה הכי מפחיד בעולם. ובסצינה השיא של הסרט, מתקפת המורדים על כוכב המוות, מצאתי את עצמי גם מחנק בגרון ודמעות בעיניים. זה קורה לי עד היום. ההגעה הדרמטית של האן סולו בשנייה האחרונה, לוק שמוותר על מחשוב ומדע ובוחר ב"כוח" המיסטי (מלחמת הכוכבים הוא סרט פנטזיה, לא מדע בדיוני), והפיצוץ המזכך של תחנת החלל של האימפריה המרושעת. הידד.

והיום, כשישבתי עם תומר על הספה, מסתכל עליו מרותק למסך, זה קרה. בדיוק בסצינה הזו, בדיוק כשהקראתי לו את התרגום בקול קצת נשנק, הוא הסתובב ואמר לי ש"לפעמים אני מרגיש שכואב לי בגרון, ובא לי לבכות". ואחר כך ראיתי אותו מגניב שרוול ומנגב דמעה. וגם לי היתה לחלוחית חשודה משהו בעיניים. זה היה רגע אבהות שספק אם יחזור כמותו, ותודה לתרבות הפופ האמריקאית.

וכמה דברים קטנים: בהמשך יש את הסצנה המדוברת, למי שלא מכיר. ועוד קצת – ג'ורג' לוקאס מאוהב הוא סרט קצר ומקסים באורך 8 דקות, על לוקאס הסטודנט ומקורות ההשראה שלו לטרילוגיה. ולקינוח – קווין סמית' עשה קריירה מדיאלוגים משעשעים למדי על האפוס של לוקאס. הנה אחד.

הצלחתי לשים יד על מוסף הסופש של ישראל היום, וזכיתי בתמורה בחידוש מרשים לשפה העברית. אמילי עמרוסי מצטרפת בטור דעה במוסף לדמעות הקוזאק הנגזל של המתנחלים, אבל על זה יכתבו מספיק. מה שמעניין היא ההצהרה שלה שהמתנחלים לא נעלבו מהיחס הנורא שקיבלו, אלא "נצרמו".

זה מרשים. ניסיתי להיזכר אם נגה טענה פעם שתומר הצרים אותה באמצע משחק בפלייסטיישן. לא ממש. מצד שני, הם כנראה צעירים מדי בשביל פאסון וכבוד. עמרוסי לא לבד. יצא לי בזמן האחרון לשמוע מאי אלו אנשים שהם לא נעלבו – אבל. תמיד יש אבל. כי עלבון זה כנראה משהו שלא נעים להודות בו. אני לא בדיוק מבין למה. אולי הוא מרמז על חולשה, אולי הוא מעניק לצד הפוגע קצת יותר מדי כוח לטעמו של הקרבן בעיני עצמו, אולי הוא מתפרש כסוג של הודאה בטענות שהוטחו.

רק שזו מכבסת מילים. מותר להיעלב. מביקורת, מוצדקת או לא, או סתם הטחת רפש. אפשר להודות בפגיעה. מה זה נצרמנו, מעבר לטיפול נוסח יוצר חיות מבלונים בעברית? ניסיון לומר שלא היה לנו נעים באוזן, אבל זה לא חצה אפילו את קו עור התוף? ניסיון לטעון שלא היה לנו נעים, אבל לא מזיז לנו?

עלבון היא תגובה אנושית בסיסית. לא מזיק להודות בה. אל דאגה, זה לגמרי בכבוד שלכם.

אחי היקר כתב על זה לא מזמן כאן. ובכל זאת, הנה העשר אגורות שלי. זה לא רעיון חדש, אבל הוא צץ שוב בעקבות ספר שאני קורא. אני רק בהתחלה, אבל אוטוטו כוכב שביט גדול במיוחד הולך לפגוע בכדור הארץ, ואין מה לומר – זה ייגמר בבכי. בעיקר כי אין לנו שמץ של מושג איך להסתדר אחרי.

לא מעט ספרי מדע בדיוני נוגעים ברעיון הזה, של עולם פוסט אפוקליפטי מלא בטכנולוגיה שאף אחד לא יודע להפעיל. מאוכלס באנשים שהפכו את העבר למעין מיתולוגיה, ושאין להם שמץ של מושג איך לחזור לעידן ההוא. וככל שאנחנו מתקדמים, התחזית הזו הופכת למדויקת יותר ויותר.

אין לנו מושג איך לייצר את כלי הרכב שלנו. אין לנו מושג איך נסתדר בלי אינטרנט, איך נשיג מזון. לא יודעים לצוד, לא יודעים לחרוש שדה, לא יודעים למצוא משהו בלי ויקיפדיה וגוגל.

קריאה מומלצת: סאגת היפריון של דן סימונס. לא רק לגיקים. מתוארת שם סיטואציה של קריסת רשת המידע, משהו שמקביל לאינטרנט שלנו. אבל עם טוויסט: כל בני האדם מסתובבים כבר עם צ'יפ מובנה שמאפשר גישה לרשת מיידית. במקום להקליד את שם שחקנית הפורנו החביבה עליכם בגוגל, רק תחשבו עליה ותקבלו את כל קבצי המידע, כולל וידאו ואודיו גניחות סטריאופוני. ואז כל זה קורס, וחלק נכבד מהאנשים מאבד שפיות או מתאבד. אין להם מושג איך לחיות עכשיו. כשאני חושב על התגובה שלי לתקלת אינטרנט זמנית, או איזשהו כשל בג'ימייל, לא ממש קשה לי להבין את זה.

אין לינק, בגלל המדיניות בנושא ברחוב מוזס, אבל תיאור קצר: בזמנים מודרניים התפרסמה היום כתבה ובה ארי ליבסקר מסביר למה לא יהיה בחדר כשזוגתו תלד. חלק מהנימוקים: הצפייה באהובתך מתייסרת היא סדיזם, זו חדירה למרחב הפרטי הנשי שלה ועוד.

שזה יופי, באמת. כשהגעתי לחדר לידה באיכילוב בפעם הראשונה, שמתי לב למסדרון. הוא היה צר, לא ממוזג, ונטול כיסאות. זמנם של האבות שיושבים ומעשנים בחוץ עד שהאישה תגמור עם העניין המלוכלך והלא נעים הזה, עבר. אולי עכשיו הוא יחזור. במקום שוביניזם גלוי ומובנה, נקבל את הגרסה התל אביבית החדשה שלו: זה לא שאני סתם פחדן, או אטום רגשית וילדותי. אני פשוט נותן לה מרחב, ואמפתי מדי לכאב שלה. הו.

בחדר הלידה היינו הדס, המיילדת ואני. איכשהו לא הרגשתי סדיסט. המיילדת החזיקה רגל אחת, אני את השנייה, והדס דחפה ולחצה והתאמצה, והרגע שבו הופיעה ציצית שיער, ואחריה ראש, היה אולי המפחיד והמקסים בחיי. תקופה מסוימת אחרי, בקורס בספרות, דיבר המרצה על ההבדל בין היפה לבין הנשגב. היפה, הוא אמר, מפתה, מושך. הנשגב שוטף אותך, לא מותיר אפשרות להתנגד. והתמונה הראשונה שקפצה לי לראש, כשחשבתי על מה זה "נשגב", היתה חדר הלידה.

אחר כך המיילדת חתכה את חבל הטבור, ונתנה לי להחזיק את נגה. הייתי באופוריה, באקסטזה. לא הרגשתי בשום שלב שאני חודר לפרטיות של מישהו, או מצחקק ברשעות נוכח סבלו. גם ניו אייג' ורוחניות – עוד מילות קוד שנשלפות על ידי ליבסקר כהגנה נגד מתקיפיו הפוטנציאליים – לא היו מעורבים בעניין. זו היתה חוויה אינטימית, מקרבת, עצומה.

אם אתם לא רוצים להיות בחדר לידה, לעשות ילדים, או כל דבר אחר – אחלה. רק אל תהיו צבועים בקשר לזה. אל תמציאו הסברים אידיוטיים. מותר להיות אנוכיים, חלשים, או סתם חסרי עניין בתחום הרבייה. יש כאלה, וזה בסדר. כל עוד הם לא מתחילים להפוך את זה לאג'נדה, ולמצוא תירוצים מופרכים. תגיד שאתה מפחד מדם וחדרי בית חולים. תגיד שאתה מפחד מלראות את הוגינה של אהובתך מתרחבת למימדי כדור באולינג, וחושש ממה שזה יעשה לך לזקפה. אל תזיין לי את המוח.

נכון לאמצע עונה 3. וכן, יש ספוילרים.

1. היא גזענית. מודעות עצמית לא מספיקה, בבחינת כמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים. האוס מציגה מיעוטים שונים, אבל בסופו של דבר משאירה אותם מחוץ לגדר. לרופא השחור היחיד בצוות יש עבר פלילי, והאישה היחידה רכה וחומלת כמו – ובכן, אישה. חולה שמן במיוחד הוא בן המעטים שלא שורדים פרק ומתפגרים. במירוץ מי יחיה – תינוק של זוג לבן כל אמריקאי, או זה של זוג לסביות, ברור איזה עולל שורד. זוג של לבן ושחורה מסיים את הפרק בטרגדיה, וכו' וכו'.
2. היא מופרכת. זריקת פלא שמחזירה אדם ממצב צמח של 10 שנים ליומיים של ערות ותפקוד מלא תוך שניות? מחיקת זיכרון סלקטיבית בהלם חשמלי? נו באמת.
3. דמויות המשנה נעדרות היגיון פנימי. ההגנה הבלתי מתפשרת של ווילסון על האוס, מול ההתעללות שהוא חווה, מעלה חשד לתשוקה הומו ארוטית חולנית שתסביר הכל. כנ"ל היחס של קאדי, והימנעותה מפיטורי האיש. היא מאוד שווה, קאדי.
4. לא בטוח שהיא היתה עובדת עם שחקן אמריקאי. הגדולה שלה היא היות הדמות הראשית בן-זונה באמת. שחקן הוליוודי היה הופך את זה לדמות מז'אנר המניאק בחוץ, רך וענוג מבפנים. יו לורי הופך אותו לחתיכת חרא ארסי.
5. היא נוסחתית להפליא. גם מבנה כל פרק – התעלומה, התפניות, הפתרון השגוי, הפתרון הנכון, כולם משקרים. וגם במבנה העונות: סוג של נבל שמייצר עלילת משנה של כמה פרקים ומאתגר את האוס.
6. היא מחסלת את האמון במערכת: האוס הוא האינדיבידואל שעושה מה שהמערכת לא יכולה לעשות. שובר חוקים, משתמש באינטואיציות, ומציל חיים. נראה אתכם נכנסים לבית חולים אחרי צפייה מרוכזת בכמה פרקים, ומרגישים בטוחים בידי רופאים מן המניין. הארי המזוהם בחלוק לבן, רפואה פשיסטית בשלטון יחיד.
7. היא ממכרת ומעולה. הכתיבה לדמות של האוס גאונית, ואולי זה גם בזכות הביצוע. שחקני המשנה מצוינים. וקאדי, אם לא ציינתי עד כה,  שווה. היא נוסחתית וקלה לעיכול, והיא כיף טהור על הספה אחרי יום עבודה.