בעוד שבוע יומולדת. הגיל קצת מטריד ועדיין, אני מחבב את האירוע. וכמו בשנה שעברה – הנה רשימת מתנות פוטנציאלית, למוקירי המתלבטים.

ספרים:

1. במבי נגד גודזילה של דיוויד מאמט. אני אוהב את הסרטים שלו, בעיקר בגלל הדיאלוגים, נקווה שהוא גם כותב טוב.
2. כנופיית המקלות בגלגלים של אדוארד אבי. הביקורת עשתה לי חשק.
3. ביוגרפיות – יונה וולך של סרנה, דן בן אמוץ של דנקנר.

מוזיקה:

1. ערן צור החדש.

סרטים:

1. הגירסה הסופית של בלייד ראנר, מארז או לא.
2. הגירסה המורחבת של שיבת המלך, האחרון בסדרת שר הטבעות

וסתם אחרים

תרבות פופ אמריקאית – פוסטר מגניב במיוחד, צעצועי שולחן כתיבה מוצלחים, כל מה שקשור לקומיקס, מלחמת הכוכבים, דה יוז'ואל סטאף.

שימושי

דברים שלא חשבתי עליהם למטבח? אנשים עם אינטרס אישי ביכולת שלי לסחוט מיץ תפוזים, נגיד, או לשבת מול המחשב על כיסא מנהלים נוח.

חלומות בהקיץ

מסך led חדשני וחדיש במקום הטלוויזיה הישנה, לפטופ גיימרים נוצץ ויקר, מערכת סטריאו סופר משוכללת (כולל פטיפון!), דוקאטי מונסטר, htc legend, רקטת רחיפה אישית, צבא רובוטים צייתני, לייטסייבר.

ראיתי לא מזמן את החדש של מל גיבסון, על קצה התהום. למה? ככה. אין סיבה טובה באמת לצפות בסרט הזה, חוץ מריי ווינסטון. בכל סצינה איתו אתה תוהה למה הסרט לא עליו, בעצם.

ובכל זאת, לא בזבזתי לגמרי את השעה וחצי על הספה. הצפייה במל "אני-שיכור-אנטישמי" גיבסון הדגישה שוב את היתרון שיש לכוכבים מסוגו: כאלה שמשחזרים שוב ושוב וריאציה על אותה דמות.

לכאורה אנחנו מעדיפים שחקנים מגוונים, כאלה שבורחים מטייפ-קאסטינג בזריזות של שועל ניצוד, ומייצרים קריירה מגוונת ומרשימה. שחקנים חד מימדיים, שהולכים שוב ושוב על אותן מניירות, יקוטלגו בהתאם כנחותים. זה לא תמיד נכון.

מקס. זועם

 מל גיבסון בנה קריירה מפוארת ככוכב אקשן משובח, לפני שהסתבך עם החייזרים של מ.נייט שמאלאן, ועם השוטרים והיהודים והוויסקי. ראינו אותו נוקם, וחוזר ונוקם, במקס הזועם, נשק קטלני, לב אמיץ ועוד ועוד. בעל קצה התהום, אחרי שמתנקש רעול פנים מחסל את בתו של מל השוטר, מגיע אליו קולגה, ומבקש ממנו להיזהר. הנחת העבודה היא שהיריות כוונו לגיבסון, לא לבתו. "אנחנו מתעסקים כאן עם מישהו חמוש ומסוכן", אומר השוטר. "ומה אתה חושב שאני?" יורה חזרה גיבסון.

וכאן, לפתע, באה לידי ביטוי הדמות הקולנועית שאנחנו סוחבים בתת מודע שלנו של מר גיבסון. מרטין ריגס ומקס רוקטנסקי יושבים שם, אלימים ומסוכנים, והרפליקה של גיבסון מקבלת פתאום תוקף ורוח גבית ששחקן אחר לא היה מביא איתו. ברור לך שעם מל לא כדאי להתעסק.

שיא התופעה בעיני הוא בבלתי נסלח של קלינט איסטווד, שלוקח את דמות האקדוחן המיתולוגית של השחקן ומשתמש בה באופן מעורר השתאות. חלק גדול מהמסר של הסרט קיים מחוץ לו, בתפיסת הקהל את המערבון וגיבוריו שנולדה בחלקה הגדול בצפייה בסרטים הישנים של איסטווד. כדי לשבור את הקונבנציות האלה, איסטווד פשוט צריך להיות שם ולהתנהג קצת אחרת.

שורה תחתונה: עם כל הכבוד למקוריות וגיוון, גם לחד גוניות, כשמשתמשים בה נכון, יש לא מעט ערך.

אחרי חצי שעה בערך הודעתי לנגה שהיא תכף עפה החוצה. שתחכה במסדרונות של הסינמה סיטי מצידי. לא שזה הזיז לה. היא המשיכה, טהרנית ספרותית שכמותה, להתחלחל ולמנות את הבעיות והשגיאות במוצר הקולנועי הפגום שלפנינו. לפחות הכיסאות היו נוחים, והמסך סבבה.

פרסי, גירסת הסרט

 הסרט המדובר: פרסי ג'קסון וגנב הברק. עיבוד לספר ראשון בסדרה, וזה חשוב לצרוך ענייננו. הסבר: מדובר בסדרה של 5 ספרים לנוער. הרעיון הוא לקחת את נוסחת הארי פוטר, ולהלביש אותה על המיתולוגיה היוונית. כבר כתבתי על זה כאן, אבל שוב בקיצור: פרסי הוא בנם של אישה רגילה ופוסידון, אל הים. מתברר שהאלים נוהגים להשתרלל לא מעט עם בני תמותה, והתוצאה היא חצויים, או demi-gods.

הסדרה נראית (או נקראת) כמו חיבור בין עולם המיתולוגיה לסדרות נעורים אמריקאיות. זה עובד היטב, כיוון שהאלמנטים המרכזיים של המיתולוגיה – האנושיות של האלים שמתבטאת ביהירות, חמדנות ותאוותנות, וחשוב מזה ההיבריס והטראגיות – באים לידי ביטוי בסגנון קליל, אירוני ומודע לעצמו. לכל זה כמעט ואין זכר בסרט. דמויות האלים עציות, וכל הקאמפיות והטלנובליות של הספרים – ושל המיתולוגיה, בעצם – נעלמה.

אבל הכי גרוע: הסרט מוותר לחלוטין על סיפור המסגרת. נראה שיש כאן החלטה כלכלית, מעין חוסר אמונה ביכולת להפוך את הסדרה הספרותית לסדרת סרטים. או לפחות החלטה זהירה לייצר סרט אחד, בלי יומרות להמשכון, ולראות מה יקרה. התוצאה עגומה: המאבק האפי שמקיף את כל חמשת הספרים לא רק תואם את רוח המיתולוגיה ומוסיף עניין ודרמה, הוא גם מספק היגיון לעלילת הספר הראשון, שנעדר מהסרט. באסה.

חוץ מאומה תורמן פרסי ג'קסון הוא לא יותר מיומית חביבה לילדים. כלומר לילדים שלא קראו את הסדרה (כל ספר חמש פעמים) ויושבים לידכם ומקטרים.

איך אמור צייד ראשים אינטרגלקטי להסתדר בלי הנשק שלו?

לקראת פורים הגיע מייל מהמורה של תומר, עם הוראות הפעלה לחג. פירוט שלם של תכולת משלוח המנות – שזה אחלה, תמיד מעצבן להביא משלוח מושקע ולקבל בתמורה צרור מעפן של ממתקים זולים – ואיסור על הבאת אקדחים, חרבות ושאר כלי משחית. וזה כבר מעצבן.

בובה-פט. אל תתעסקו

 אני מבין שאנחנו עמוק בעידן הפוליטיקלי קורקט, אני מבין שבית הספר הספציפי הזה מעודד התחשבות, אי אלימות וחיבוק עצים. ואני בעד. באמת, ציניות בצד, אני מאוד אוהב את הטיפול של בית הספר לטבע בנושאים האלה. תומר מתחנך על סובלנות, פתרון סכסוכים באמצעות דיון, פשרה וכו', ושימור הסביבה. גם כשהדברים מגיעים לאלימות (והילד השני התחיל, אגב, ומגיע לו) הטיפול בהם נעשה בצורה מעוררת הערכה.

במקרה ההוא, תגרה שתומר השתתף בה אחרי שנדחף, היו שני החלקים של השלם הזה: מצד אחד, אני לא מצפה מתומר להגיש את הלחי השנייה. מצד שני, אחרי שהילדים סיימו להתכתש, הם פנו בעצמם למורה, שניהלה את העניין לפי המקובל בבית הספר: כל ילד מספר את גירסתו, המורה מסכמת ועורכת דיון עם כל המעורבים, ובסופו של דבר מגיעים למסקנה וסנקציות. תרבותי ומוצלח. במילים אחרות: כוח לא צריך להיות פתרון לסכסוך, ובטח לא כלי מועדף. אבל לפעמים אין ברירה.

אלא שפורים זה סיפור אחר. ואם ילד מתחפש לפיראט, או קאובוי, או דמות משנית אך מגניבה ממלחמת הכוכבים, הוא צריך להגיע חמוש – כי זה חלק מהתחפושת, ויש גבול לצדקנות. אם הילדים מתחנכים מדי יום ביומו להימנע מאלימות ולהעדיף טיעון מנומק על נוגרה, הרי שהתחמשות ברובה צעצוע יום אחד בשנה לא תגרום נזק בלתי הפיך.  

כי צייד ראשים שצריך ללכוד מבריחי חלל שלא שילמו את חובם, לא יסתדר רק עם קלמר ומחברת. תנו לו רובה. רק ליום אחד.

רימייקים הפכו לסוג של מילת גנאי, סמל להידלדלות המחשבה המקורית של תעשיית הסרטים. במקום לכתוב תסריט מקורי, קחו סרט ישן וארגנו לו עיבוד חדש.

אני מחבב רימייקים. אני מעדיף לראות בהם סוג של תרגום מחדש, לדור שהסרט המקורי כבר לא ידבר אליו. ותודו שכשלוקחים את זה לשדה הזה – הספרות – ההתנגדות פוחתת. תרגומים חדשים הם עניין נחוץ וברור. גירסה מחודשת לסרט פחות.

אני יודע שההשוואה בעייתית. אחרי הכל, רימייק הוא יצירת משהו חדש לגמרי, על בסיס הישן. לא תרגום של אותו טקסט. ויש סרטים – לרוב כאלה שמתבססים על יותר טקסט ופחות אקשן – ששורדים את מבחן הזמן. ועדיין, אני חושב שההשוואה לא חוטאת לאמת. קחו למשל את הידיעה על הסרט הבא של האחים כהן – true grit.

מדובר בגירסה חדשה למערבון מ-1969, הסרט היחיד עליו זכה ג'ון וויין באוסקר. הסרט ההוא היה עיבוד לרומן, ואם הבנתי נכון האחים איתן וג'ואל טוענים שהסרט שלהם נשען על הרומן יותר מאשר על גירסת הפילם שלו. ועדיין, סביר להניח שהדוכס, בגן עדן, מחייך בשביעות רצון.

למגפי הבוקרים והרטייה של וויין אמור להיכנס ג'ף ברידג'ס. האיש הרע יהיה ג'וש ברולין, וגם מאט דיימין במשחק. לא רע בכלל. וכשצופים בסרט המקורי, קשה שלא להבחין בסימני הגיל. הקצב, סצינות הפעולה, המשחק המוגזם – כל אלה הופכים אותו למשהו שהדור הנכחי יתקשה לצלוח. סביר שהאחים כהן ייצרו משהו אחר לגמרי.

מקוריות היא עניין שסובל מהערכת יתר. רעיון מקורי לא הופך סרט או ספר למהנה או מרגש. והעתקה מוצלחת יכולה ליצור אמנות מרשימה. אני מעדיף רימייק משובח על סרט חדש, מקורי ומשמים. עכשיו נותר לי לחכות עד סוף השנה כדי לבדוק אם האחים כהן מצדיקים את התאוריה שלי.

לסרטים צריך להיות היגיון פנימי. גם אם הם סרטי מדע בדיוני או פנטזיה. למבט מגן עדן, החדש של פיטר ג'קסון, אין כזה. בכלל. ואני לא מדבר על העובדה שהגיבורה הראשית והמספרת היא סוג של רוח רפאים.

הפוסט הזה עמוס בספוילרים. אם אתם מתכננים ללכת לסרט, אל תקראו. רק שלא כדאי לכם ללכת. התחושה היא שג'קסון היה כל כך עסוק בליצור אימאג'ים מרהיבים, שלא נשאר לו כוח להתעסק עם עלילה, או הדרכת שחקנים. גרוע מזה – יש בסרט האדרה ורומנטיזציה של המוות, באופן מטריד עד זוועתי.

זה הולך ככה. סוזי סלמון, ילדה בת 14, נרצחת על ידי השכן שלה, פסיכופט מפחיד בגילומו של סטנלי טוצ'י – שחקן מצוין ואחד משני השחקנים היחידים כאן שעושים עבודה סבירה. במקום להפוך למזון לתולעים סוזי נשארת במין עולם ביניים שנראה כמו סדרה של מצגות מחשב קיטשיות במיוחד שאיזה מכר מעצבן שלח לכם. המון נופים מרהיבים, תלבושות מתחלפות ובכלל.

בינתיים, בעולם הפחות צבעוני, המשפחה מתפרקת כי אבא נכנס לאובססיית מי רצח את הבת שלי, ואמא דווקא רוצה להמשיך הלאה. הבת הגדולה בעד אבא, הבן הקטן בכלל לא רלוונטי ולא ברור מה בדיוק תפקידו בסרט, וזהו בערך.

נתחיל עם ההיגיון. לאבא יש אולי אובססיה, והשוטר החביב לן (כריסטופר מהסופרנוס, בתפקיד שלא נותן לו כלום) רוצה לעזור, והם אכן חוקרים כל קצה אפשרי, אחרי שאבא מבין שזה חייב להיות מישהו שהיא הכירה. כל שכן, כל מכר – מלבד השכן שגר לבד מעבר לרחוב, נראה כמו פדופיל רצחני, בונה באובססיביות בתי בובות לילדים, ורק חסר שיסתובב עם שלט ניאון שמכריז "אני אוהב לבתר ילדים". הוא נראה להם דווקא בסדר.

הלאה. סוזי נלכדת ונרצחת בתוך מין מרתף שנבנה מתחת לאדמה, באמצע שדה תירס בין בית הספר לבית שלה. המרתף מלא בובות, משחקים ושאר אביזרים. מדובר בחתיכת פרויקט הנדסי, ובהמון מוצרים לילדים שקנה השכן הבודד. ואז נרצחת ילדה – אבל אף אחד לא שם לב לשום דבר מוזר. המממ.

וגם: סוזי היא צלמת חובבת, שמצלמת כל מה שזז. היא משאירה אחריה המון סרטי צילום לא מפותחים, אבל למרות כל מה שנכתב עד כה, לא אבא ולא המשטרה חושבים לפתח את הסרטים מיד. אבא מארק וולברג מפתח אחד בחודש, כפי שהבטיח לה בחייה, ורק בפילם האחרון מסתתר הרמז לפתרון התעלומה.

ויש עוד, כמו הסצינה המופלאה שבה השכן צועד ברחוב ריק מאדם ומכונית, ואבא מארק וולברג צועד אחריו עם מחבט בייסבול, אבל הוא כנראה שקט כמו נינג'ה כי הפסיכו לא שומע אותו, אפילו כשהוא רץ. שלא לדבר עם הסיום האווילי והלא מספק. על המשחק הנורא של כולם חוץ מטוצ'י וסוזן סרנדון המלכה. התסריט עמוס קלישאות בשקל, והדמויות נטולות עובי ומהות. וכל הפורנו-מוות בסרט: יש משהו מטריד עד מגונה בהצגת כל מה שקשור למוות בסצינות מסוגננות, מעוצבות ונטולות דם או אלימות של ממש. המוות אצל ג'קסון יפה מדי, כמעט מושך. לא בדיוק משהו שמתחבר לרצח ברוטאלי של ילדה קטנה, עם רמיזות לאונס.

שר הטבעות היה מעולה. קינג קונג הרבה פחות. מאוד קיוויתי שג'קסון יהפוך למין סטיבן שפילברג חדש. נראה שהוא יותר בכיוון של ג'ורג' לוקאס. זה מה שמכעיס בסרט הזה כל כך – מג'קסון ציפיתי לכל כך הרבה יותר.

באחת הסצינות בעג'מי, המועמד המוצדק לאוסקר, מגיע בינז', ערבי מיפו, למועדון בתל אביב. יש לו חברה יהודיה, הוא נראה היפ ומגניב, ומדבר עברית שוטפת. אלא שפתאום הטלפון מצלצל. אביו על הקו. יש צרות בבית. ועם אבא, בינז' מדבר ערבית.

הסצינה קצרה, והמצלמה לא מתעכבת לקלוז אפים על פני הסובבים יותר מדי, אבל התגובה ברורה. ברגע שהם שומעים ערבית, הם נדרכים. הם לא מבינים את תוכן השיחה, רק שומעים את הצלילים שגורמים להם לחשוב על פיגועים, על נשק, על בריחה. לו היו מבינים ערבית, יכול להיות שהתגובה היתה אמפתיה. צרות עם ההורים תמיד מעוררות הזדהות. אבל למה בעצם שיבינו?

עג'מי נראה לפחות בחלק הראשון שלו כמו סרט זר, בגלל השפה. ערבית היא אולי שפה רשמית בישראל, ואנחנו חיים באזור שבו כולם דוברים אותה – אבל היא אינה מקצוע חובה בבתי הספר. בתי, בכיתה ה', לומדת כבר 3 שנים אנגלית. ערבית? לא. כשאני הייתי בבית הספר הציעו לי לבחור בגיל 12 בין ערבית לצרפתית. אולי חשבו אז קדימה, וחזו את הפריחה הנדל"נית שתגיע עם יהודי צרפת. אבל אף אחד לא חשב שילדים לא צריכים לבחור – הם חייבים ללמוד את השפה שבה מדברים כמעט כולם בשכונה שלנו.

בחרתי בצרפתית, וגיליתי את מה שכל מי שלמד שפה חדשה יודע – אין מנוס מללמוד גם קצת על התרבות ועל דרך החשיבה של דוברי השפה שאתה רוכש. כשישבתי מול עג'מי, לא יכולתי שלא לתהות אם זה העניין. האם לימודי הערבית כאן נדחקים לשוליים בגלל חשש של גורם כלשהו מהפיכת האחר לקצת יותר אנושי. אולי אם נבין את השפה, את הניואנסים, היא תהפוך מבליל צלילים גרוני של מי שבא להשמידנו, למשהו יום-יומי יותר. מפחיד פחות.

ומה יקרה אז? מה יהיה אם פתאום נבין יותר ללבו של הצד השני? קשה יותר לעשות דמוניזציה למישהו שאתה מבין. קשה יותר לקבוע קווי גבול ברורים, לעשות חלוקה לשחור ולבן. המצב הופך מורכב יותר. יכול להיות שזה לא נוח למישהו בקרב מקבלי ההחלטות?

תיאוריות קונספירציה בצד: לימודי ערבית חובה, מגיל צעיר, הם לא עניין של ימין או שמאל. זה פרגמטיזם פשוט. זו סביבת המחייה שלנו, ככל שנבין אותה יותר, נחיה בה טוב יותר. שר החינוך, גדעון סער, מצליח בינתיים לייצר לפחות מראית עין של עשייה ואכפתיות. אפשר להתווכח על הפעולות, אבל נראה שהאיש נחוש לבצע, לא מעט בעת הנוכחית.

הנה מהלך שהוא יכול להוביל, דווקא בגלל השיוך המפלגתי שלו. אם שר חינוך מהשמאל היה מנסה להכניס את לימודי הערבית אל לב המערכת, אפשר לנחש בקלות לאילו תגובות היה זוכה. לשר חינוך מהימין לעומת זאת יש סיכוי לעבור את זה בלי זפת ונוצות בכיכר העיר. נראה את סער נענה לאתגר.