בדקות הראשונות של "ממזרים חסרי כבוד" מצאתי את עצמי זז באי נוחות בכיסא. ואין כאן תלונה לרפד שעובד עם רשת לב. הסצינה הראשונה מזכירה מערבון, רק עם קציני ss במקום כנופייה מקסיקנית. כל דחפי הדור השלישי שלי התעוררו, כל הביקורות המבוהלות על מגע ידיו הגס של טרנטינו בקדשי השואה נראו לי לרגע מוצדקות.

אבל ככל שהסרט התקדם, משהו השתנה. בסופו של דבר, היחס של טרנטינו נראה לי הגון וראוי הרבה יותר מזה של שפילברג ברשימת שינדלר הצדקני, או של במאים אחרים בסרטים "רציניים" לא פחות.

ואז קראתי את הקטע הבא בויינט.

פיט. ממזר.

בואו נפרק את הטענות. קודם כל טוען הדוד מויינט, יש כאן סילוף של הזיכרון, של ההיסטוריה. נער אמריקאי שיראה את הסרט עלול עוד לחשוב שמדובר בייצוג של המציאות. בלי מחנות ריכוז, עם יהודים מקרקפים. אלא שכמה פסקאות אחר כך הוא סותר את עצמו, ומדבר על כך שהסרט לא פועל בחלל ריק. הוא מתכוון להכחשת השואה, אבל מה עם גורמים נוספים? מה עם רשימת שינדלר שאותו הוא משבח, ושאר סרטים וספרים? כמה צופים באמת יילכו לראות את הסרט חפים מכל ידע והקשר?

הלאה. הטענה הבאה היא שהיהודים מוצגים כסדיסטים, הגרמנים כקרבנות. לא ברור איך הדבר מתיישב עם הסצינה הראשונה בסרט, שבה נטבחת משפחה יהודית על ידי הנאצים, אך ורק בשל יהדותם. זאת, אחרי דיאלוג מצמרר בו היהודים מושווים לעכברושים, דיאלוג שכולו ייצוג הגזענות במירעה. ושוב – האם באמת לא ברור לקהל הצופים מי ומה הם הנאצים? האם אין כאן התנשאות מופרזת?

טרנטינו מדבר על חיסול הנאצים כפנטזיה של כל יהודי. הכותב מזדעזע, אני לא. כן, חבורת חיילים יהודים שמחסלת נאצים, ובכלל הקונספט של נקמה בנאצים, מדברים אלי. הם חלק מהאתוס של מדינת ישראל: מה היא לכידת אייכמן ונאצים אחרים, אם לא נקמה, עשיית צדק עם מי שקמו עלינו להשמידנו?

הכותב גם מזדעזע ממה יחשבו על היהודים בעקבות הסרט הזה, איך ידמיינו אותנו בעולם. הוא שוכח את הטענה שהסרט אינו פועל בחלל ריק: האם הצגת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לא משפיעה על דעת הקהל? סרטי שפילברג ואחרים, ועוד אינספור מקורות – רק הסרט של טרנטינו הוא שיעצב את דמות היהודי בתודעה? והאם דמות היהודי כקרבן חסר אונים בסרטו של שפילברג – קרבן שניצול רק בזכות חסדיו של זר – עדיפה? מדויקת יותר, מחוץ להקשר המיידי של השואה? לא ברור.

הסרט של טרנטינו לא פועל, כאמור, בחלל ריק. בשנים האחרונות יצאו כמה וכמה סרטים, כמו מינכן והתנגדות, שמציגים את היהודי כאקטיבי, נוקם, מגן על עצמו. אבל חשוב מזה: בניגוד לסרטים אחרים שמנסים להסוות את היותם בדיה בסופו של דבר, באמצעות מראית עין של דיוק היסטורי וחשיבות עצמית, טרנטינו פועל באופן גלוי. הוא לא מסתיר את העובדה שמדובר בפנטזיה, במוצר קולנועי, באמירה על המציאות ולא בייצוג שלה.

אחת האמירות המשמעותיות בעיני בסרט היא מנהגו של אלדו ריין – בראד פיט – מנהיג חבורת הממזרים, לחרוט צלב קרס על מצחם של הגרמנים שהוא משאיר בחיים. לא מדובר בסדיזם לשמו, יש לזה הסבר: בתום המלחמה, הוא יודע, הם יפשטו את מדיהם, ויחזרו לחיות חיים רגילים. איש לא יידע שמדובר בנאצים. ואת זה הוא לא מוכן לסבול. לכן הוא מותיר את אות הקין הזה, לדיראון עולם. יש כאן אמירה, על חוסר הנכונות לשכוח ולסלוח. אמירה על זיוף והעמדת פנים. אמירה שראוי להקשיב לה.

עיתוני החג היו מייאשים במיוחד. לפחות לי לא היה כוח כמעט לעיין בהם. וזה רק אני. מי שלא אוהב מוסיקה למשל, כמו שאמרה המנומשת, עלול לחטוף דיכאון מול ידיעות אחרונות, עם כתבת שער על עטיפות אלבומים בידיעות תל אביב, ופרויקט מופלץ של 500 השירים הישראליים הכי טובים בשבעה לילות. מחכים למשיח? באמת? זה אפילו לא השיר הכי טוב של שלום חנוך, בחייכם.

אבל בקטגוריית הביזאר זוכה ללא עוררין הפרויקט של גלריה על נטלי פורטמן, האלילה החדשה. למה אלילה? לא ברור. למה עכשיו? גם לא. פורטמן, שחקנית נחמדה, לא יותר, בטח לא כוכבת על כמו אנג'לינה ג'ולי, או שחקנית אופי משובחת, מקבל 3 כפולות עם דברים הזויים כמו בית חלומות שתוכנן עבורה. למה? ואיפה משיגים את החומר שבו השתמשו במערכת גלריה לפני שהגיעו להחלטה הזו?

ומנגד, המלצה: כתבה מרתקת על פרשיית רצח בבוהמה של פעם. על "נערת רוק של עולם הספרות" שרצחה את אשתו של מאהבה, המשורר רפאל אליעז. סיפור מרתק, שכתוב מצוין.

התקלה האחרונה שברה אותי. מילא להעלות פוסט אחרי 17 ניסיונות כושלים. מילא שאי אפשר להיכנס למערכת העריכה איזה יום יומיים. אבל הפעם, אחרי מאבק עיקש להעלאת עוד הגיג, הבלוג פשוט מת. למה? לא יודע. שלחתי מייל בהול, תיקנו אחרי יום יומיים.

אז פתחתי בלוג חדש. קשה לי עם חוסר הוודאות, אתם מבינים. החדש יושב על פלטפורמה קצת יציבה יותר, אני מקווה. הוא אמור לעסוק בעיקר בהורות וילדים, אבל הוא שלי, אז אם יתחשק לי הוא יעסוק גם בדברים אחרים. אתם מוזמנים (אמא, גם את): http://noam-r.blogspot.com/

 אני לא זוכר מי כתב את זה בהארץ, אבל זה עובד בינתיים כמו שעון. קודם כל שורה של גזרות כלכליות שמתפרסמות בכותרות ענק בעיתון. פגיעה בחלשים באופן שברור שיעורר זעקות ומהומות.
 
אחר כך, בעקבות המחאה, פתאום קולות חדשים. ביבי זועם בכותרת אחת על האוצר, אבל בעמודים פנימיים מודים במשרד שלו שהוא הכיר את התוכנית של האוצר, כולל גזרות, עוד קודם לפרסום. ואז כולם מתחילים להתיישר. פתאום מדברים על ביטול גזרות תמורת הקפאת השכר של המגזר הציבורי.
 
רוצה לומר: ספין. במקום להודיע מראש שצריך לקצץ או להקפיא שכר, מתחילים בתרגיל טקטי. כנראה שאין ברירה, וכנראה שזה אפקטיבי. יש משהו נחמד בכמה שזה שקוף, אני מניח שכל הצדדים לריקוד הזה יודעים את הצעדים.
 
מה שמוזר (או אולי לא ממש) הוא ההשתתפות של העיתונים בפסדובלה הזה. טוב זו היתממות: כותרת טובה היא משהו שאי אפשר לעמוד בפניו, וגזרות על יתומים ואלמנות זו אחלה כותרת. ובכל זאת – אפשר להדגיש קצת יותר עד כמה ברור שמדובר כאן בפיתולי עלילה שסופה ידוע מראש.

 בתוך פחות משבוע ראיתי שני סרטי קיץ שחיכיתי להם המון זמן. אני יכול לחסוך זמן למי שאין לו כוח לקרוא: וולברין החדש גרוע פחד, סטאר טרק הוא תענוג. עכשיו פרטים.

בשני המקרים מדובר בז'אנר מתפתח שאני די מחבב: הריסטרט. לןקחים מותג/סדרת סרטים/דמות וחוזרים להתחלה שלה, לפעמים עם שינוי קטן פה ושם. עשו את זה עם ג'יימס בונד בקזינו רויאל, באטמן בצמד הסרטים האחרונים וכו'.

בשני המקרים מדובר במותגים מיתולוגיים. סטאר טרק מוכר יותר. אני זוכר את הסדרה (משנות השישים במקור) משידורים בערוץ הראשון בילדותי. לא שהייתי אי פעם פריק של הסדרה (מלחמת הכוכבים שולטתתת!), אבל ראיתי אותה בגיל הנכון, והיא הקסימה אותי והפחידה אותי כנדרש.

 שנים אחרי סטאר טרק היא אייקון של תרבות פופ, עם המון סרטים, סדרות בת וגיקים בבגדים צמודים מדי. וולברין לעומתה מוכר קצת פחות, לפחות בארץ. מדובר באחת הדמויות הכי פופולאריות של חברת מרבל (שאחראית על ספיידרמן, איירון מן, האלק ואקס מן, הסדרה בה הוא מופיע בין היתר). הוא גיבור על לא טיפוסי: נמוך, שעיר ורע מזג, עם שלד ממתכת בלתי ניתנת להריסה, יכולת להחלים מכל דבר ושלושה טופרי מתכת שנשלפים מכל יד. מכונת הרג, לא איש בגלימה שמציל חתולים תקועים על עץ.

אז למה וולברין מצ'וקמק וסטאר טרק ענק? כי שניהם מנסים לשמור אמונים לחומר המקור. אבל בצורה שונה לגמרי. וולברין נראה כמו ניסיון נואש והיסטרי לספק את כולם בדרך לשורת הרווח של המפיקים. אחרי פתיח מרשים למדי, תקבלו טלאי על טלאי של סיפור גרוע, מלא בשלל דמויות ורפרנסים לקומיקס. חובבי הז'אנר יוכלו להתרווח לאחור ולעשות וי על דמויות ואזכורים מהחוברות שאהבו (שאהבתי) במשך השנים. אבל זה לא בונה סיפור קוהרנטי, וזה מייצר צפיפות שבה שחקנים טובים הולכים לאיבוד בתפקידים קטנים ומבוזבזים (חוץ מליב שרייבר התותח). כתיבה רעה וסוף אידיוטי לא עוזרים: כבר פרסמו סדרת קומיקס שחשפה את מקורותיו של וולברין, אז למה להרוס? כדי ליצור אפשרות לסרטי ספין אוף של עוד דמויות?

הסרט גם נופל למלכודת שלא מעט קומיקס בכיכובו של המוטנט העצבני נפלו אליה. וולברין בנוי לקומיקס וסרטים עם דירוג גיל למבוגרים, או לפחות כאלה שיודעים למתוח את דירוג ה-pg-13 עד לגבול האחרון. הסרט הנוכחי הוא לא מקרה כזה.

סטאר טרק הולך על משהו אחר לגמרי: נאמנות לרוח הדברים. גם כאן תמצאו קריצות לכיוון המקור, אבל בקטנה, בלי להפריע לזרימה. מה שכן יש זה זיקוק של כל מה שהיה טוב בסדרה המקורית, עם התאמות לכאן ועכשיו. ולא פחות חשוב – שימוש נכון במיתוס. יש גם שינויים – קפטן קירק החדש מזכיר הרבה יותר את האן סולו מהסרטים ההם של ג'ורג' לוקאס, מאשר את וויליאם שאטנר, האיש והג'ל. אבל בסופו של דבר היוצרים יודעים שבזיכרון הקולקטיבי של רוב הצופים יש תבנית ותדמית מסוימת של הדמויות, ומשתמשים בזה נכון, רוכבים על הידע המוקדם שלנו כדי לייצר רגש ודרמה.

אולי זו הנקודה החשובה ביותר: נראה שיוצרי סטאר טרק סומכים על הקהל שלהם, ומזמינים אותו ליהנות איתם. במקרה של וולברין, כמו המוטאנט העצבני עצמו, היוצרים לא סומכים על אף אחד. שלא כמו בסרטי קולנוע, זה לא עושה להם שום דבר טוב.

אני חושב שכבר כתבתי: אין לי תשובה חד משמעית לשאלה למה אני כותב בלוג. העובדה היא שהרוב המכריע של האנשים סביבי מחזיקים בכרטיס בפייסבוק/קפה דה מרקר/מייספייס/טוויטר. חלקם כותב בלוג, או מבצע פעולות אחרות שמותירות חותם ברשת. אחרים נמצאים בה בגלל דברים שנכתבו עליהם, שהם כתבו באמצעי תקשורת שונים וכו'.

יש ציפורים משונות שמתרחקות מהרשת. הבוקר ישבתי לקפה עם ידידה שמנסה לברוח מפרסום שמה כמו מאש. גם המנומשת מסרבת להכיר בעידן הדיגיטלי, ודי מצליחה – אי אפשר למצוא עליה כלום בגוגל. כלום.

אבל על רוב האנשים כן. וככל שיעבור הזמן, יהיה קשה יותר לחמוק מזה. נניח בצד את הוויכוח על למה אנחנו שם, ועל האם רוב האנשים הם סוג של חשפנים (ברור שכן). העניין האמיתי כאן הוא שליטה. אם יוצאים מנקודת הנחה שתרצה או לא – השם שלך יופיע ברשת, הרי שעדיף שתיקח שליטה על מה שיופיע שם. אם יש לך בלוג או פרופיל בפייסבוק, סביר שהם יופיעו אי שם למעלה בתוצאות החיפוש של גוגל כשמישהו יטרח לגגל אותך. אתה שולט ברושם שאתה יוצר. כמו עם עיתונאים: אם תציף אותם במידע, הם יפרסמו אותו. יש להם דדליין על הראש, ו(חלקם) הם עצלנים. אם תמנע מהם מידע, הם יתחילו לחפור, ולא בהכרח תאהב את מה שהם יגלו.

המלחמה על הפרטיות היא מלחמה אבודה. במקום לנסות לעצור את הנחשול, עדיף לשחות איתו.

נגה שואלת על סבא שלה, זה שנהרג במלחמת יום כיפור, לא מעט. אבל כשהמורה ביקשה לדעת אם יש למישהו קרוב משפחה שנהרג במלחמות ישראל היא לא זכרה דבר כזה. היא ביררה עם הסבתא מהצד השני, וחזרה עם תשובה שלילית. רק ביום הזיכרון עצמו היא הבינה פתאום שהיי, אבא של אבא נפל במלחמה. מוזר.

כל שנה אנחנו נוסעים לאותם טקסים בירושלים. מאז שאני זוכר את עצמי. הזמנים והמיקום לא משתנים. וכל שנה אנחנו לא זוכרים. מתי כדאי לצאת, מתי בדיוק הטקס. בסוף, אני מניח, נוסעים בערך באותן שעות, מגיעים לאותו מקום. אבל לא זוכרים שוב בשנה הבאה.

קצת אחרי המלחמה, אמא שלי מספרת, הגיעו חברים של אבא שלי לבקר. ביקור ניחומים אצל האלמנה. לאורך כל המפגש היא היתה גאה בזה שהיא בשליטה. מתפקדת, עושה דברים, מארחת. רק אחרי שהם הלכו היא הבינה שאין לה מושג על מה דובר ומה נאמר. היא לא זוכרת כלום מהמפגש הזה.

בכניסה להר הרצל ליד ילדי תנועות הנוער שמחלקים פרחים, אני עוד חושב מחשבות יומיומיות, על עבודה והילדים ובת הזוג. ורק בשער יש לי פתאום מחנק בגרון, משיג את המוח, עוד לפני המחשבה הראשונה שמתאימה לזמן ולמקום, ליום הזיכרון.

ביום השואה הלכנו לאכול במסעדה הודית ליד העבודה. החבר שהלכתי איתו אמר שבכל פעם ביום השואה מתחשק לו לאכול ארוחה הגונה ודשנה. לא מדובר בציניות, הוא לא איש כזה. הוא מתכוון לזה ברצינות.

למחרת יום השואה הבליטו בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות תמונה של מתרחצים בים, אנשים שהעזו ללכת לבלות בחוף ביום האבל הלאומי. אפשר היה לשמוע את צקצוק הלשונות עד למשרד המצ'וקמק שלי. אני לא אתייחס להתנשאות, ולשאלה למי יש זכות לקבוע לאחרים איך להתאבל או להתנהג ביום זיכרון לאומי. השאלה שעלתה לי בראש היא למה מדובר דווקא יום אבל.

אני לא אידיוט גמור: אני מבין את הצורך ביום כזה. אבל יש בסיפור הזה של השואה כמה רבדים. סבי וסבתי שרדו את השואה, בקושי. סבתא הייתה תמיד אישה עצובה קצת, רדופת זיכרונות קשים, עם מספר על היד. סבא היה איש שמח ומרוצה, נהנה מפיסות קטנות של החיים – אוכל טוב, טיול עם הנכד, משחק כדורגל, סרט מתח סוג ב'. זה מסתדר לי עם הדואליות של השואה: יש כאן לא רק אבל על 6 מיליון, יש כאן גם שמחה על הישרדות, על סוג של ניצחון. בשורה התחתונה, היה כאן ניסיון מאורגן להשמדה שלא צלח. אפשר קצת לשמוח על זה.

אני מבין את הדחף לאכול טוב, לשמוח, לעשות סקס דווקא ביום השואה. הקרבה של המוות היא סם מעורר מעולה. אפשר להתווכח על מה ההישרדות הזו עשתה, ואם המדינה הזו היא לא פוסט טראומה אחת גדולה והיסטרית עם תגובות אלימות. אבל בכל זאת, בחיים. וזה לא רע.

 כבר כמה פעמים קרה שכמעט כתבתי פוסט על נושא שכבר טיפלתי בו בבלוג. זה לא אמור להפתיע את מי שמכיר אותי – אני סנילי לגמרי ונוטה לחזור על סיפורים שוב ושוב. ושוב. אבל זה קצת מדאיג, זה בטוח יקרה מתישהו. אולי אפילו בפוסט הזה.

אני מוטרד בזמן האחרון מטוויטר. הוא מאוד מצליח, טוויטר. ויש לי מנוי שם, כי אני פשוט חייב לפתוח כרטיס בכל דבר חדש כזה. Early adopter, או בתרגום לעברית: חנון מתלהב. אני רק לא מבין למה זה טוב. כלומר זה כמו שורת הסטטוס בפייסבוק, בלי כל שאר הדברים שיש בפייסבוק. יש לך 140 תווים לכתוב בהם מה שבא לך. ואתה יכול לעקוב אחרי מה שאנשים אחרים כותבים.  ובינינו – גם את פייסבוק אני לא מבין עד הסוף. 

מצד שני, אני מודע ליכולות חיזוי העתיד והסקאוטינג שלי. בצבא גרר אותי אבנר (שכבר כיכב בפוסט אחר, אני עוד זוכר) להופעה של חבר שלו. הוא התרגש נורא, וטען שהבחור מוכשר להפליא. ההופעה היתה בצוותא. ישבתי שם ותהיתי על מה הוא מדבר. על הבמה עמד בחור רזה ונמוך שאינפף שירי מתבגרים שטחיים. היה לי ברור שהוא לא יגיע רחוק.

לזמר קראו אביב גפן. זהו. מכאן נובע שרק בגלל שאני לא מבין מה הביג דיל בטוויטר, זה לא אומר כלום. אבל אני באמת לא. מיקרו-בלוגינג זה מונח נחמד ומגניב, שלא באמת אומר כלום. אני יכול להבין למה זה כיף לכתוב במשפט או שניים מה עשית או תעשה או איזו התחכמות. רק שזה לא ממש מעניין לקריאה.

כישרון חיזוי גרוע או לא: אני מניח ומקווה שזה גימיק שיגווע, או יותר טוב – ישתלב במשהו אחר. בתוך משהו כמו פייסבוק זה הגיוני. בזכות עצמו? לא סביר.