אני חושב בכל אופן. ישבתי בבר לבד. מחכה למישהי, שאיחרה. שני כיסאות מימיני ישב מישהו, בדד גם כן. באיזשהו שלב הוא פצח בשיחה. מה שלומך? איך קוראים לך? לחיצת יד, משהו מעורר תהייה בשפת הגוף. לא שיתפתי פעולה יתר על המידה, ודי מהר שקעתי בסמסים, סוג של הפגנת כתף קרה.. כתבתי למאחרת שנראה לי שמישהו כאן מפלרטט איתי. התגובה: "תזרום עם זה אח שלו". יופי.

יכול להיות שהאיש היה סתם משועמם. אם לא, זו הפעם השנייה. בפעם הראשונה התחיל איתי מישהו בפייסבוק. שם לא היה מקום לפרשנות – כאמור, אולי הבחור מהבר סתם רצה להתיידד. האיש בפייסבוק הציע לי חברות באתר. הסכמתי, אני לא מסננן חברים וירטואליים. הצעד הבא היה מייל בנוסח התמציתי "סטרייט?".

עניתי בחיוב. האיש לא ויתר. במייל הבא הוא הציע לי לנסות. לבוא אליו לארוחת שישי, והוא כבר "יפנק אותי". אשכרה "בוא לעשות אצלי שבת", בצבעי דגל הגאווה. כשהבהרתי לו שאני באמת מעדיף נשים, הוא תקף במייל הבא את המין היפה באופן גורף, תכליתי ומרשים. לא השתכנעתי.

נשאלת השאלה אם זה אמור להחמיא לי. כלומר, אם לתהות על הגבריות שלי ומה אני משדר, או להניח שאטרקטיבי זה אטרקטיבי, בלי קשר לאיזה מגזר, קהילה או עדה מתחילים איתך. יש לי ידידה ותיקה שיורדת עלי כבר שנים – בדיחה קבועה שכזו – בטענה שבסתר לבי אני חובב גברים. ראינו את הר ברוקבק ביחד והיא כל הזמן שאלה אותי אם זה לא עושה לי חשק. ובכן לא. אבל אני מניח שהיא תהיה מרוצה מהסיפור. בכל מקרה – אני אבחר לקחת את זה כמחמאה, וכהוכחה ליכולת משיכה על-מגדרית. מה אכפת לי.

הייתי אתמול בהופעה. לבונטין, זמר שמעולם לא שמעתי עליו, אבל מתברר שלא מעט אנשים סביבי כן. קוב, קוראים לו. זמר בלילה, עורך דין ביום. וטוב שכך. כלומר שיש לו מקצוע מכניס ביד.

לפני ההופעה אמרו לי שהוא נשמע כמו ברי סחרוף לעניים. לא מדויק, הקול שלו דווקא לא הזכיר לי את סחרוף. האולם היה מאוכלס בדלילות כמעט מביכה. מה שלא הפריע לקוב כשעלה על הבמה במעיל עור, עם פוזת רוקר, גיטריסט, בסיסט, בלורית ומתופף. נראה היה שהוא רגיל, כבר משלים עם מיעוט האנשים. אפילו מחזיק בארסנל בדיחות בהתאם. ונראה גם שהוא נהנה עד מאוד, מלהופיע, מהפוזה, מהכל.

אחרי חצי הופעה (קצרה) בערך הבנתי מה לא בסדר. עד אז תהיתי למה האיש נכשל. זה לא שהוא היה רע. המוזיקה היתה רוק די בועט, הקול שלו היה בסדר, המילים בסדר, הוא נראה לא רע, הייתה לו כריזמה סבירה ודיאלוג עם הקהל. אז למה הוא לא ואחרים כן? ואז הבנתי. כי הוא גנרי. כמו תרופה גנרית, כזו שהיא חיקוי של מותג או תרופה מקורית? גם קוב הוא מין גלולה לבנבנה נטולת ייחוד. הוא עושה רעש של כוכב רוק. כשהוא מדבר על פוליטיקה שפת הגוף והאינטונציה מרמזות על חתרנות ופרובוקציה. אבל התוכן גנרי. סתמי. לא שום דבר שלא שמענו קודם.

וכך גם המוזיקה, והמילים. שום דבר שהוא טוב במיוחד, או רע במיוחד, או שונה. סטנדרטי. אין עוגן, אין משהו להיאחז בו, שיישאר בזיכרון. שיבדל אותו מדברים אחרים. שורה שנשארת בראש, צליל, ריף גיטרה, מניירה מעצבנת, משהו.

לא שזה מפריע לו, ובמובן הזה כמעט קינאתי בו. ברור לחלוטין שלאיש לא אכפת, שהוא באמת נהנה, שהוא בטוח שהוא לא מצליח כי הוא לא מיינסטרימי מספיק. אחלה בשבילו. והאמת – לא נורא בשבילי. רק שדקה אחרי ההופעה, כל מה שהצלחתי לזכור זה איך נראה מעיל העור שלו.

כמה דקות אחרי, בבר לא רחוק, קיפץ צמד ראפרים חובב ושר. הם לא היו מהוקצעים במיוחד. אבל משום מה, אני עוד שומע בראש את הפזמון. לך תבין.

מדי פעם אני מקבל הוכחה לעובדה שהבלוג הזה לא נידח לגמרי: הערב נחתה אצלי במייל הודעה ממפיקה בתוכנית של רזי ברקאי. הם מחפשים אנשים שרצו להצביע למרצ, הצביעו ללבני כדי לחסום את הימין הקיצוני, ועכשיו בועטים בעצמם לאור הרומן המתרקם ציפי-אביגדור. קראו את הפוסט בנושא, וחשבו שאני אתאים. אמרתי לא תודה.

אני לא מצטער שהצבעתי ללבני. אני כן אצטער על התוצאה, אם אכן אקבל ממשלה בראשותה עם ישראל ביתנו הפשיסטית בפנים. אבל יש משהו בגישה הכללית שמעצבן אותי. החלטה לא צריכה להישפט אך ורק לפי התוצאה הסופית שלה. לא הצבעתי ללבני מתוך הערכה יתרה לכישוריה, או מתוך עיוורון לעובדה שכנראה שמה שלא יקרה, בסוף נקום בבוקר עם ממשלה ימנית שאני אהיה מאוד לא מרוצה ממנה. לבני היא מרכז-ימין במקרה הטוב, אין לי אשליות אחרות.

המחשבה הייתה מאוד בסיסית: העדפתי להמר עליה, מאשר לקבל את נתניהו. יש נטייה אנושית בסיסית לחזור אל המוכר והידוע, גם אם הוא רע. The devil you know. אני לוקה בזה בחיי החברה שלי, אבל במקרה הזה חשבתי שעדיף לנסות משהו חדש. אם לחטוף שוב מכה, עדיף שזה יהיה מכיוון אחר. לגוון. אם המצב כל כך גרוע, לפחות ננסה משהו חדש.

אם אתה מקבל החלטה מנומקת, ולוקח הימור מושכל, עדיין יכול להיות שהתוצאה תהיה מצ'וקמקת. המציאות, מה לעשות, נוטה להיות בלתי צפויה, ועמוסת שלל גורמים שאין לך שליטה עליהם. זה לא אומר שאין אחריות: כלומר, אם מחר תקום ממשלת ליברמן-לבני פשיסטית, אני אקח את זה קשה, כי ההימור שלי נכשל. בהקבלה: החלטה הרת אסון בעבודה יכולה לחייב התפטרות, גם אם היא הייתה מנומקת וסבירה במקור. וההחלטה שלי בקלפי עדיין נראית לי סבירה.

חשבתי על זה לא מעט אחרי הגירושים. האם אחרי 10 שנים ושני ילדים, צריך לחזור אחורה להחלטה ההיא ולהגדיר אותה כטעות? האם זה אפשרי בכלל? נלך מהקל אל הכבד: זוג מתחתן ומתגרש אחרי חודש. קל לומר שהם לא היו צריכים להתחתן. אתה שוכר עובד ומפטר אותו אחרי שבועיים, כי הוא נוראי. ברור ששגית. אבל אם אתה שוכר עובד מצוין ואחרי שנה מגלה שהוא נקלע לחובות? מה עם בן זוג מופלא שנהרג בתאונה? איך בדיוק יכולת לצפות את זה? ובאמצע, בין הקל לכבד, יש כמובן ספקטרום שלם.

ומה יקרה אם כן תקום ממשלה כזו, ובעוד שנה היא תגיע להסכם מדיני מפתיע, בזכות לחץ בלתי מתון מצד אובמה, נגיד. ההחלטה שלי תהפוך לנכונה יותר?

צריך להיות איזשהו כבוד בסיסי להחלטה מנומקת. אני יודע שאני מעדיף עובד ששגה בשיקול דעת, מאשר עובד רשלן, או עצלן, או כזה שסתם פוחד להחליט. אם לא תתלבט, ותשקול ותחליט ותהמר, סביר שגם לא תטעה. אז לא, אני לא מצטער שהצבעתי לבני. בנסיבות העלובות והעצובות שנוצרו, זו הייתה הבחירה הכי סבירה בעיני, גם אם היא לא תשיג את התוצאה המקווה. בקיצור, לכו תחפשו מתחרט אחר.   

קודם כל תעיפו מבט בטריילר הזה:

אני אוהב את קוונטין טרנטינו. הסרטים שלו גורמים לי להרגיש אסיר תודה: יש סרטים וספרים כאלה, שמרגישים כאילו נתפרו לפי הזמנה, כאילו מישהו הכין משהו שהוא יודע שאתה אוהב במיוחד. כזה בדיוק רצית. חוץ מג'קי בראון, לטעמי, כל הסרטים של האיש הולמים את התיאור.

הטריילר. הנאום של בראד פיט, פנים למצלמה, כאילו פונה אלינו, ברור. המטרה היא לחסל נאצים. להתעלל בהם. לקרקף אותם. "אנחנו נהיה אכזריים לגרמנים", הוא אומר. "לנאצים אין טיפת אנושיות". הכתובית בהתחלה ניתנת לתרגום "היו זמנים בצרפת הכבושה". כמו "היו זמנים במערב" של סרג'יו ליאונה. פורנוגרפיה של השואה? פנטזיית נקמה? כמו שאמר סת' רוגן ב-knocked up (אין סיכוי שאני מביא כאן את התרגום המביך של השם): יהודים שדופקים כדורים באנשים.

יאיר רווה הביא קטע מהתסריט בבלוג שלו. טרנטינו בעיני הוא כותב טוב עוד יותר משהוא במאי מוכשר. כל עדר החקיינים שקמו לו נכשלו כי הם הלכו על האלימות, על אפקט ההלם והמופרכות של הסיטואציה. אלא שהם לא הצליחו לשחזר את המרכיב הכי חשוב – הדיאלוגים והמונולוגים שהאיש כותב. רווה מביא דו שיח בין קצין נאצי לחוואי צרפתי שמסתיר משפחה יהודית. זה כתוב כל כך טוב – הנאצי משווה בין יהודים לעכברים – שזה מטריד.

מה רע בפנטזיית נקמה יהודית עטופה בצלופן אמריקאי. כלומר מחבט בייסבול בראש של טיפוס ארי מפחיד, מה יותר אמריקאי מזה. אחרי הגל האחרון שמציג את הפנים האנושיות של אנשי הרייך השלישי, אולי כדאי לאזן את זה. לחזור קצת לאימפריה הכי מרושעת שקמה במאה ה-20, ואולי בכלל. כמו שאמר דוב נבון במערכון של החמישייה על מלאכים בשמי ברלין: הם נאצים! הם פאקינג נאצים!

הכותרת קצת יומרנית, מודה. קראתי את "פלטפורמה" של וולבק, ועכשיו אני באמצע "החלקיקים האלמנטאריים". הספר מצוין, מוצלח אפילו יותר מפלטפורמה, שהרשים אותי עמוקות. הוא גורם לי לחשוב, הוא נוגע בתחלואי העולם המערבי, הוא נועז, הוא מעניין. בפלטפורמה וולבק תוקף את נושא תיירות המין, בחלקיקים את תחלואי החברה, בשניהם יש התייחסות לא אוהדת לדת. והמון המון סקס.

וולבק מתעסק לא מעט במין. לדידו, אם הבנתי נכון, החברה המערבית עובדת על כסף ומין, וזהו פחות או יותר. הוא כותב על ההשתעבדות לפולחן הגוף, לפלסטיקה. על מין בתשלום כמוצא אחרון של חברה מעוותת, ועל הצביעות הגדולה סביב הנושא. בשני הספרים יש גיבורים דחויים, שלא מצליחים לשחק את המשחק החברתי ו"להשיג" נשים. שניהם מוצאים לעצמם פרטנרית שקצת דומה להם – אאוטסיידרית גם היא, חובבת סקס, נטולת מעצורים ועכבות. לרגע לפחות יש שם מעין גאולה דרך המון המון מין משוחרר.

העניין הוא שהשימוש שוולבק עושה בסקס קצת ציני לטעמי. יש לא מעט תיאורי מין מדכאים או עלובים בספרים שלו – אבל גם לא מעט תיאורים שאין דרך להגדיר אותם מלבד מחרמנים. והחשד המתגנב הוא שוולבק משתמש בסקס כמקדם מכירות. שכל תיאורי המציצות, ירידות, חילופי זוגות – כל אלה נועדו בין היתר להשאיר את הקורא מרוצה, מסוקרן, מגורה. השאלה היא איך בדיוק זה מתיישב עם הביקורת של וולבק על החברה. אולי יש כאן הפוך על הפוך –  שימוש באותו כלי שהוא מוקיע כדי להבהיר לנו עד כמה הוא אפקטיבי. אבל אני בספק.

זה קצת מזכיר את הקלישאה על השחקנית שמוכנה להצטלם בעירום רק אם זה נכון באמת לסרט. הגוף שלה בסופו של דבר ימכור כרטיסים. כנראה כמו שהזיונים אצל וולבק ימכרו יותר ספרים. זה לא מוריד מהאיכות ומהערך של היצירות שלו. רק סתם, קצת, מטריד אותי.

בתוכנית החדשה של ירון לונדון על העברית הוא עומד מול תא (לוקר?) בבית ספר תיכון. על דלת הפח של התא כתוב XD. הוא לא מבין מה זה. תיכוניסט אומר לו שזה כמו סמיילי, ולונדון לא קולט. הוא מחפש את המשמעות בצליל, ולא מבין שהיא בצורה, תולדה של המסנג'ר וה-icq.

זה נראה אידיוטי? תבדקו את עצמכם. כולנו משבשים את השפה בכוונה, כחלק מסלנג, מדיבור שנשמע לנו מגניב יותר. מה שנשמע לנו טוב עובר. מה שלא, גורם לעיקום אף. בלי כללים של ממש. אני הוא החוק, בטח יש סרט ויג'ילנטיז משנות ה-70 בשם הזה.

אני מכיר אנשים שמחברים מילים בהתכתבות (מנשמע למשל, די נפוץ), אבל מתפוצצים מזעם קדוש כשאתה כותב משהו באופן שלא נראה להם. אני מכיר אנשים שכותבים או אומרים פון והום במקום טלפון ובית. זה מוציא אותי מדעתי. למה? ככה.

השפה העברית מבולבלת. מאיר שלו מנתח את זה יפה: מדובר באנומליה היסטורית. שפה שהייתה קפואה 2000 שנה. עכשיו היא עוברת תוך כמה עשורים תהליכים ששפות אחרות עברו במשך מאות ואלפי שנים. וזה כואב. בסוף התהליך, היא תתפצל לשפה מודרנית ושפה קלאסית. הנכדים שלי כבר לא יהיו מסוגלים להבין את התנ"ך כמעט.

זה לא בהכרח רע. זה טבעי. שפה מבוססת על תרבות, על טכנולוגיה, על חיי היום יום. כשמי שכתב את ספר ישעיהו השתמש ב"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", הוא התבסס מן הסתם על היום יום של תקופתו. אנשים נהגו לרכוש שוורים, ולא חולצות ב-tnt, ואחת ממטלות הבית הייתה למלא את האבוס בשביל החמור המשפחתי. היום זה לא רלוונטי. ברור שנחפש חלופות. ושמושגים ישנים, מילים לא מתאימות, ייעלמו. עצוב – אבל בלתי נמנע, ונכון במידה מסוימת.

בינתיים יש בעיקר תוהו ובוהו לשוני. שלל השפעות מכל הכיוונים, ואנשים מעצבנים שמטיפים איך לומר מה, כשלא פעם הם עצמם לוקים בפגמים שעליהם הם כל כך זועמים. גם אני, שמציק לילדים שלי שידברו נכון, ואחר כך משבץ ביטויים באנגלית וסתם טעויות במשפט. אבל זו כבר בעיה שלהם. XD.

בדרך כלל אני לא מעלה פוסטים כאלה. אבל אחרי כמה כבדי ראש, עם המון טוקבקים שחלקם מציקים וחלקם מרגיזים (טוב, היו גם כמה מוצלחים) אולי שינוי הקצב דווקא יתאים.

הלינק המצורף מתיימר להציג 9 ראיונות מביכים/מצחיקים במיוחד של דיוויד לטרמן. הם מרתקים. אני לא מכיר מספיק את התוכנית של לטרמן. המון פעמים צפיתי בקטעים ממנה והרגשתי שאני במסיבה שאני לא שייך אליה. בדיחות שרק אמריקאים יבינו, אתם יודעים. אבל כאן הוא מתגלה בגדולתו: מצחיק ומרושע. הוא מרשה לעצמו סרקזם אכזרי שאני לפחות לא ראיתי אצל מנחה אחר.

הוא גם שוויוני לחלוטין, כלומר נכנס חזיתית בפריקים משונים, אבל גם באנשים שברור שישיבו מלחמה שערה. מומלץ בחום הראיון הארוך-ארוך עם מדונה, והקטילה הרכה והארסית של פאריס הילטון. יופי של דרך להעביר את הזמן כשממתינים להרכבת הממשלה. תהנו.

 בשישי בערב המחשב מת. באמצע שיחת מסנג'ר הוא כיבה עצמו לדעת. המסך החשיך, איוושה קלה מהמארז, שקט. לא נדלק.

בבוקר זה היה יס מקס. שם דווקא היו חרחורים ופרפורים – קליטה מצ'וקמקת, היעדר גישה לתוכניות שהוקלטו. ואז דממה דקה.

במקס טיפל טכנאי חביב שהשיב אותו בזריזות לתפקוד תקין. המחשב מחכה לבדיקה מחר. אבל הנה ההבדל המשמעותי: גם אם יתברר שהמחשב מת והכונן הקשיח שבק – ניחא. מתברר שהיום כמעט הכל מגובה בצורה כלשהי – על נגן דיגיטלי, בפליקר, בג'ימייל. מה שלא, למשל משחקים או פורנו (אם היה לי משהו כזה על המחשב, כמובן) קל להשגה או התקנה מחדש.

מקס לעומת זאת גרם לי לחרדה קשה, מהסוג שהיה שמור למחשב של לפני כמה שנים. הוא כבר התאבד פעם, מקס, וכל מה שהיה עליו נמחק. אין גיבוי כי אין אפשרות. סדרות שלמות שלא צפיתי בהן פשוט יאבדו לנצח, או עד לשידור החוזר הבא, אם יבוא.

מה שרק מחזק את מה שכבר כתבתי כאן: הכבלים ויס צריכים להדביק פערים ולהגיע לסוף העשור הראשון של המאה ה-21. לא סביר שהממיר הדיגיטלי הכי משוכלל וחכם הוא בעצם מחשב קצת מפגר, בלי חיבור לרשת. נו כבר.

הטור הזה של ארי שביט במדור הדעות של הארץ הוא מלאכת מחשבת, חובה לקרוא. האיש מביא מעל גבי דפי העיתון לאנשים חושבים אוסף של רכילויות ודעות קדומות במסווה של עיתונות  באופן כה בוטה וחסר בושה, שזה כמעט מעורר הערצה.

ככה זה הולך: ארי שביט דיבר עם כמה אנשים. חשובים. הוא לא מתכוון לנקוב בשמות, כמובן, או להסביר למה הם חשובים. אבל אתם צריכים לסמוך עליו. הוא ארי שביט. והם חושבים שציפי לבני לא מתאימה להיות ראש ממשלה. למה? ובכן כאן מוצגת שורת טיעונים, שמציבה את לבני מול ברק ונתניהו, צמד מתחריה במירוץ:

יש לה, מתברר, ממש בעיית קשב. שטחית, לא מסוגלת לרדת לעמקו של עניין, מול ביבי ואהוד המעמיקים. מוזר, אני זוכר שהיתה לא מעט ביקורת על ההתנהלות וקבלת ההחלטות של שניהם, משהו שקשור קצת לקשב, שטחיות וכו'.

היא מתקשה לקבל החלטות, בניגוד לצמד שמעולם לא היסס (?). היא נטולת אינטליגנציה רגשית, בניגוד לצמד המטרוסקסואלים שמתחרה בה, וידוע ברגישות ממרומי אקירוב או במורד הסיגר, הקשבה לזולת ושאר תכונות מופלאות. היא חלולה. לא ברור מה זה אומר. המינויים שלה גרועים (מי אמר רוני בראון ליועץ המשפטי לממשלה?), היא לבדה אחראית לטיפול הכושל באיראן וברשות הפלשתינית. רק ציפי. למה? כי ארי שביט אמר. והוא הרי ארי שביט.

השורה התחתונה נמסרת מפי בכיר נסער, שמספק לשביט את העילה לכתיבה. שימו לב:

"אף על פי שהוא אדם בוגר, מאופק ומיושב בדעתו, הוא היה נרגש. העיד על עצמו שהוא חש כחבר בכת סודית היודעת סוד נורא: ציפי לבני אינה כשירה להיות ראש ממשלה. דגל שחור של העדר-כשירות מתנופף מעל למסע שלה אל ראשות המדינה.

העד אמר שבלתי נתפש בעיניו שהתקשורת לא חושפת את הסוד. בלתי נסבל בעיניו שהציבור לא יודע את הסוד. לכן דיבר, לכן אני רשמתי. לכן רואה אור המאמר הזה. יידע הציבור. יידע הציבור ויחליט".

כאילו אין ביקורת על לבני בתקשורת, וכאילו אין פתחון פה למתחרים שלה. יש רק ארי שביט, שמביא עדות מהחזית על הסוד הנורא. עדות שמגובה באמירות כמו "דעתנית ושטחית", ושאר ניסוחים שלא הייתם שומעים על גבר. שביט כותב את הדברים בפסקנות, מצהיר שהם ברורים מאליהם, בלי לספק שמות, הוכחות, מקרים. די לו בכך שהוא "גבה עדויות" מתריסר אנשים (מושבעים?) שלפי דעתו מספיקים כדי לשפוט את לבני. אין מקום לוויכוח, לדעות אחרות, לתהיות. כה אמר ארי שביט. לא כפובליציסט: הוא לא מביע דעה, אלא מעביר מידע. "יידע הציבור ויחליט". יידע הציבור ויחליט מה נמסר לו, ולפי אילו נורמות עיתונאיות.