מעניין לבחון את הכותרות על דו"ח השכר של עובדי המגזר הציבורי. לא תמצאו שם דיווחים על הנפוטיזם במגזר, או על תשלום על משרות לא קיימות ושעות נוספות פיקטיביות. מה שכן תמצאו הוא כמובן את שיאני השכר. מי הרוויח כמה. זה מה שמעניין, זה מה שמעצבן.

אבל בואו נפרוט את העצבים הללו לפרוטות. מה שמרגיז אותנו – ואת העיתונים הכלכליים – הוא לא המנכ"לים והרופאים. אפשר להבין שכדאי שהאנשים שאמונים על הבריאות שלנו, או על ניהול החינוך של ילדינו, יקבלו שכר ראוי יחסית למגזר הפרטי, כדי למשוך את האנשים הטובים והנכונים. מה שבאמת מרגיז הוא נהג האוטובוס בחברת החשמל שמרוויח 41 אלף שקל. או הסדרן בנמל חיפה שמביט בתלוש כל חודש ורואה שם את הסכום המרשים 64 אלף שקל. זו כבר שערורייה.

זה מטורף: אדם עובד בחברת החשמל כנהג עשרות שנים, ומקבל משכרות שמאפשרת לו – אבל ממש מאפשרת לו – לחיות כמו שצריך. לממן לימודים גבוהים לילדים, לצאת לחופשות, לחיות ברווחה. זה לא סביר. הרי אדם כזה, במגזר הפרטי, היה צריך להופיע בעיתון תחת כותרות אחרות לגמרי. כתבה על העוני למשל, עם ציטוט על איך אחרי 30 שנה באותה חברה הוא לא מצליח לגמור את החודש, ועכשיו גם מועמד לפיטורים – כי אין לו קביעות, וסוגרים את המפעל. זה סביר. עם זה אנחנו יכולים ללכת לישון בשקט.

שימו לב לטור הזה בדה מרקר, עוד עיתון שמקדש טייקונים וסטארט אפיסטים. הוא מתאר בצבעים קודרים כיצד הצליחו עובדי המגזר הציבורי לשפר את תנאיהם לאורך השנים, ולייצר ביטחון תעסוקתי – כך שגם במשבר הכלכלי האחרון תנאיהם לא נפגעו. כמה מכם סבלו מפיטורים או הורדת שכר במשבר, ותהו בינם לבינם אם זה לא הפתרון הקל של המעסיק, שנותר מרופד ואמיד? האם אין משהו חיובי באיגוד עובדים חזק שדואג לחבריו? רק שלילה?

התרגלנו – לא מעט בסיוע העיתונות הכלכלית מעריצת הקפיטלזים – לעולם שבו האדם הפשוט לא אמור לזכות בשכר ותנאים הוגנים. אנשי היי-טק, עורכי דין פרטיים, מנכ"לים – להם מותר. הם יכולים לגרוף משכורות עתק, ולחיות כמו שצריך. כל השאר, צריכים להיאבק. להסתפק בשכר שכמעט בלתי אפשרי לפרנס איתו משפחה ובתנאים סוציאליים בסיסיים עד עלובים. ואם זה לא מספיק, לחיות תחת איום מתמיד של פיטורים, כי על קביעות וביטחון תעסוקתי אין מה לדבר. זה סדר הדברים הטבעי, הפנמנו אותו כבר.

במגזר הציבורי מקבלים גם עובדי צווארון כחול שכר ראוי, תלוי ותק, ותנאים סוציאליים נאים. במקום לקנא ולרגוז, כדאי לעצור ולחשוב רגע. אולי זה המצב הטבעי, הצודק, שאליו צריך לשאוף. אולי אחרי שנתקן את העיוותים שכן קיימים במגזר הציבורי, כדאי להתפנות ולתקן את עיוותי הענק שקיימים במגזר הפרטי מוכה הקפיטלזים. אולי.

חשבתי על הסיפור הזה כמה פעמים בשנים האחרונות. השליטה בתכנים שנגה ותומר צורכים הולכת ופוחתת – היא כבר בת עשר, לוקחת ספרים מחברות, גולשת באינטרנט, מתפעלת את היס מקס במיומנות של איש נאס"א במעבורת חלל. מאליה עולה שאלת הצנזורה. כן, לא, בערך?

כשהייתי קטן – קצת יותר גדול ממנה – נחשפתי לראשונה לספרי פטריק קים. זה היה בחנויות הספרים המשומשות של ירושלים, בביקורים אצל סבא וסבתא. למי שלא מכיר: פטריק קים הוא סוכן חשאי של הסי.איי.אי, חצי קוריאני וחצי אמריקאי (נדמה לי). הוא אמן קרטה, שרירי ובעל ידיים מסוקסות. מה זה ידיים מסוקסות? לא באמת הבנתי אז, אבל זה נשמע קשוח.

הו פאט

למר קים היו שני כשרונות עיקריים: היכולת לפרק את הצורה לכל אדם באשר הוא במהירת ובאלגנטיות (לרוב התיאורים היו משהו בנוסח "כף ידו המסוקסת פילחה את עצם החזה של השוודי במכת שוטוקאן אדירה, והסוכן הכפול היה מת עוד לפני שפגע בקרקע המוצקה"), והיכולת לשגל כל בחורה טובת מראה בסביבה. בהתאם, הספרים כללו לא מעט תיאורי פורנו רך חביבים. אחד הביטויים הבלתי נשכחים הוא "פטמותיה החצופות". לא ברור לי עד היום מה הקשר בין פטמות לחוצפה וגסות רוח, אבל שיהיה, ובזמנו זה נשמע מרגש מאוד.

יום אחד גילתה אמא שלי את אחד הספרים בבית, והחלה לעלעל בו. כמובן שחשכו עיניה. בצעד חינוכי מהיר היא הודיעה לי שמעכשיו אסור לי לקרוא את הספרים האלה יותר, כי הם לא בשבילי. אני, מצידי, עשיתי את הדבר הטבעי והמובן מאליו לכל בן עשרה טיפוסי: עברתי לקרוא אותם בסתר.

יש לי חבר שאמא שלו גילתה בחדרו מגזינים פורנוגראפיים, ובתגובה רכשה לו מנוי על פנטהאוז. אם הילד כבר בעניין, אז למה שיצטרך להוציא על זה כסף ולחטט בערימות מגזינים בחנויות. אני לא בטוח שזה הפתרון, אבל זו גישה מעניינת, שגם סיפקה לי ולחברים אחרים חומר קריאה איכותי אי שם בתיכון. בכל מקרה היעילות של צנזורה מפוקפקת, וכרגע אני ממקד אותה באיסור גמור על צפייה בטלנובלות דרום אמריקאיות. למה? ככה, זה בלתי נסבל בעיני ואני לא רוצה לשמוע או לראות את זה אפילו במקרה בסלון שלי. אין סיבה חינוכית ראויה.

ועוד משהו על פטריק קים: הוא כמובן יציר דמיונם של כמה סטודנטים ישראליים, תחת שם העט ברט ויטפורד. שמעתי טענות שאייל מגד היה אחד מהם, אבל אין לי מושג. אשמח לטוקבקים שיוסיפו ויתקנו. כשהייתי בצבא מצאנו ערימת ספרים של האיש, ובאחד מהם הסצינה המופלאה הבאה: פטריק משתעשע עם איזו שוודית, והזיון הפרוע שלהם מתואר במשך שני עמודים, כשהיא גונחת ונאנקת ונוהמת, ואילו הוא שקט כנראה לגמרי – התגובות שלו פשוט לא מתוארות. אחרי שהבחורה מגיעה לשיאי עונג מופלאים, היא אומרת לו: הוא פאט, אני אוהבת אותך. והוא עונה לה: הירגעי, הלגה. שירה, פשוט שירה.

אני מתעורר בצלצול הטלפון השני, לא מבין בדיוק מה קורה. התקשרו מבית הספר, תומר הקיא בדרך, בהסעה. צריך לבוא לקחת אותו. אני מתלבש ומצחצח שיניים מהר, מרגיש אשם על השניות שמתבזבזות על המברשת והמשחה, ורץ למכונית. צריך להעיר את השכנה שחוסמת אותי, ועד שהיא יורדת, ואז להידחק לכביש מהחנייה. וימינה ברמזור.

אלו לא אמורות להיות שעות עמוסות, אבל דביל אחד במאזדה כחולה מנסה לחנות במקום שברור שאין לו סיכוי להיכנס אליו. אני רואה אותו מהצומת, ואז פונה משאית צהובה גדולה ומסתירה אותו. לפנות ימינה? לא פונה. ממשיך ישר. המשאית לא זזה. הבנזונה במאזדה מנסה מקום חנייה זערורי נוסף, כוסאומו, והמשאית תקועה, ולא זזים, פקק, ותומר אומלל עם בגדים מלוכלכים מחכה לי.

נהג המאזדה, שהוריו מן הסתם ויתרו על בדיקות גנטיות, מתייאש. אני ממשיך ישר, עוקף מימין מונית שהנהג שלה החליט לקחת את החיים שלו בשאנטי דווקא היום. מאיץ לקראת הרמזור, ואז ימינה, וישר, ונהגת אחת נוסעת לפני לאט לאט, ואני מרגיש את המאמץ בשרירי הידיים לא להתחיל לצפור לה כמו מטורף. היא פונה ימינה לפלורנטין, אני נותן גז. שמאלה, וימינה לכיוון שוקן. כבר רואים את הסוף.

עוד עקיפה מימין בשוקן, כולם נהיו לי רגועים על הכביש הבוקר, ותכף אני בפנייה להרצל. המון אנשים פונים להרצל. אני מספיק את הרמזור. השומר בשער לא עושה בעיות ונותן לי לחנות בפנים. אני מוצא את תומר. הפנים שלו אפורות ואומללות, ועל החולצה שלו רואים את סימני ניסיון השטיפה של המורה. אנחנו הולכים לשירותים ומעבירים אותו לבגדים נקיים. אני לוקח אותו על הידיים למכונית.

עכשיו הביתה, דרך הרצל שמתחיל להתמלא אבל עדיין לא פקוק. מוריד אותו אצל אמא שלו, מחבק ומנשק, אני אאסוף אותו אחר כך. בינתיים צריך לארגן כוס קפה שנייה לפני העבודה, ויש פגישה עוד מעט. בכל זאת, צריך להתחיל את היום.

אם כבר להיות פופוליסט, אז עד הסוף. למשל, להכניס לכותרת של הפוסט הזה את אברי גלעד, ולא את ג'קי לוי, שותפו לתוכנית הרדיו הפופולארית (כנראה) בגלי צה"ל. כי העניין הוא פרובוקציה, ורייטינג, לא?

האליבי שלי: הייתי בנסיעה לדרום, במסגרת העבודה, עם עוד שני שותפים לדרך. לא אני בחרתי בתחנה. אבל היה מרתק. גלעד ולוי – אחד מהם אמור להיות שמאלני, אני מניח, אבל לא ברור לי מי – דיברו על רצח המשפחה בראשון. לוי ציטט את שוגון (חיים פנחס), קצין המשטרה ההוא מפרשת האופנובנק. בראיון בו נשאל על הפרשה אמר שוגון, כנראה, שמי שראה את זירת הרצח, "ברור לו שמי שעשה את זה לא נולד בארץ".

המאפיה הרוסית. לא נולדו כאן.

לא יודע למה שוגון התכוון בדיוק. אבל גלעד ולוי כן. והם מיהרו להסכים, ולדבר על האנשים שנקלטו פה בארץ בעשורים האחרונים, ועל מה שהקומוניזם הנורא עשה לבני האדם שגדלו בצילו. הסאבטקסט היה ברור: חיות אדם הרוסים האלה, אבל הם לא אשמים. זה ככה בגלל החינוך מהבית. וזה בטח נכון. כמו שהכושים פרימיטיבים ופושעים כי ככה הם חונכו בגטו/יערות אפריקה והיהודים קמצנים ועלובים כי אלה היות התנאים באירופה. הגזען הנאור: מכליל, ומייד מספק סיבה סוציו-אקונומית.

אלי פימשטיין הטביע את בתו הקטנה באמבטיה. אסף גולדרינג חנק את בתו בשנתה. סתם פסיכופטים, זו הפרעה נפשית, אתם אומרים? אלי פחימה רצח וביתר – כנראה, המשפט טרם הסתיים – אם ובתה, אחרי שחי איתן ביחד 17 שנה. האיש היה עבריין מסוכן, זה לא שהוא נתקף שיגעון פתאומי. ברוך גולדשטיין נכנס למערת המכפלה וירה בכל מה שזז (תוקנתי – האיש נולד בארה"ב – לא בדיוק בית גידול קומוניסטי). ועוד לא הזכרנו את רוני רון, ועוד ועוד ועוד. בקיצור, לא חסרים אנשים איומים שכן נולדו כאן. בתי הכלא מלאים באנסים, רוצחים ושאר צדיקים שביצעו מעשי זוועה. תעודת לידה ישראלית לא מחסנת כנראה מפני רוע צרוף. גם לא מפני גזענות והתנשאות.

אני מניח שאפשר למצוא מוטיבים משותפים: בשני האירועים הסתובבתי עם תג שכלל שם וכיתה או מחזור בבית ספר. ושניהם קשורים למשרד החינוך. כאן תם הדמיון.

עשרים דקות אחרי שהגעתי לכנס המחזורים של התיכון שלי הבנתי שזו הייתה טעות. שיקול הדעת שהוביל להחלטה להגיע היה, כרגיל, לקוי וללא שהות מספקת לחשוב. שרון שאלה אם אני בא. התלבטתי. ואז הגיע סמס מעמרי ואמרתי לעצמי: טוב למה לא.

והנה הבעיה: באמפי ההומה מאדם של רעננה (לא באמת הומה, הרבה אנשים היו חכמים ממני) ראיתי לא מעט אנשים מוכרים, ועוד כמה שניגשו אלי ושאלו בהתרגשות אם אני זוכר אותם (בדרך כלל לא). את מיעוטם שמחתי לפגוש. את רובם לא. הבנתי את מה שהייתי צריך להבין קודם: אם הייתי רוצה לשמור על קשר, הייתי עושה את זה. אם הייתי נזכר במישהו בערגה, הייתי מוצא אותו באינטרנט. יש שניים שלושה אנשים שחמקו מצמד הקטגוריות האלה – אבל הם לא הגיעו לכנס.

באיזשהו שלב שרון שאלה אותי אם פגשתי את ג'. אמרתי שכן. "שאלת אותו מה הוא עושה"? לא. מה הוא יגיד? מגלה ארצות? מתנקש שכיר? כמה מעניין באמת זה יכול להיות? אולי אם זה היה כנס של המחזור שלי בלבד, אולי אם אדם או שניים מסוימים היו מגיעים. אולי. מעבר לזה, היה קצת עצוב לראות זכרונות ילדות הופכים לאנשים מקריחים או מרובי סנטרים. להתעסק עם הזיכרון זה עניין מפוקפק.

יום אחרי, בפארק דרום, אני באירוע גיבוש של כיתה א' של תומר. הפוטנציאל לא משהו – שישי בצהריים, במקום לישון, מתרוצצים בפארק. אבל היה כיף. כי ההורים אולצו להשתתף ביחד עם הילדים, ועשו את זה בחפץ לב והתלהבות. כי הילדים היו חמודים, והמורות שלטו במתרחש. נשאתי בגאווה על החזה את המדבקה של א'1 (שולטת!) על החזה. היה מעולה. בית הספר צריך להישאר מבחינתי ברמה הזו. איחודים וכינוסים זה לא בשבילי.

נגה לא רוצה להיות גדולה. מעצבן אותה שביום ההולדת שלה, בשבת האחרונה, גיסי אמר שהיא "מתחילה את העשור השני". מעצבן אותה שאני אומר שהיא מתנהגת כמו בגיל ההתבגרות. היא לא רואה יתרונות בזה. משעמם להיות גדול.

קצת קשה לי להתווכח איתה. מה אני יכול לומר? שאחרי מופע מסיבת הפיג'מות ברור לי לחלוטין שהיא והחברות שלה הן חבורת טינאייג'ריות? שהאנטי המרדני הזה דווקא מתלבש יפה על תאוריית המתבגרת המוקדמת שלי? לך תדע.

בכל אופן מאז יום ההולדת היא במצב רוח מזופת (מילה שצריכה לחזור לשימוש ועכשיו). יש לה את ה"גיל 10 בלוז", כנראה. והאח הקטן שמסתובב בין הרגליים, מקבל תשומת לב ומדגיש את בגרותה היחסית, לא עוזר. לא נותר לה אלא לחכות לגיל 25, אני חושש.

השעון צלצל ב-8.30, אבל לקח לי קצת זמן להתאושש. דחפתי את תומר, שתפס חצי מיטה למרות מידותיו הזעירות, וקמתי. בסלון היו פזורות 5 בנות עשר בשלבי התעוררות שונים. תומר התחיל להתמתח. חמש דקות אחר כך הוא כבר עמד לידי על כיסא קטן, מערבל שתי ביצים עם חלב, שמן ותמצית וניל. עוד עשר דקות וערימת פנקייקים היתמרה על צלחת. פאסט פורוורד שלוש דקות והיא חוסלה. הבנות היו רעבות.

עכשיו עשר וקצת, הבנות מודדות בגדים, והאירוע לקראת סיומו. אני חייב לומר שאני מרגיש אב השנה. יום ההולדת של נגה נחגג במסיבת פיג'מות אצלי. היו פיצות, ממתקים, משחקי חברה, סרט רע של ערוץ דיסני והמון רעש. לא היו: ריבים, דמעות (כמעט, רק של תומר, אבל תכף על זה), הרס בלתי הפיך של הדירה. עבד מצוין. אחרי שבוע של תכנונים, ויום של מסע רכישות בשוק וסידור הבית.

ההבדל בין אירוע אמש לימי הולדת קודמים היה ניכר. כבר בתחילת הערב היה ברור שאני מיותר. שלא צריך מבוגר אחראי, הן מסתדרות מצוין. חשבתי שתומר ואני נימלט לרוני השכנה, נשב עם בירה על המרפסת. אבל הוא מכרכר סביבן, משתתף במשחקים, מתרגש כולו. בסביבות חצות. הוא כבר עייף ועצבני, מקטר בפולנית: "הן מדברות רק על דברים מהכיתה, ומה אני, כלום??"

בשלב די מוקדם אני עובר לרוני, אנחנו יושבים על המרפסת ומסתדרים. אני נקרא להזמין את הפיצות, ואחרי ביצוע ההזמנה אנחנו תופסים כיסאות, רוני ואני, ומביטים מהצד. מביס את יס דוקו בהליכה. זה מרתק להביט בבנות: משחקי הכוח, סימון טריטוריות, זיהוי הטיפוסים. מי מלכת הכיתה, מי מסמנת קו בחול ומצהירה שהיא החברה הכי טובה של נגה, מי מלאת ביטחון עצמי מהבית, ומי משחקת את תפקיד הליצן של החבר'ה. והכי חשוב לי – מי דואגת לשתף את תומר, לשמור אותו בתמונה.

נגה, קונטרול פריק שכמוה, שורדת את האירוע יפה. היא הכינה תוכנית משחקים מסודרת, וקצת קשה לה כשמתברר שאין סיכוי שיהיה זמן לכולם. היא מתגברת. רק הרבה אחרי חצות הן שוכבות לישון, ורק אחרי כמה הערות "שקט!" מיואשות שלי הן באמת נרדמות. תומר, ממורמר משהו, נרדם איתי במיטה, וכאמור משתלט על טריטוריה לא סבירה. בסוף גם אני נרדם.

אני כבר מתקדם יפה – כמעט באמצע הספר הרביעי בסדרת פרסי ג'קסון. עדיין איטי בסטנדרטים של נגה, אבל בכל זאת.

מדובר, למי שלא מכיר, בסדרה ספרי נוער מצליחה, ב"השראת" הארי פוטר. יש כאן ילד שמגלה שהוא בעל כוחות, בית ספר לילדים דומים, נבואה מסתורית ונבל ממש ממש רע. מה שהופך את העסק ליותר מעוד העתקה חיוורת של הנודניק הממושקף עם הצלקת על המצח, הם שני דברים: כישרון הכתיבה של ריק ריירדן, והוויתור על המצאת עולם דמיוני לחלוטין לטובת המיתולוגיה היוונית.

הרקולס, גרסת הקומיקס

אם תעירו את נגה באמצע הלילה – החלטה אכזרית מצידכם, אבל נגיד – ותשאלו אותה מי הם בני הטיטאנים, ומה הקשר בין הרמס לאפרודיטה, תקבלו תשובות מדויקות להפליא. הסדרה של ריירדן מלמדת את המיתולוגיה באופן יעיל הרבה יותר מכל תוכנית לימודים.

המסר או מוסר ההשכל בסיפורים השונים לא מודגשים בכוח, והכתיבה רחוקה מלהיות פוליטיקלי קורקט. פרסי הוא לא הגיבור המושלם, אלא נער היפראקטיבי, נטול טקט, ונתון להשפעות של קנאה, חוסר ביטחון, רצון לרצות ושאר ירקות אופייניים לגילו. יש בזה משהו אמין ומקסים. וכשהקורא לא מרגיש שמישהו מנסה להחדיר ללוע שלו משהו בכוח, הוא שמח לבלוע את הסיפור בעצמו.

חשבתי על הסדרה כשהשתתפתי בפאנל על משחקי מחשב ופוליטיקה בפסטיבל אייקון. בין היתר הגיע הדיון עם הקהל הקטן לציוויליזציה, משחק מחשב שלא מעט משחקניו מעידים כי למדו ממנו על ההיסטוריה. גם על אירועים ספציפיים בהיסטוריה האנושית, וגם על תהליכים והדינאמיקה שלהם. לא, זה לא תחליף ללימוד בבית הספר. אבל זה בהחלט לוקח בהליכה 80% מהמורות שהיו לי, ויש לנגה.

היסטוריה היא אחד התחומים היותר אלסטיים שיש, מתברר. כל יומיים מתפרסם מחקר חדש שמפריך לחלוטין מיתוסים שגדל(נו)תי עליהם. כל יומיים, גג שלושה.

בשישי האחרון זה היה שוב הטור של תום שגב ב"השבוע" של הארץ. ההנהלה החדשה אולי צימקה אותו, אבל לא העלימה אותו לגמרי. וכך יכולתי לקרוא על ארגון השומר – סוג של קאובויס בכפיות לפני קום המדינה, ששמרו על השדות, תוך שהם מתיידדים עם ערבים טובים, יורים ברעים, ובאופן כללי עוזרים ליצור את היהודי החדש, זה שמגן על עצמו כשצריך, כמו גבר גבר.

ובכן, אז זהו שלא. אליבא דשגב, רוב מה שאנחנו יודעים על השומר עד היום מגיע מזכרונות של חברי הארגון. לא בדיוק מקור מהימן וחף מאינטרסים. עכשיו התגלו ארכיונים שונים, שמציירים תמונה אחרת: חבורה של בריונים, ימניים קיצוניים, שהתעללו בערבים וגבו פרוטקשן מהאיכרים היהודים. במקום האבות הרוחניים של ההגנה וצה"ל, קבלו את האבא ואמא של נוער הגבעות.

כילד קראתי אל קורותיו של אלכסנדר זייד, ממקימי השומר. מבחינתי עלילותיו של זייד לא נפלו מאלו של גיבורי קארל מאי, או פנימור קופר. הדמות של שומר רכוב על סוס עם רובה ביד, איש מוסר ועקרונות, קסמה לי בשיק המערב הפרוע שלה. עכשיו מתברר שגם אם זייד היה כזה, הרי שהקולגות שלו הזכירו יותר שילוב של האלפרונים וחבורת רד-נקס גזענית. מבאס.

"אבא, אתה מכין דיסק לנסיעה?"

מכין, בטח מכין. החינוך המוסיקלי של הילדים חשוב. על אמא שלהם אי אפשר באמת לסמוך, ואני עוד זוכר את הנסיעות עם ההורים בילדותי – על בטוח מדי שבת בעשר, במקרה הטוב, גבעטרון ודומיו במקרה הרע. ההורים שלי גדלו עם אלביס והחיפושיות, והחמיצו אותם לגמרי. רק כשגדלתי גיליתי חברים שאבא ואמא השמיעו להם דילן וקרידנס בבית.

אני מכין דיסק. תומר שמע אצל אחי את פול סיימון, והתלהב. הוא גם למד על החיפושיות בגן, וגם נגה מחבבת. אבל זה לא מספיק. העריכה המוסיקלית במקרה הזה הולכת ככה: בהתחלה שירים שהם מכירים ואוהבים, כדי לפתוח ברגל ימין, להמתיק את הגלולה, מה שתרצו. אני הולך על בריטני ספירס ב-oops I did it again. נגה מחבבת את הבימבו. אחריה הקספרים, עם תראו אותי, שנחשב השיר הרשמי של תומר. אצלנו, כלומר.

ואז החיפושיות. אני שולף שלושה שירים שאני מניח שיהיו קליטים, והילדים יחבבו. רק במכונית, כשאני מקשיב ביחד איתם, אני קולט שבשניים מהשירים פול מקרטני מזמר, ובשלישי – צוללת צהובה – רינגו. ג'ון לנון לא נכנס לרשימת הלהיטים הקליטים. אני מניח שזה אומר לא מעט.

אחר כך פול סיימון. ואז קצת דיסקו ופאנקי – דיסקו אינפרנו עובר יפה. סליי אנד דה פמילי סטון עם if you want me to stay מעצבנים את נגה. ואז, די לפי התוכנית, הם כבר נרדמים. בדיוק לפני אמריקן פאי של דון מקלין והייווימן, של הסופר גרופ עם ווילי נלסון וג'וני קש. זה גם חלק מסודות העריכה המוזיקלית של מיקס טייפ לנסיעת ילדים – השירים לאבא בסוף. גם אם בחירת השירים כאן קצת מזכירה את התוכנית ההיא, על בטוח, מדי שבת בעשר.