נכון לאמצע עונה 3. וכן, יש ספוילרים.

1. היא גזענית. מודעות עצמית לא מספיקה, בבחינת כמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים. האוס מציגה מיעוטים שונים, אבל בסופו של דבר משאירה אותם מחוץ לגדר. לרופא השחור היחיד בצוות יש עבר פלילי, והאישה היחידה רכה וחומלת כמו – ובכן, אישה. חולה שמן במיוחד הוא בן המעטים שלא שורדים פרק ומתפגרים. במירוץ מי יחיה – תינוק של זוג לבן כל אמריקאי, או זה של זוג לסביות, ברור איזה עולל שורד. זוג של לבן ושחורה מסיים את הפרק בטרגדיה, וכו' וכו'.
2. היא מופרכת. זריקת פלא שמחזירה אדם ממצב צמח של 10 שנים ליומיים של ערות ותפקוד מלא תוך שניות? מחיקת זיכרון סלקטיבית בהלם חשמלי? נו באמת.
3. דמויות המשנה נעדרות היגיון פנימי. ההגנה הבלתי מתפשרת של ווילסון על האוס, מול ההתעללות שהוא חווה, מעלה חשד לתשוקה הומו ארוטית חולנית שתסביר הכל. כנ"ל היחס של קאדי, והימנעותה מפיטורי האיש. היא מאוד שווה, קאדי.
4. לא בטוח שהיא היתה עובדת עם שחקן אמריקאי. הגדולה שלה היא היות הדמות הראשית בן-זונה באמת. שחקן הוליוודי היה הופך את זה לדמות מז'אנר המניאק בחוץ, רך וענוג מבפנים. יו לורי הופך אותו לחתיכת חרא ארסי.
5. היא נוסחתית להפליא. גם מבנה כל פרק – התעלומה, התפניות, הפתרון השגוי, הפתרון הנכון, כולם משקרים. וגם במבנה העונות: סוג של נבל שמייצר עלילת משנה של כמה פרקים ומאתגר את האוס.
6. היא מחסלת את האמון במערכת: האוס הוא האינדיבידואל שעושה מה שהמערכת לא יכולה לעשות. שובר חוקים, משתמש באינטואיציות, ומציל חיים. נראה אתכם נכנסים לבית חולים אחרי צפייה מרוכזת בכמה פרקים, ומרגישים בטוחים בידי רופאים מן המניין. הארי המזוהם בחלוק לבן, רפואה פשיסטית בשלטון יחיד.
7. היא ממכרת ומעולה. הכתיבה לדמות של האוס גאונית, ואולי זה גם בזכות הביצוע. שחקני המשנה מצוינים. וקאדי, אם לא ציינתי עד כה,  שווה. היא נוסחתית וקלה לעיכול, והיא כיף טהור על הספה אחרי יום עבודה.

לא הצלחתי לשים יד על עיתון סוף השבוע של ישראל היום, ונאלצתי להסתפק באינטרנט. רפרפתי. לא משהו בכלל. אבל השאלה היא אם זה משנה. האם ההצלחה של העיתון קשורה בכלל לאיכות התוכן, או שהחינם ינצח? אולי זה ילדותי מצידי, אבל משהו במאבק הזה מאיים על תחושת הסדר הקוסמי שלי, פרי צפייה ביותר מדי טלוויזיה כנראה: הטוב – במקרה הזה מבחינת איכות, לאו דווקא מוסר – אמור לנצח בסוף. לא?

דוגמה. ההורים שלי ביטלו את המנוי על "הארץ", ומאז סובלים קלות מייסורי גמילה. ידיעות אחרונות לא מספק להם את אותה סחורה, מתברר, וכשהם מגיעים אלי לביקור הם שולפים את מוספי הארץ השונים מערימת העיתונים. כשייגמר המנוי לידיעות, הם כנראה יחזרו לשלם לשוקן. בסופו של דבר זול או יקר זה עניין יחסי, תלוי מה אתה מקבל בתמורה.

אני יכול להבין את ההצלחה של ישראל היום באמצע השבוע. הוא עיתון סביר, וביום חול נותן לך את תמצית החדשות בדפדוף קליל, ללא מאמץ רב מדי, וללא תשלום. סבבה. סוף השבוע הוא סיפור אחר. יש זמן לקרוא באמת. ופה הקטע שמאיים על תפיסת העולם השברירית שלי: ברור לחלוטין שלידיעות יש עיתון טוב יותר בסופש. אין לישראל היום שום דבר שמתקרב אפילו לברנע, למאיר שלו, רענן שקד, דניאלה לונדון ואפילו יאיר לפיד, למי שמחבב את הז'אנר הזה. פשוט אין. הבדל של שמים וארץ.

ועכשיו השאלה היא עד כמה זה משמעותי. כמה אנשים מוכנים לשלם בשביל לקרוא את ברנע ודנה ספקטור, למרות שיש להם חלופה רזה ודלה בחינם. אני רוצה לחשוב שיש חשיבות לאיכות, ושהרוב יעדיף מוצר מוצלח, גם אם צריך לשלם עבורו. וזה באמת לא בגלל הדאגה שלי לעו"ש של נוני מוזס. אני פשוט מאוד מאוד רוצה לשמור על תפיסת העולם הנאיבית שלי שלמה, או לפחות נטולת סדקים רבים מדי. אני רוצה להאמין שמה שיכריע את מאבק הטייקונים הזה הוא לא שיווק אגרסיבי, אלא דווקא האלמנט הנשכח והאומלל זה שנקרא תוכן.

הבלוג של גל מור, חורים ברשת, התייחס בפוסט אורח לאייטם שנתקלתי בו לא מזמן: מייקרוסופט השתחלה אל בין חוטי קונסולות אקס-בוקס 360, וחיבלה קשות בכל קונסולה שעברה איזשהו שינוי מהז'אנר הפיראטי. במילים אחרות: פרצתם את הקונסולה כדי לשחק במשחקים צרובים? אכלתם אותה, ואין לכם מעכשיו אינטרנט או מדיה סנטר, ואפילו לא יכולת לשמור משחקים.

אפי פוקס, עורך דין, מתקומם. יש כאן סממן של האח הגדול, המקורי. מחר, הוא אומר, אפל תשתק לכם את האייפון כשתמצא שם מוזיקה פיראטית. הוא צודק. זה מבהיל. בתור בעליו של אייפון שיש עליו אי אלו שירים פיראטיים, זה אכן מלחיץ. השאלה היא אם זה גם לגמרי לא מוצדק.

אחד הדברים המעצבנים באייפון הוא תחושת הבעלות של אפל, שמתנהלת כאילו היא משכירה לך את המכשיר, לאו דווקא מוכרת. אלא שלא ברור עד כמה התפיסה הזו מופרכת. כשאתם רוכשים את האייפון, אתם קונים מכשיר שלא רק מספק שירותים בפני עצמו. למעשה, אתם משלמים תמורת מכשיר שמהווה מעין דלת לעולם עשיר של מוזיקה, וידאו, ויישומים. רכישת המכשיר עצמו היא רק ההתחלה.

פוקס מביא כדוגמה מוקצנת יצרן רכב שידאג לכך שמכוניתכם לא תתניע אם תעברו את המהירות המוגדרת בחוק. זו דוגמה בעייתית. כשאתם רוכשים מכונית, תפקידו של המוכר הסתיים, מלבד במקרה של תקלה או טיפול שגרתי (וגם אז יש הגבלות ותקנות, אגב). אין לכם מערכת יחסים איתו מעבר לכך.

מנגד, כשאתם רוכשים היום קונסולה או טלפון חכם, זו תחילתה של מערכת יחסים מורכבת ויום-יומית עם ספקי שירותים, ועם היצרן. האקס בוקס והפלייסטיישן 3 מאפשרות לכם להוריד תכנים, לתקשר עם חברים ועוד. כשאתם משחקים במשחק הפיראטי, אתם גם מצפים להוריד תוכן נוסף או לשחק משחק רב משתתפים עם חברים, באמצעות התשתית שסיפקה לכם החברה שייצרה את הקונסולה. אם לחזור למטאפורת הרכב, לא קניתם ממייקרוסופט רק מכונית – קניתם גם תשתית כבישים לנסוע בה. ואם אתם עושים את זה תוך עבירה על החוק, יהיו לכך תוצאות.

אני מסכים שהצעד שביצעה מייקרוסופט מוגזם. לחסום את הגישה לרשת נשמע עוד סביר, אבל לחדור לדיסק הקשיח זה כבר פולשני מדי. אבל הוויכוח הוא לא על הענישה הספציפית, אלא על זכותה של מייקרוסופט לסנקציה כלשהי. אני חושב שהזכות הזו קיימת, גם אם זה מנוגד לאינטרס הפרטי שלי כמשתמש. צריך להגדיר את גבולות הזכות הזו, אבל אי אפשר להתייחס לרכישת קונסולה או טלפון חכם כעוד עיסקה פשוטה וחד פעמית של מוצר תמורת תשלום. אנחנו כבר בעידן אחר.

עלה גם כפוסט בחורים ברשת.

אני מחבב סצינות הרס המוני כמו כל אדם מערבי נורמלי. תמיד מגניב לראות איזו אנדרטה של קיומנו הנאור נהרסת כליל בידי אסון טבע או מפלצת. מין חיטוט בפצע, נגיעה בנקודה כואבת ומפחידה מבלי להסתכן באמת. בקלוברפילד למשל, הסצינה הכי מוצלחת היא ראשו הכרות של פסל החירות המתגלגל ברחובות ניו יורק.

מצד שני אני לא סובל את רונלד אמריך, עוד גרמני חובב השמדה גלובלית, שעושה, בשורה התחתונה, חרא של סרטים עם אחלה אפקטים.

אבל יש צד שלישי. ראיתי בסופש את ספק. סרט מעולה. תצוגת המשחק של מריל סטריפ ופיליפ סימור הופמן היא טור-דה-פורס-דה-אוסקר. אבל אין שום סיבה לראות אותו על מסך גדול, באולם שממוקם בקניון, עם המון אנשים שחלקם חולים בטח בשפעת חזירים, וחלקם סתם מעצבנים. על הספה בבית הוא היה מענג לא פחות, מן הסתם יותר.

אין מה לעשות. איכות הצפייה בבית, והזמינות של הסרטים, פוגמים בחוויה הקולנועית. כך שאולי מה ששווה יציאה לקניון איילון הוא בכל זאת 2012. להגיע, להתעלם מהדיאלוגים והדמויות, ולהתמקד בחזיונות סוף העולם על מסך גדול ומושקע. זה מה שנשאר.

בהמשך לפוסט הקודם (שעורר דיון מעניין, מתלהם וסוער) עוד משהו שמתחבר לחבר סטאלין, נאצים ושאר ירקות. "ילד 44" הוא ספר ביכורים של בריטי בשם טום רוב סמית. אם לשפוט לפי האיכות ולפי סוף העלילה, זה לא הספר האחרון של האיש. מדובר במותחן עם טוויסט: תעלומת רצח שבה שוטר רודף אחרי רוצח סדרתי, תוך התעמתות עם ממוניו – אלא שהעלילה מתרחשת ברוסיה של סטאלין.

לב, הדמות הראשית, הוא לא בדיוק הארי המזוהם. הוא גיבור מלחמה שהרג לא מעט נאצים, ולכן קודם לתפקיד בכיר למדי במשטרה הרוסית. אלא שזו לא מתעסקת בפשיעה, כי ברוסיה של סטאלין אין פשיעה. זו הרי חברה אוטופית, ועבריינות נוסח אלפרון היא תסמונת של תחלואי המערב. כשהרוצח הסדרתי שלנו מתחיל לשחוט ילדים משל היו כבש בחגיגה בנגב, האשמה מוטלת על כל מיני חריגים: הומואים, נוודים או סתם חולי נפש. כל מי שאפשר להגדיר אותו כמחוץ לחברה הסובייטית. הרעיון של רוצח סדרתי רוסי הוא בגידה במולדת. התפקיד של לב הוא לתפוס אלמנטים חתרניים שמתנגדים למשטר. לא פושעים.

העניין בספר הוא לא עלילת המתח שלו. היא לא כזו מקורית, ואולי אפילו טיפה מאולצת. העיקר הוא העברת התחושה של חיים תחת משטר טוטאליטרי., וספציפית המשטר הקומוניסטי. כל הערה יכולה להתפרש כביקורת על המשטר. מספיק שמישהו לא מחבב אותך ומחליט להלשין, לשקר לרשויות – ברגע שאתה חשוד, אתה אשם. יחקרו, יפרשו דברים באופן שנוח לחוקר, יענו אותך עד שתודה. פרנויה מוחלטת.

אשתו של לב היא מורה, ובתחילת דרכה היא מתאמצת לזכור את שמות התלמידים בכיתה. עד שהיא מבינה שזה מטריד אותם. אם תזכור את שמם, היא עלולה לדווח עליהם. כשלב חולה ולוקח חופשת מחלה, זה חריג, מסוכן, רופא נשלח לוודא שהוא אכן חולה. עדיף לאדם להגיע לעבודה ולקרוס על הרצפה, מתעלף, מאשר להיחשד בהתחמקות מהמאמץ היצרני. ושוב – חשד, פירושו אשמה.

התיאור בספר מצמרר, עד כדי חוסר אמון. קשה להפנים שאכן כך חיו בני אדם, עשרות שנים. תוך כדי קריאת הספר נתקלתי בכתבה הזו, בהארץ, על דרכי ההימלטות ממזרח ברלין למערבה, לפני נפילת החומה. היצירתיות והמאמץ שהושקעו במעשי הבריחה, משכנעים שרוב סמית לא מגזים. כשאדם מתאמן שנתיים בשחייה למרחקים ארוכים ולומד את הזרמים וטמפרטורות המים, ואז, בזמן הנכון, שוחה 45 קילומטר לחופש – כנראה שממש, אבל ממש, לא טוב לו.

ילד 44 עושה עבודה מעולה בלימוד ההיסטוריה, באופן שאף ספר עיון לא יכול לעשות. מומלץ. ועוד הערה לגבי הפוסט הקודם: הקומוניזם, בניגוד לפשיזם, מבוסס על עקרונות נעלים: שוויון, חלוקת משאבים צודקת וכו'. אלא שכל אלה לא יכולים להתקיים תחת משטר טוטאליטרי, מבלי שיעוותו לחלוטין. הבו לנו משטר סוציאל-דמוקרטי, בקיצור.

משהו שצד את עיני בהארץ של הסופש – הכתבה הזו, על פיט סיגר. תקציר למי שאין לו כוח: סיגר, זמר פולק עתיק וקלאסי, תורם את התמלוגים מהשיר המאוד ידוע שלוturn turn turn לארגון שמתנגד להריסת בתים בשטחים. האיש, בן 91, הוא מוזיקאי ופעיל שמאל ותיק, כולל קומוניזם ברזומה. והנה עובדה מעניינת: במשפט קצר שדן בקריירה שלו, מוזכר שהוא התנגד אי אז בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת לכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. הופה. בעיה.

ההיסטוריה יוצרת מעין מצג שווא, אשליה של דברים ברורים ומובנים. אני מניח שבזמן אמת, הכל היה ברור פחות. אנשים מן הישוב בארה"ב אולי לא ידעו בדיוק מה מעולל המשטר של היטלר, משטר שנבחר באופן דמוקרטי. אולי הם התנגדו אוטומטית למלחמה, להתערבות בענייני הפנים של מדינות אחרות, וכו' וכו'. הכל טוב ונאצל ויפה, למעט הבעיה הקטנה שהיום אנחנו יודעים שהיטלר תכנן השמדת מיעוטים כללית, וכיבוש עולמי. אופס.

מיותר להתחיל להסביר את הפואנטה. וכל הימנים – תירגעו. לא, זו לא הוכחה שאתם צודקים, זו רק הוכחה לכך שכולם טועים לפעמים, ושההיסטוריה נוטה להעמיד דברים באורה הקר של המציאות, ולגרום לאנשים להרגיש כמו אדיוטים.

אחי: תגיד, אם לנגה יהיה פייסבוק, זה אומר שהיא תוכל לקרוא את הפוסטים שלך?
 
 
ערב, אני עם נגה ותומר בסלון. נגה שואלת אם יש לי בלוג. אני מהמהם משהו לא מחייב, צופה צרות.
 
נגה: אז כל העולם יכול לקרוא מה שאתה כותב?
אני:…
נגה: ומה אם אתה כותב דברים פרטיים שלנו?
אני: מה זאת אומרת דברים פרטיים?
תומר: דברים שאנחנו מדברים איתך.
נגה: נו דברים אישיים, פרטיים. אני לא רוצה שתכתוב דברים כאלה.
אני: בכלל?
נגה ותומר: בכלל.
אני: טוב. או שאני אבקש רשות לפני?
נגה: בסדר.
תומר: (מהנהן).
 
זהו. צנזורה עצמית מעכשיו.

נגה רצתה פייסבוק, אמרתי לא, ספגתי את המטח הרגיל: רקיעות רגליים, לכולם יש, אתה לא סומך עלי. אני כן סומך עליה. הילד חנונית. ואחראית. הלכתי על מטאפורה אורבנית משהו: אמרתי לה שאני לא אתן לה להסתובב בחוץ בחצות הליל לא כי אני לא סומך עליה – אני לא סומך על האנשים האחרים ברחוב. בעיקר אם זה אלנבי, נגיד.

היא הלכה לישון ואני התחלתי לחשוב. עניין הצנזורה הטריד אותי. עד כמה זה יעיל? היא יושבת מול המחשב לא פעם כשאני לא רואה מה קורה, כשאני לא בבית. האם אני עלול ליצור כאן דפוס שבו היא גולשת למקומות בעייתיים בלי לספר? בהתחלה חשבון בפייסבוק בלי שאדע, ומה אחר כך? אתר שמוקדש לסיפורי ארוטיקה על האחים ג'ונאס והאנה מונטנה?

ההחלטה כרגע אומרת כך: נפתח חשבון פייסבוק ביחד. החברים שלה באתר יכולים להיות אך ורק ילדים מהכיתה, או קרובי משפחה. רק אנשים שהיא מכירה. כל צירוף חבר חדש או פעילות אחרת מצריכים אישור של אמא או שלי. היא לא פותחת מיילים מזרים, כמובן וכו'. היתרון: אני משדר לה שיש בה אמון, מה שלא מייצר צורך במסלולים עוקפי אבא. החיסרון – עוד קצת דלק למדורת הפראנויה והדאגה שלי. זה מה יש.

אם יש לכם הצעות – והיי, אתם טוקבקיסטים, בטוח שלחלק יש הצעות, ביקורת, או סתם דיעה מוצקה על כמה אני אידיוט – אתם מוזמנים, אני אשמח.

–       "היום המורה דיברה איתנו על זה ש-X גלש באתרים שלא לגילו, ושזה מסוכן לנו וגורם נזק למוח".

–         "לא לגילו? אז לאיזה גיל?"

–         "18 ומעלה"

–         "אתרים פורנוגרפיים?"

–         "אתרים סוטים".

–         "רגע, אבל איך היא בכלל ידעה שהוא גולש באתרים לא לגילו?"

–         "הוא הביא תמונות לכיתה להראות לילדים".

–         "ראית גם?"

–         "לא, למזלי הייתי עם החניכה שלי בדיוק".

–         "נגה, זוכרת שאמרנו שאנחנו צריכים לעשות את השיחה הזו על האינטרנט?"

–         "כן…"

–         "אז אנחנו עושים אותה מחר".