תקראו את הכתבה הזאת של אורי קליין על הקוסם מארץ עוץ. לכבוד יומולדת 70 לסרט, הוא חוזר לסיפור ההפקה שלו: שחקנית שהיתה בחירה שלישית של אין ברירה, במאים שהוחלפו, שחקן שחטף אלרגיה מחליפת איש הפח ומפיקים שרצו להוריד מהסרט את הקטע המוסיקלי של אי שם מעבר לקשת. נראה להם מיותר.

אני אוהב את הסיפורים האלה. אני אוהב אותם כי יש משהו מרנין בידיעה שמאחורי יצירות כאלה, שנוצרו בלב הממסד, יש תוהו ובוהו. שלא הכל מחושב ומתוכנן. לא רק גאוניות צרופה, בלתי מושגת, אלא מקריות ואלתור.

אחת הבדיחות המוצלחות באינדיאנה ג'ונס הראשון היא הסצנה בה הארכיאולוג נקלע לעימות מול מצרי עם חרב ענק. היריב מלהטט בחרב, אינדי מביט בו במבט עייף, שולף את האקדח ויורה בו. בתסריט המקורי ג'ונס והמצרי היו אמורים לנהל קרב וירטואוזי ארוך. אבל כשהגיעו לצילומים, מספרת האגדה, להריסון פורד היה רעיון אחר. מותש מדיזנטריה שתקפה את כל הצוות (חוץ משפילברג, שהביא שימורים מהבית), זרק פורד לבמאי: "למה שאני פשוט לא אירה בו"?

אני מניח שכל מי שעבד פעם בהקמת פרויקט כלשהו, מכיר את התחושה. זה מתחיל בתוכנית מסודרת, וככל שמעורבים בפרויקט יותר גורמים, הופך לסדרה של קפצוצים, צליעות, ניסויים וטעיות, ושאר ירקות. ואיכשהו, מתוך כל הברדק הזה יוצא משהו שעובד, האלים יודעים איך. וזה נחמד.

תומר לא רוצה לאכול חמץ. כי אסור לאכול חמץ בפסח. לא משנה למה אסור: הוא בגיל כזה, שלאיסור יש כוח מאגי משל עצמו, אין צורך בהסברים או עונשים. אסור.

נגה מסרבת להבין את העניין הזה של מסורת. היא אוהבת מצה עם שוקולד, אבל לא לאכול לחם רק כי פעם מזמן כמה פליטים ממצרים לא הספיקו לארגן צידה לדרך, נראה לה טיפשי. "אנחנו אנשים הגיוניים", היא פוסקת. היחס הקלוקל של אבא שלה למסורת ישראל בטח לא מוסיף, למרות שאני מנסה להסביר לה קצת, לא במאמץ גדול.

כשהיא הייתה בת 3 זה היה סיפור אחר. גם היא למדה בגן על פסח, והתרשמה עמוקות מאיסורים וציוויים. היא גם דרשה בתוקף שלילד בבטן של אמא יקראו "משה הקטן רשף". אבל בסוף ויתרה והציעה את תומר, אלוהי עשר המכות יודע למה. היום היא בדרך להיות תל אביבית אתאיסטית. מעניין מה יקרה לאחיה בעוד שנתיים-שלוש. אני? אני מבין את החשיבות של מנהגים, טקסים ומסורת. אבל גם נרתע מהם. מנסה להיות ניטראלי.

תומר רוצה לדעת אם טוסט זה חמץ. אני מתלבט אם לנצל את הבקיאות החלקית שלו בנושאי קמח ולחם, אבל המצפון לא מניח. כשאני נעמד לטגן שניצלים אני מציב על השיש שתי צלחות. באחת יש פירורי לחם רגילים, למטוגנים של נגה. בשנייה פירורי קמח מצה, בשביל הצאצא עם הזיקה לדת. ככה נראים דו קיום של מסורת וחילוניות ליד הכיריים שלי במטבח.

החברה שבה עובדת המנומשת בחרה לפרסם בעיתון אחד, חינמי, לא משנה מה שמו, לא משנה לאיזה מיליארדר חובב ביבי הוא שייך. כיוון שכך, וכיוון שפסח, היא קיבלה שי לחג: חבילה ובה מקינטה, כוסות, ושקיק קפה. הכל ממותג באדום של החינמון. נראה מרשים.

אך התבקש להכין קפה. היינו צריכים לחשוד כשהמכסה של המקינטה התפרק ברגע השליפה מהקופסה, אבל התעלמנו מסימני האזהרה. במקום לשפוט לחומרה, שפתנו את המקינטה על האש.

אחרי כמה דקות עלה ריח חרוך באוויר. רצנו אל הגז. מתברר שהידית של הקומקום הקטן לא שרדה את המפגש הראשון עם חום הלהבות, נמסה וקרסה. אוד עשן, שריד מפוחם. המקינטה מתה, בטבילת האש הראשונה שלה. שתינו נס.

הרשיתי לעצמי למצוא בזה אלגוריה שתצדיק את מה שאני חושב על חינמונים בכלל, וביביתונים בפרט: זה אולי נראה כמו הדבר האמיתי. אבל מתחת לצלופן מסתתר חיקוי זול, שלא לומר מסוכן. שאי אפשר לשתות איתו קפה נורמלי.

דוגמה ראשונה:

לכבוד יום אקסקלוסיבי שלה הלכתי עם נגה לבית קפה (תומר היה ביומולדת של חבר). הצטיידנו בטאקי, וישבנו על המרפסת של הוטל מונטיפיורי. לא רע. רוני הצטרפה אלינו. בשלב מסוים צפינו מהמרפסת במישהי חונה, וחילקנו ציונים. שאפו, הסכמנו, אחרי כניסה זריזה למקום הצר. ואז הוספנו "שאפו באופן כללי", כשמהמכונית הקטנה יצאה עלמה מצודדת.

למה באופן כללי, רצתה נגה לדעת. ובכן, אמרתי, היא נראית אישה מעניינת שיש לה דברים חכמים לומר. נגה הסתכלה עלי, ופלטה: "חתיכה, אה"?

דוגמה שנייה:

נגה חזרה ממפגש החברות עצבנית. חברה טובה במיוחד עלתה על העצבים, ואז העליבה אותה. לא בפניה, אבל כמו שנגה אמרה, הקירות בבית בו התארחה היו דקים והיא שמעה איך היא מושמצת באזני רבים. אולי תדברי איתה, הצעתי. טעות. אבא, היא הסבירה לאט, אולי כשאתה היית ילד אפשר היה לדבר עם חברים על רגשות היום זה לא ככה. יש לי אולי חברה או שתיים שאני יכולה לדבר איתן על דברים כאלה. אלוהים, היא רק בת 9.

וצפייה חוזרת:

האחים בלוז, אחרי שנים שלא ראיתי את הסרט, ולאור התקדמות הז'אנר:

עדיין מצחיק.

השפע הורג אותי. כשהייתי ילד קניתי תקליטים לאט לאט. זה היה סיפור יקר, והמימון הגיע ברובו ממתנות יומולדת או חגים, או מפרצי נדיבות של סבא וסבתא. הבחירה – איזה תקליט לרכוש – הייתה קשה. בדרך הביתה מהחנות כבר מיהרתי לבדוק עם העטיפה מכילה גם – הו, האושר – דף מילים (אחר כך, עם פרוץ הדיסקים, זה לפחות השתפר קצת).

ועדיין – כל תקליט/דיסק היה סוג של מערכת יחסים מחייבת. הייתי שומע אותם שוב ושוב, לומד את המילים, את הניואנסים של הגיטרה. מגלה שירים שהחמצתי בהאזנות ראשונות. אבל זה היה פעם, בעידן אחר. היום יש את כל השפע הזה: המון מוזיקה חדשה, כשהכל זמין. שירים, אלבומים, דיסקוגרפיות. לך תשקיע בהאזנה חוזרת לאלבום אחד כשעוד 5 כבר מחכים.

ולשם מה כל ההקדמה הארוכה הזו – כדי לשבח את מה שאני שומע עכשיו, שוב ושוב ושוב. לחדש של ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט של הרד הוט צ'ילי פפרס, קוראים empyrean. כבר שמעתי אלבומי סולו שלו בעבר, אבל זה סיפור אחר. כשקראתי ביקורת עליו התרשמתי בעיקר מהעובדה שהקטע הפותח הוא אינסטרומנטלי, ובן 9 דקות. למי יש כוח לשמוע משהו כזה. ובכן מתברר שלי, כמה מפתיע. זו אחת הרצועות הכי יפות שם.

פרושיאנטה הצטרף לפפרס ב-1988, אחרי היכרות עם הבסיסט שלהם, פלי. הוא ניגן ב-mother's milk וב-blood sugar sex magic. את דם-סוכר שמעתי בצבא. שותף שלי לחדר, אבנר, אחד האנשים הכי מקסימים שפגשתי אי פעם, הביא את הדיסק מהבית. אמא(!) שלו אמרה לו שהוא חייב לשמוע אותו, כי זה דיסק שכולו מסיבה אחת גדולה. הוא זכור לי, הדיסק, כמשהו שפתח לי את הראש. מין הרגשה של "משהו כזה עוד לא שמעתי".

מכאן פרושיאנטה פנה למסלול של קלישאת רוק'נרול. ההצלחה הייתה יותר מדי בשבילו. הוא פרש במפתיע באמצע סיבוב הופעות ביפאן, הידרדר להרואין והתחרפן לגמרי, לא בהכרח בסדר הזה. נראה היה שאפשר להתחיל לקחת מידות לחליפת קבורה לג'אנקי רזה, אבל אז הוא התאפס, נכנס למכון גמילה, חזר לפפרס במקום דייב נבארו המצועצע, וסוף טוב הכל טוב. במסגרת כל האושר וטוב הלב הזה, יצאו עוד אלבומי סולו, כולל היהלום האחרון. תקשיבו לו. שווה.

יצא לי לשלוח מכתב באחרונה. לא חשוב למה, מתי, ולמי. אבל המנומשת טענה שהיא בעד מכתבים, ונגד פייסבוק. היא לא מבינה מה יוצא מזה. ובכלל, המאה ה-20 שולתתתתת!

מסקנות: דואר זה מדיום מקסים ומעצבן. יש משהו מאוד מחייב בכתיבה בלי חיתוך והדבקה ושכתוב. המדיום כידוע הוא המסר, וכשאתה כותב טקסט בלי לדעת מתי הוא יגיע לנמען, אתה חייב להרחיב קצת את מנעד החשיבה, לגעת ברעיונות קצת רחבים יותר. בכנס דה מרקר האחרון הגדירו את טוויטר כבלוגינג על קראק. בקצה השני של הסקאלה נמצא המכתב, במעטפה עם בול. אני יודע שפעם כתבתי המון. יש לי שקית עם מכתבים שקיבלתי כשהייתי בצבא, או בחו"ל, ואני יודע ששלחתי המון. אני פשוט לא מבין איך זה החזיק מים. בדיעבד, אלוהים יודע איך הסתדרנו עם חתיכות הנייר האלה. ואיך בדיוק הבינו את כתב היד שלי.

היעדר השליטה והסרבול כמעט לא נתפסים בעידן של מיילים ומסנג'ר. מרגע שסיימת לכתוב מכתב העסק הופך להרפתקה. מסעות אל סניפי דואר, ואז – מסירת המכתב אל הבלתי נודע. תהיה זו פקידה חמוצת פנים, או חריץ של תיבה אדומה, מרגע שהמעטפה יצאה מידיך, אין לך מושג מה קורה לה. אין אפשרות להיכנס לתיקיית פריטים שנשלחו ולשגר שוב, אם הנמען מתלונן שלא קיבל. אין דרך לתזמן את ההגעה לרגע המדויק שבו הוא בבית/משרד/נייד. תוהו ובוהו. מסתורין.

ובינתיים בפייסבוק: עזבו אותי מהקבוצות המטופשות ושאלוני ה"איזו דמות בהאנה מונטנה אתה רוצה לקשור במרתף". רפרוף על שורות הסטטוס מספק לינקים לפוסטים או סרטונים מעניינים, מידע על הופעות, מסיבות, וסתם ג'אנק משעשע. הכיוון הטוויטרי עובד: פייסבוק מספק פיסות של רעיונות, אנקדוטות ומידע פרקטי. זה אחלה. זה לא מגיע לעומק של מסר בתוך מעטפה, אבל גם לא מנסה.

וזה חלק מהעניין. פייסבוק, טוויטר, מיילים: כולם חלק מסכמה של שליטה. הכל מיידי, הכל ערוך וניתן לשינוי ושכתוב ועדכון ושדרוג. וזה מצוין. אבל אם אתם מחפשים קצת סיכונים, קצת רומנטיקה נועזת, השורה הכתובה על נייר שורות צהוב מנצחת. זה יכול להיות רעיון שיווקי לא רע לדואר ישראל: "אקסטרים מסג'ינג". במקום לנסות ולהשוויץ ביעילות שבחיים לא תשתווה לזו של ג'ימייל, לכו דווקא על מה שמבדל אתכם באמת: הבלתי נודע, הבלתי נשלט. שיגור מסרים לנועזים בלבד. אתה כותב ושולח, בלי אפשרות למחוק ולתקן, בלי לדעת בדיוק מה יקרה מכאן. ההרפתקה מתחילה במעטפה מבוילת.

נתחיל במה שבאמת מעצבן בכל הסיפור – ולא שאני מתלונן על הקפה והכיבוד, באמת היה אחלה. יופי של המבורגר, אגב. אבל ועידת האינטרנט היוקרתית והמפונפנת של דה מרקר היתה השנה משחק מכור. התוכנייה סיפרה את הסיפור: הכנס כולו עמד בסימן הרשת החדשה של בזק, ה-ngn, שתביא לארץ הקודש את הגלישה במהירות המסחררת של 50 מ"ב. הפאנל הראשון, בהנחיית גיא רולניק, עסק בשאלה האם מדובר במהפיכה. האם 50 מגה ישנו את המפה.

יש רק בעיה קטנה. הידיעה הזו שפורסמה בדה מרקר עצמו. למי שאין כוח להקליק: הכותרת היא "באיחור של שנים: בזק משדרגת את תשתיות האינטרנט". בגוף הטקסט מדובר על מסקנות של ועדה שהקים משרד התקשורת והוגשו ב-2008 לשר הממונה על התחום, אריאל אטיאס. הנה ציטוט מהאייטם:

הכתבה גם טוענת שאנחנו בפיגור אחרי יפאן וארה"ב, עם פס ברוחב שמזכיר את מקסיקו וטורקיה. מרהיב. אלא שלכל זה לא היה זכר בכנס דה מרקר. בזק שילמה, ובזק קיבלה תמורה: הצגת הרשת החדשה שלה כמהפכה, נאום של מנכ"ל בזק בפתיחה בו הוא מדבר על אחריות חברתית וחדשנות, והמון שביעות רצון למערך יחסי הציבור של החברה. ביזיון.

מנגד, הוועידה סיפקה גם את ליטרת הבשר המדממת שלה: התכתשות האימתנים בין גיא אליאב, מנכ"ל נענע-10, לאילן ישועה, מנכ"ל וואלה. לא ברור מה גרם לאליאב להתחיל בזה, בתור מי שיושב בבית זכוכית ענק מבית העיצוב של נוויל ברודי: אבל ישועה לא נשאר חייב, והקהל נהנה מתחרות "למי יש יותר גדול" (לישועה, כמובן), מרשימה. עיתונות ואינטגריטי אולי לא היו בכנס, אבל שואו מוצלח בהחלט כן.

עניין ידוע במשפחה שלי: אמא שלי לא זוכרת סרטים. אם היא ראתה את הסרט לפני יותר משנה שנתיים, סביר להניח שהיא תזכור אם הוא טוב או רע, וזהו. מה שמאפשר הנאה מצפייה חוזרת, מן הסתם. ומספק לנו חומר טוב לרדת עליה.

אחרי שנים של ניצול העובדה הזו לבדיחות על חשבונה, אני מגלה שגם אצלי התופעה מתחילה לבצבץ בין הסדקים. יש סרטים שמה שאני זוכר מהם הם קווי עלילה כלליים, ורושם עמום לחיוב או שלילה. אלא שצפייה חוזרת מגלה שלא מדובר דווקא בזיכרון פגום עקב גיל שמתקדם בקצב מבהיל לכיוון ה-40. לפעמים זה עניין של פרספקטיבה.

סיימתי לצפות במטאל ג'אקט של קובריק, והתחלתי את פרנטיק של פולנסקי. שניהם מספקים חוויה מעניינת. שניהם טובים בהרבה ממה שזכרתי, בעיקר בגלל השלב שבו ראיתי אותם. מטאל ג'אקט יצא ב-1987. פרנטיק שנה אחריו. הייתי אז תיכוניסט. ולא הבנתי כלום.

מטאל ג'אקט הוא סרט אנטי מלחמתי מעולה. מתחבר יפה יפה לכתבות הזוועה על צה"ל בעזה במבצע עופרת יצוקה. האמירה פשוטה – זה לא באמת יכול להיות אחרת. כך בחורים צעירים, אמן אותם להיות מכונות הרג, השלך אותם לתוך תופת שכוללת אויבים חמושים ואוכלוסייה אזרחית בערבוביה. מה כבר יכול לצאת מזה? תופת, כמובן.

לא למדתי קולנוע, אבל גם בור מוחלט יתפעם לנוכח מה שקובריק עושה עם המצלמה, ומול הדימויים הויזואליים שהוא מייצר. ברור שזה מתוכנן ומוקפד, אבל זה לא גורם לסרט לאבד את הנשמה שלו. והוא קשה לצפייה – צרכתי אותו במנות קטנות ביס מקס, החלק הראשון, הטירונות, כמעט קשה מנשוא. ונסנט דונופריו – שהעלה 35 קילו כדי להיכנס לתפקיד, יותר מדה-נירו בשור הזועם – מצמרר, ומתיו מודין (לא הבחירה הראשונה לתפקיד) מצוין.

פרנטיק הוא סיפור אחר. בתור תיכוניסט יכולתי לראות בעיקר את המותחן. גבר שאשתו נחטפה בפאריז, השלטונות לא עוזרים כמובן, והוא יוצא למרדף אחריה. היום אני רואה את הרובד השני, העיקרי – הטיפול בחיי נישואים וזוגיות. האימה שנופלת על הריסון פורד, אז עוד מלך העולם בעיני, לנוכח ערעור היציבות שמגיע עם היעלמה של אשתו. הרמיזות שהוא מכחיש בזעם –זעם מופרז, מחשיד – שאולי היא לא נחטפה, אלא מצאה לה מאהב פריזאי שרמנטי. שאולי המסגרת הברורה והנוחה של נישואיו מסתירה שלדים אפלים מתחת לאדמה שעליה היא ניצבת.

את כל זה לא יכול לראות ילד בן 16. מה לו ולזה. עכשיו השאלה היא אילו סרטים נוספים צריך להעמיד למבחן הצפייה החוזרת של פרספקטיבה מבוגרת יותר.

יום המשפחה בבית הספר. אני יודע שהנאום של קצב נמשך פחות, בזמן אמיתי, אבל זו טענה לא רלוונטית. זמן זה גם איך שהזדחלות הדקות מרגישה. המורה מכריזה בפתיחה שהתלמידים הכינו את ההופעות לבד, בלי שום מעורבות שלה. איפשהו בין מופע מספר 7 למופע מספר 12, בלי סוף נראה לעין, אני תוהה אם זו לא הייתה טעות. קצת מעורבות ממסדית הייתה משפרת את העסק.

שני מופעי הריקוד שנגה משתתפת בהם מעולים, כמובן. אחד מהם מפוזז לצלילי I kissed a girl המעצבן. כמה ימים קודם, כשאנחנו בשוק, נגה מודיעה לי שזה שיר על לסביות. אני תוהה, נואש, אם הבחורה סתם מחבבת את מושא הנשיקה שלה. נגה מסתכלת עלי במבט השמור לשטויות איומות במיוחד שאני פולט: "אבא, I kissed a girl and I liked it?". אין לי מה לומר.

צמד בנות מבצע מה שהן מגדירות "מחרוזת שחורה". בלי מוזיקה, אלוהים יודע למה. הן שרות את סוליקו ואם.סי קרולינה. שתי בנות תשע בטייטס מנענעות את הישבן ושרות ש"רק סוליקו מבינים את הבנות". וואלה.

הפער בין הבנים לבנות עצום. אצל הבנות זה ריקוד, שירה ונענועים. בן אחד רוקד סטפס. השני מריץ מופע סטנד אפ, שכולל הקראת 3 בדיחות שהספקתי לשכוח מימי ילדותי. שלושה אחרים מריצים מופע פנטומימה די יצירתי. כל המופעים האלה חמודים ותמימים. הבנות מגיעות ממחוזות השראה אחרים לגמרי.

השאלה הזהה

אני לא זוכר אם נגמר ב-12 או ב-13, אבל נגמר. הולכים לאכול – כל הורה היה צריך להביא מאכל אהוב על ילדו. אם להאמין להיצע, יש שם ילדים שמתים על סושי ועל עלי גפן. או שזה שוב ההורים התל אביבים שמתפלצנים אפילו כאן. אחרי האוכל מגיע החלק המעניין באמת באודיסאה הזו, שחיסלה לי את קפה הבוקר פלוס עיתונים של שישי – שאלות. כל הורה היה צריך לחבר 10 שאלות לילד, בזמן שהצאצא חיבר כאלה עבורו. בתור ההורה הכותב במשפחה המטלה נפלה עלי. 8 שאלות נכתבו ערב לפני, עוד 2 בבוקר האירוע. האמא שלה צריכה ללכת, והורה אחד מספיק. אני נשאר.

אני ונגה, מתברר, בחרנו שאלה זהה. מה זיכרון הילדות הכי רחוק שלך. היא מקריאה לי בהתחלה את כל השאלות שכתבה, ובסוף שואלת את אלו שבחרה מתוכן. שאלות מאוד מעניינות נשארו בחוץ. למה התגרשתם, למשל. אולי כי היא כבר שאלה את השאלה הזו בעבר, וכנראה לא קיבלה אף פעם תשובה שממש ברורה לה. עוד כמה שנים.

היא שואלת על התכונה שאני הכי אוהב אצלה. אני חושב על כל התכונות שאני רואה אצלה וברור לי שהן ממני. כולל אלה שמעצבנות אותי. אני שואל למה היא כל כך פוחדת לאחר. כי היא שונאת להיכנס אחרונה לחדר, ושכולם יסתכלו. בתור מי שמתעצבן עליה כל פעם מחדש בגלל ההיסטריה הזו, ובתור מי שבחרדה לאחר בעצמו, אני יכול להבין.

בגן של תומר אומרים לי לחכות רגע – צריך לקחת חלקי קרטון להרכבת מובייל לכבוד 100 שנה לתל אביב. כן בטח. אני את המשימות שלי לשבוע הזה סיימתי. אני מודיע לגננת שתיתן את הפרודוקטים למובייל לאמא של הפספוס כשהיא באה לאסוף אותו. הרווחתי את זה ביושר.

נתחיל בסוף – בגלל השיר הזה:

אני אסביר. הבוקר קראתי במוסף הספרים של הארץ את הביקורת והמאמר שפורסמו על "הדרך", הספר של קורמאק מקארתי שתורגם עכשיו לעברית. ספר מעולה, חובה לקרוא, קשה ומטריד (בעיקר להורים).

בביקורת הראשונה החליט מתן חרמוני לציין שיר שהוא מאוד אוהב, ושמתחבר לגבריות שכל כך מאפיינת את הספרים של מקארתי. לשיר קוראים highwayman, ועל שמו קרויה הסופר-גרופ שמבצעת אותו בקליפ שלמעלה – highwaymen. היא מורכבת מארבעה זמרי קאנטרי מאוד מפורסמים: ג'וני קאש המלך, קריס קריסטופרסון שאני מכיר ואוהב כשחקן, ווילי נלסון דמוי הדחליל וויילון ג'נינגס, שלא שמעתי עליו מעולם.

נכנסתי ליוטיוב. השיר אכן מעולה, וחרמוני צודק עד הפרט האחרון: כשקאש, השם ייקום דמו, שר את הבית האחרון בשיר שמדבר על אאוטסיידרים שמתים אבל שורדים בעצם לנצח, קשה שלא להתרגש. אולי אפילו לדמוע.

כתבות בעיתוני שישי שלחו אותי לחפש את ההוביט של טולקין בספרייה העירונית של כפר סבא, כשהייתי ביסודי. הן גרמו לי לחפש תקליטים של להקות שלא הייתי שומע עליהן בשום צורה אחרת. זה לא משנה אם זה בא בצורת עיתון על נייר או אתר על מסך. זה קול מבחוץ שמספר לך על דברים שאתה והסביבה הקרובה שלך לא מכירים. שפותח עולמות חדשים, או סתם מספק פנינים קטנות ומענגות.