זה פשוט עצוב. הסרט הכי מקסים שראיתי השנה, אולי העשור, לא יגיע להקרנות בארץ. מה שבאמת עצוב, הוא שכנראה בצדק.

מדובר במר שועל המהולל, the fantastic mr fox. עיבוד לספר ילדים מקסים בפני עצמו של רואלד דאל, שעשה ווס אנדרסון. ובעיני הסרט הכי טוב של האיש. בערך 10 דקות אחרי תחילת הסרט היה לי ברור שאני חייב לראות אותו שוב, עדיף על מסך גדול. האנימציה – אנימציית בובות מקסימה (stop motion) – מתוקה ומקורית. הדיבוב – ג'ורג' קלוני, מריל סטריפ, ביל מארי ושאר קבועי אנדרסון – מעולה. והתסריט: מדובר בסרט למבוגרים שגם ילדים ייהנו ממנו, לא להפך.

בקיצור: מדובר בסרט חכם, עשיר, מקסים ומקורי ויזואלית ובכלל. שלא יוקרן בארץ. ובצדק. בדקתי קצת נתונים: התקציב של הסרט היה 40 מיליון דולר, כולל הפקה, יחסי ציבור וכיבוד. ההכנסות – בארה"ב והעולם ביחד – עומדות נכון להיום על קצת פחות מזה. למה בעצם שהמפיצים יביאו אותו לארץ? איך בדיוק הם ימכרו אותו? האנימציה מיושנת. הוא לא ממש לילדים, בטח לא לקטנים. כמה אנשים כבר יילכו לראות אותו? ומי קובע מהי יצירה איכותית, ולפי איזה טעם נשפט סרט, וכו' וכו'.

כמובן שהביטחון המוחלט שלי שהסרט משובח לא רלוונטי לכלום. מה שקובע בסופו של דבר הוא שיקול כלכלי קר. המפיצים בארץ עובדים לפי שיקולי השורה התחתונה בקופות, ואפשר להבין אותם. אם יש סיבה לכעוס על מישהו, זה על סינמטק תל אביב. הסרט יוקרן פעם אחת בחולון, ופעמיים בסינמטק ירושלים. סינמטק תל אביב? כרגע כלום. הייתי מצפה מסינמטק לעשות בדיוק את זה: להביא סרטים מסקרנים ומוצלחים שלא מגיעים לארץ. אבל בינתיים נסתפק באוזן השלישית, ובפיראטיות מפוקפקת. תראו את הסרט הזה – הוא מקסים מדי מכדי שתרשו לעצמכם להחמיץ אותו.

איכשהו בפולמוס סביב הסרט של יונתן סגל (מאוד בקיצור – פורסם שהסרט, "אודם", ממומן על ידי קרן הקולנוע הישראלי ומשווה בין הכיבוש לשואה) נתקבעה אקסיומה אחת ברורה: אם הסרט שסגל מנסה ליצור משווה בין השואה לפלשתינים, אסור לממן אותו מכספי משלם המיסים. הוויכוח הוא האם הסרט עושה את זה או לא. לא לגבי עצם הלגיטימציה של ההשוואה.

על ענייני התקשורת כאן – התנהלות עיתונאית ראויה וכו' – כבר כתבו במקומות אחרים, למשל פה. אותי מעניין משהו אחר. למה בעצם אסור להשוות לשואה?

כשהייתי חייל קראתי את "הזהו אדם" של פרימו לוי. ספר לא קל. לוי מתאר את חייו והישרדותו במחנה עבודה באושוויץ, בשנה האחרונה למלחמה. בין היתר הוא מספר על טקטיקת הישרדות פשוטה במחנה: היצמד לאסירים ותיקים, כאלה שהצליחו להישאר בחיים ולכן מן הסתם ישפרו את סיכוייך. איך תזהה אסירים ותיקים? לפי המספר על הזרוע. אחרי שקראתי את החלק הזה, הרגשתי צמרמורת קלה בכל פעם שנושא המספר האישי וה"צעירות" ביחידה עלה. המנגנון נראה לי פתאום דומה מדי.

הנקודה היא שהשואה, בניגוד למונח שטבע ק.צטניק בעדותו במשפט אייכמן, לא התרחשה בפלנטה אחרת. היא היתה מעשה ידי אדם, היא היתה אנושית. וככזו, אפשר להשוות בינה לבין אירועים אחרים. לא לקדש אותה ולהפוך אותה לאירוע לא מציאותי, חד פעמי, שלא יכול לחזור על עצמו. כי תנו לבני אדם את התנאים הנכונים, ואת הדיקטטור הנכון, ותראו איך הם משחזרים ומשדרגים את כל העניין יפה יפה. בכל זאת, המדע התפתח והכל, ורצח עם, גזענות וסתם שנאת האחר, אף פעם לא יצאו מהאופנה.

אם מוציאים את השואה מהמשוואה, מאבדים כלי שיכול להיות תמרור אזהרה במדרון חלקלק. אולי ההשוואה בין כביש שליהודים מותר לנהוג בו ולערבים לא לאפרטהייד מקוממת, אולי היא גם לא מדויקת לגמרי, אבל היא לא מופרכת. ונכון – אין השמדת עם בשטחים, ואין שום דבר דומה לקלגסי האס.אס. אבל יש גזענות, ויש אפליה, ויש אלימות מיותרת וקטלנית, ויש את כל הדברים האיומים שיוצאים מבני אדם כשהם מקבלים עמדת כוח מול מישהו אחר. שימו בצד את השאלה אם הכיבוש מוצדק או לא – הוא משחית, קשה לי להאמין שמישהו יכול לטעון שלא.

ההשוואה לשואה לא באה לומר שמה שקרה אז זהה למה שקורה עכשיו. היא באה להוות תמרור אזהרה: אם לא נראה את הבעייתיות במצב עכשיו, יש סיכוי שנגיע, בעוד לא הרבה שנים, לחברה ומשטר הרבה יותר מדי דומים לדיקטטורות הפשיסטיות של העבר האפל. אולי זה לא רע שהקרן הישראלית תממן סרטים שמציגים גם צדדים לא נעימים בחברה הישראלית. אולי זה אפילו התפקיד שלה, בחברה דמוקרטית, לתת ביטוי לכל הדעות, גם למעצבנות ולפרובוקטיביות, ולא רק להפיק סרטי תעמולה פרו ישראליים – עוד משהו שמשטרים שאנחנו לא אוהבים להשוות את עצמנו אליהם עשו מצוין. ממה שאני זוכר משיעורי אזרחות, זו מהות הדמוקרטיה.

פעם לא סבלתי את רון מיברג.

חשבתי שהוא מתנשא, מתפלש בעצמו, בז לאחרים בלי לבדוק תמיד את העובדות בעצמו. כותב בליריות שיכולה להפוך למגוחכת. שחצן, שוביניסט, גרפומן וחשפן. כנראה שהכל עדיין נכון. ממה ששמעתי מיותר מאדם אחד שעבד איתו, זו חוויה בלתי נסבלת. אבל היום – היום אני אוהב את מיברג, אני קורא כל מילה שהוא מפרסם, כשנותנים לו לפרסם איפשהו. למה? אולי כי הוא נשאר בדיוק אותו דבר, באותו מקום, בזמן ששאר העולם זז.

מישהו כתב פעם על קלינט איסטווד משהו דומה. שהוא עמד במקום, עד שהוליווד נעה לכיוון הנכון, ומצאה אותו שם. לחלופין – בכל זאת זה הבלוג שלי – כשפגשתי את מי שיהיה החבר הכי טוב שלי, אי שם בחופש הגדול בין כיתה י' ל-יא', חשבתי שהוא שחצן, מוחצן ומעצבן. הוא השתנה מאז, קצת, בניואנסים. לא יותר, ועדיין מחזיק בסטטוס.

רוצה לומר, יש דברים שצריכים, אם לתרגם ביטוי אמריקנה שמיברג בטח היה משתמש בו, לגדול עליך. ויש אנשים שבולטים יותר כי הסביבה שלהם הופכת דלה וענייה יותר. אני אסתכן בהידרדרות לנוסטלגיה עלובה שתואמת את גילי – קראתי פעם עיתונים בשקיקה, הייתי מסדר ערימה בימי שישי ובולע כמות לא מבוטלת של כותבים מעולים. אמנון אברמוביץ' במעריב, ארי פולמן בהעיר, הנרי אונגר כשכתב במעריב על קולנוע, השער האחורי של עוזי וייל וכו'. אני לא מוצא מקבילות לכל אלה היום, לכתיבה דעתנית או פרועה, או סתם לא מתנחמדת. בקליפת אגוז – גלי צה"ל של מיכל ניב וארז טל טרום-ערוץ 2, מול גלגל"צ של היום.

מה שמשאיר את מיברג, שהתעקש להמשיך לכתוב. ופתאום אין לו מתחרים. פתאום גם אם לפעמים הכתיבה שלו מרגיזה, היא עדיין מעניינת יותר, נשכנית יותר, לא שמה זין יותר, מאתגרת יותר, מכמעט כל אחד אחר. אולי זה כי מיברג הוא לא דינוזאור כמו שהוא המוהיקני האחרון, שריד לעידן העיתון המודפס שאוטוטו חולף מן העולם. בשלב מסוים פרסמו את מיברג ב-nrg. בתחילת אחד הטורים, באקט משעשע ומודע, היה כתוב משהו נוסח "זהירות !בטור זה יש מעל 3,000 מילה". אין יותר גרפומנים מהזן הזה, וחשפנים חסרי בושה מסוגו. ואני לא מדבר על הקאת הנפש על כפולה בעיתון כדי לקדם סרט. אלא על התאבדות על הנייר כדי להיות מעניין ועמוק, כדי להגיד משהו.

אני קטן אמונה לגבי הפרויקט האינטרנטי שלו, אבל מקווה לטעות. בסוף השבוע ישבתי וקראתי את זה – רשימת ה-שירים של הרוק – מין זיקוק של הטעם המוזיקלי המשובח של מיברג. אחרי התפייטות ארוכה, ברור שארוכה, על המוזיקה, ושנות ה-70, וישראל התרבותית של אז ובכלל, באה רשימה של 100 השירים הגדולים של הרוק אליבא דמיברג. כולל מילים וקליפ יוטיוב, לכל שיר, כולל הסיפור הקטן שמאחורי האמן או הביצוע או אלוהים יודע מה. אין גם הרבה כותבים עם ידע כזה. אתם מבינים את ההשקעה שנדרשה ממנו. אתם מבינים את ההשקעה שנדרשת מהגולש. לא רפרוף מהיר, לא גלריית תמונות נוחה לעיכול, לא 40 שניות ביוטיוב. צריך לשבת ולקרוא.

ובחירת השירים? מעולה, כולל המון שלא היכרתי. והנה עוד אחת מהסיבות שאהבתי לקרוא עיתונים בשישי, על הספה בבית ההורים, כשהמוספים מסודרים לידי בערימה. הם גילו לי דברים חדשים. כתבה על טולקין שבעקבותיה חיפשתי את ההוביט בספריה העירונית, או אלבומי ויניל שנרכשו אחרי קריאת ביקורת מסקרנת במיוחד. כשקראתי את הרשימה האפית הזו של מיברג, היתה לי תחושה דומה. כתיבה שיש מאחוריה התלהבות בוערת ואמיתית ומדבקת, וגילוי של משהו חדש, שלא היכרתי. כמה פעמים זה קרה לכם בזמן האחרון, כשקראתם עיתון?

זה הלך ככה:

אני חושב שזה היה לינק שמישהו העלה לפייסבוק. 10 סיפרי/סיפורי מדע בדיוני שאולי השפיעו על הלהיט/תופעה אווטאר. הקלקתי, קראתי, וסיפור אחד נראה לי מעניין במיוחד.

אז הרצתי אותו בגוגל.

הלינק הראשון מצא אותו, מוכן להורדה בחינם מהאתר הזה, פרויקט גוטנברג.

הורדתי. אבל לא באמת נוח לקרוא סיפור על מסך המחשב.

חזרתי לגוגל. המטרה הפעם – תוכנת שתהפוך את האייפון שלי לקורא ספרים אלקטרונים. מתברר שיש כאלה, לא מעט, חלקן בחינם. מתברר גם שמישהו כבר טרח לבדוק אותן ולכתוב עליהן ביקורת די מקיפה.

הורדתי את סטנזה.

נכנסתי למיטה לקרוא. לא צריך אפילו מנורת קריאה, המסך של האייפון עושה את העבודה, הדפדוף באמצעות מחוות אצבע קלילה עדיין מגניב.

בבוקר כבר הורדתי עוד ספרים מהיצע החינם – האקלברי פין וטום סוייר, יוליסס של ג'ויס ועוד.

כל זרם התודעה הזה לקח דקות ספורות. מעולה לסקרנים עצלנים ששונאים דחיית סיפוקים. והסיפור לא רע בכלל, אגב.

הקול שלה היה נעים וידידותי, גם אם התקשיתי מדי פעם להבין את דבריה בגלל המבטא. "אז איך קראו לחברה הראשונה שלך"?

את כרטיס האשראי הספציפי הזה ארגנתי לעצמי לפני 4 שנים. זכרתי במעומעם שהיו שאלות זיהוי, כדי לדעת שמי שמתקשר הוא באמת אני. אבל לא זכרתי את טיב הקושיות. עכשיו, כשהגישה לאינטרנט נחסמה ואני רוצה לחדש אותה, הקול בצד השני של הטלפון מזכיר לי.

אני מנסה להבין איזו תשובה אני של לפני 4 שנים היה נותן. מצד אחד היתה מישהי בכיתה ו', אבל אני לא בטוח שאפילו החזקנו ידיים. לא הגיוני שבחרתי בה. אולי נשיקה ומזמוז ראשון? אני מהמר: "גליה?"

הידד, תשובה נכונה. הלאה. "מי הזמר או הלהקה האהובים עליך". ושוב, ניסיון לניחוש ובדיקת היכרות עם עצמי. "אה.. ברוס ספרינגסטין?" הקול בצד השני מרוצה חלקית: "כתוב כאן ברוס". השאלה השלישית כבר פשוטה – שם המשפחה של האם לפני הנישואים.

הגישה נפתחת בפני מחדש. טוב שאין עוד שאלות: מיקום הפגיעה המדויקת ברכב של אמא-אבא בפעם הראשנה שדפקת אותו? שם היצרן של הקונדום הראשון שרכשת? הבחורה הראשונה ששברה לך את הלב? תודה, אתה יכול לבדוק את מצב הכוכבים שלך. ישראכרט, ידידך הנודניק.

הגעתי עם חבר לתערוכת צילומי העיתונות במוזיאון ארץ ישראל. שישי בבוקר, אחרי הקפה והעיתונים וחומוס בכרם, יום לפני הסגירה, החלטנו ללכת.

כשהגענו הקפה נתן את אותותיו, ופנינו לשירותים, דקה או שתיים מאוחר מדי: בדיוק נגמרה הרצאה באחד האולמות בבניין, ומצאנו את עצמנו עומדים בתור ארוך, שהשתרך מחוץ לשירותי הגברים. טור ארוך של גברים מעל גיל 60, ואנחנו. טור ארוך של פרוסטטה רגישה ושלפוחית מבוגרת. ניסינו להתאפק לא לצחוק.

ואז יצאה מישהי משירותי הנשים, שעמדו כמעט ריקים ומיותמים. נהרה נשפכה על פניה, אושר שרק שמחה לאיד יכולה לייצר. היא הפטירה משהו בנוסח "עולם הפוך" והלכה, והשאירה אותנו בתור עם דמויותינו בעתיד לבוא.

בדרך כלל לינק מהז'אנר הזה שווה שורת סטטוס בפייסבוק, אבל במקרה המסוים הזה מגיע לו יותר. ג'ון סטיוארט הוא גאון, זה ידוע ובדוק, אבל בקליפ הספציפי המצורף, הוא מתעלה על עצמו, ויותר מזה – נדמה לי שיש כאן סוג חדש של עיתונות. כלומר זו לא רק סאטירה, נוסח עוד מערכון סמי-מוצלח בארץ נהדרת. וזה לא טור ביקורת עיתונות, נוסח העין השביעית. זה שילוב. עיתונות סאטירית?

עדיף שתפסיקו לקרוא ופשוט תקליקו על פליי, אבל בכל זאת: סטיוארט נכנס כאן באמ-אמא של הרשת הכלכלית cnbc, ומראה איך אנשיה כשלו בענק בכל מה שקשור למשבר הכלכלי הגדול, טעו בתחזיות, נהו אחר דברי המנכ"לים של החברות שקרסו, פינקו נוכלים בשאלות אווריריות וקלילות, ובגדול הונו את הצופים שלהם. הוא עושה את זה בסיוע תחקיר פשוט שמעמת בין הצהרות הפרשנים למציאות. התוצאה אכזרית ואפקטיבית.

יש כאן ביקורת נוקבת ומצחיקה עד דמעות על העיתונות הכלכלית, שממנה ניתן להקיש על העיתונות בכלל, וכל זה לא במאמר טרחני ונוקב, אלא במעין חצי סטנד אפ משובח. אפשר ורצוי לקחת את האג'נדה של סטיוארט ולהחיל אותה גם על דה מרקר, הארי שביטים הנפוחים למיניהם, ובכלל. תהנו.

היה לי קולנוע בבסיס הצבאי שבו שירתתי. ככה זה כשאתה בחיל האוויר, ארגון דמוי צבא המקיים קשר ידידותי עם צה"ל. הצפייה בסרטים באולם היתה חוויה תרבותית עשירה ומגוונת. בקהל היו גם צפונים מחונכים כמוני, וגם מכונאי מטוסים עם גישה קצת שונה, שנהגו לספק תובנות ופרשנויות תוך כדי הסרט, לרוב בצעקות.

ראיתי שם את ניקיטה, של לוק בסון. באחת הסצינות היא פוגשת בחור, ובסצינה הבאה היא משתרעת לצידו, ואחד מהם זורק משפט על זה שהם ביחד כבר חצי שנה. אחד המכונאים מצא את זה משעשע: "למה הפז"מ לא עובר ככה", הוא צעק.

אני אוהב את היכולת של הטלוויזיה והקולנוע להריץ את הזמן קדימה. אני לא מדבר על סרטי בחזרה לעתיד ודומיהם. אני מדבר על המונטז'ים. על הדרך שבה המדיום דוחס את מה שבחיים מחייב המתנה ארוכה ומתישה במקרה הטוב, או סבל מתמשך במקרה הרע, לכמה שניות מצולמות וערוכות היטב.

בפרק הראשון של עונה 6 של האוס – זהירות, ספוילר קטן מאוד – הרופא הגאון נמצא במוסד סגור, ועובר גמילה. הגמילה נגמרת במקביל לכותרות הפתיחה. כמה תמונות של האוס מתפתל מכאבים, מקיא בחינניות, זועק לעזרה – וזהו. הוא נגמל מויקודין, הוא שפוי. תהליך מכאיב, ארוך ומשפיל נדחס ל-60 שניות.

ההמתנה, שר טום פטי (הקליפ המצורף נחמד, אבל תעיפו מבט ואוזן בזה), היא החלק הכי קשה. החיים עמוסים בה. הזמן נמתח ונמתח כשאתה מתגעגע, כשאתה סובל, כשאתה בטירונות, כשהילדים שלך חולים, אפילו כשאתה מחכה לספר או סרט חדש שאתה נורא רוצה שייצאו כבר. הקולנוע והטלוויזיה, אלופי אסקפיזם שכמותם, פשוט לוקחים את ידך ומרחפים איתך מעל פרקי הזמן הבוציים והעכורים האלה. הם מציעים לך את פנטזיית כפתור ההרץ קדימה, שלא תמצא במציאות אף פעם. עוד סיבה לאהוב אותם.

• כן הוא מגניב ויזואלית, אבל קצת פחות רוחניות והייתי הרבה יותר שמח.
• אם כבר השקעתם 4 שנים בסרט, אי אפשר היה למצוא שם קצת יותר מוצלח למינרל שהתאגיד המרושע כורה? נדיריום?? Unobtainium???
• ואולי להסביר מה הוא עושה, ולמה הוא כל כך יקר. בסדר, זה מקגאפין, אבל רבאק.
• ג'יימס קמרון מביים פעולה מעולה. ומחזיק בפטיש לאקסוסקלטונס.
• תלת מימד הוא אולי העתיד, אבל המשקפיים מייצרי כאב הראש האלה צריכות להפוך להיסטוריה.
• כמו שכתב חבר בפייסבוק: האם הסרט היה עובד עם חייזרים שנראים כמו הטורף, ולא כמו אינדיאנים כחולי עור וחטובים?
• סיגורני וויבר די מבוזבזת כאן.
• אבל האיש הרע מעולה.
• ו-aliens הוא עדיין הסרט הכי טוב של קמרון.

מאיר שלו כתב על זה יפה (לצערי אין לינק בגלל מדיניות האינטרנט של העיתון בו הוא כותב): הספר האלקטרוני (ה-e-reader) הוא הדבר הבא. הוא מה שיכול להפוך את מאבק סטימצקי-צומת ספרים עליו כתבתי בפוסט הקודם למלחמה לא רלוונטית. יצא לי לראות דגם של ספר כזה בימים האחרונים. זה נראה כמו מהפכה.

אני אוהב ספרי נייר. הם מעוררים בי נוסטלגיה, רומנטיקה. אבל הלעג של שלו לרומנטיקה הזו מוצדק. במעבר מלוחות אבן למגילות קלף, הוא כתב, היו בטח טהרנים שהתלוננו. אין לזה את התחושה המוצקה של לוח אבן, הם בטח אמרו. זה לא זה. ריח של ספר חדש הוא ריח של דבק, ונייר. לא יותר.

זה לא נכון לגבי הדור שלי, כמובן. או כמעט לא נכון. אבל זה נכון בהחלט לדור הבא. התקליטים פינו מקום לדיסקים, שפינו מקום לקבצים, והמוזיקה נשארה. גם המילה תישאר, אבל אולי "כתובה" כבר לא יהיה רלוונטי. מוקלדת? אולי. הקינדל של אמזון והנוק של בארנס אנד נובלס, שני דגמים של ספרים אלקטרוניים, נמכרים מצוין. ואין סיבה שלא. המסך שלהם נוח לקריאה, המכשיר יכול לאחסן עשרות ספרים, וזו רק ההתחלה – הם עדיין יקרים ולא משוכללים, יחסית.

ספר אלקטרוני לא רק חוסך מקום בבית, ומשקל בתיק. הוא יאפשר לקנות יותר ספרים, שיעלו מן הסתם פחות. או כלום – כבר עכשיו אפשר למצוא באתרים ותוכנות שיתוף קבצים ספרים פיראטיים. הוצאות הספרים יצטרכו להתמודד עם אותן צרות שגוררות את תעשיית המוזיקה לאבדון. נקווה שהן יעשו זאת עם קצת יותר שכל, וקצת פחות עורכי דין.

והטכנולוגיה רק בראשית דרכה. אפל עוד לא נכנסה לשוק. המחירים יירדו, והספרים ישתכללו. פתאום נגלה שזה כיף לקרוא ספר שמאפשר לך לבדוק הגדרה מילונית או ערך בויקיפדיה של מילה או שם המופיעים בו. או להוריד ספר שמתחשק לך לקרוא עכשיו, באמצע הלילה, ולא לחכות לטיול לחנות הספרים מחר. שלא לדבר על מה זה יכול לעשות לעיתונות המודפסת – שתוכל להשתחרר, אולי, מכבלי הדפוס.

ומה באמת עם חנויות הספרים? אם סטימצקי וצומת ייכנסו לעסק מוקדם, ייתכן שהמלחמה ביניהן לא תיעלם, אלא תעבור לעידן הבא. ברור למה אמזון מוכרת את הקינדל. אם צומת תמכור ספר אלקטרוני שמסך הפתיחה שלו מציע מבצעים לספרים של ההוצאות המחזיקות בה, או שמי שרוכש אותו יכול לקנות אותם בהנחה, היא תייצר גירסה דיגיטלית של שולחנות מבצעי ה-4 ב-100 שלה. יהיה מעניין, וכנראה שגם הקוראים, וגם יערות הגשם, ייהנו.