רעיון נחמד, השאלון שאפשר להוסיף לכרטיס האישי בקפה דה מרקר. אתם מכירים את הז'אנר, שדי נפוץ באתרי הכרויות. אפשר למלא אותו בתוכניות טלוויזיה, ספרים וסרטים שיעידו על טעמך האנין ואופייך המשובח. צריך לבחור בקפידה, תשובות שיוציאו אותך טוב – איכותי אבל לא פלצן, רגיש, תרבותי, בקיא.

בקיצור – בולשיט. לפני זמן רב למדי במונחי אינטרנט הריצו כמה בלוגרים כאן באתר "רשימות" מעין משחק. כל אחד כותב על עצמו 5 דברים חושפניים. אלא שרוב ה"חשיפות" הצליחו איכשהו להאיר את החשפן באור מחמיא במיוחד. בין הגילויים המסעירים: התמדה ביוגה וצמחונות מגיל צעיר. וואו.

השאלון, כאן בקפה ובאופן כללי, צריך להיות קצת אחר. משהו שאמור לחשוף אותנו באמת, או לפחות קצת יותר. כי זה נורא נחמד שאני מת על הסופרנוס – אכן יצירת מופת מענגת – אבל אני נוטה גם לצפות בטראש, לשמוע רוק כבד אידיוטי ולקרוא ספרי אימה או סתם כאלה שיש בהם המון סצנות סקס. וזה מעניין לא פחות את סוקרי וסוקרות הכרטיס שלי כאן. הנה כמה שאלות שהיו צריכות להיות מופנות אלי ואל שאר דרי הקפה:

• מה סוג הפורנו החביב עליך?
• אילו דברים אתה עושה כשאתה בטוח שאף אחד לא רואה?
• נקוב בשמם של תקליט, ספר וסרט שאתה לא סובל למרות שהם נחשבים למעולים. נמק.
• איזה סם לא תסכים לנסות אף פעם?
• ומה הסם הכי קשה שכן ניסית?
• אם היית יכול להרוג מישהו ולהתחמק מעונש – את מי היית מחסל?
• מה הדבר הלא חוקי הכי חמור שעשית?

תקראו לזה ילדותי, אבל זה הרבה יותר מעניין מכל תשובות השופוני בשאלונים הרגילים. בטח יש עוד המון שאלות כאלה שאפשר לשלוף – שאלות מעניינות באמת. לא הג'אנק היחצני הרגיל. השאלה הגדולה היא, כמובן, מי יענה על שאלות כאלה בכנות.

לפני כמה ימים צפיתי בגרסת אדוארד נורטון לקומיקס של מארבל, וסצנה אחת, די זניחה גרמה לי להרהור בנושא שבכותרת. ברוס באנר, המדען שהופך לענק הירוק כשקופץ לו פיוז, מתחיל להתמזמז עם חברתו, בטי רוס. העניינים מתחממים די מהר – בכל זאת, ליב טיילר איז אין דה האוס – אבל אז הד"ר עוצר. מד הדופק שעל פרק היד שלו מתחיל לטוס, וכשהדופק עולה, הענק הירוק-וההרסני-לסביבה יוצא לשחק. אסור לי להתרגש, הוא אומר לגברת טיילר. אפילו לא קצת, שואלת הבחורה באכזבה?

בשלב הזה, אמרה העלמה שצפתה איתי בסרט, הייתי מאחלת לו בהצלחה בהמשך הדרך ואורזת. אבל בסרט זה כמובן לא קורה. כי סקס, בסרטי מיינסטרים אמריקאיים, הוא לא פקטור. כלומר הוא כן, אם מדובר בדמות פתיינית שלילית. אבל הוא בדרך כלל לא מוצג כמניע או אלמנט חשוב במערכת יחסים. הד"ר באנר והעלמה רוס מאוהבים, אז מה זה משנה אם אפשר להזדיין או לא?

אז זהו, שמאוד. סקס משובח יכול להיות דבק בסיסי במערכת יחסים, וסקס רע, או סתם רמות ליבידו שונות משמעותית, יכולים לחרב קשר אמיץ שמושתת על חברות אמיצה ואהבה. תשוקה גורמת לנו לאבד שליטה, להחליט החלטות (שגויות, לא פעם), להרוס יחסים. איך שלא תסתכלו על זה, סקס הוא כוח מניע חשוב ורב עצמה.

אבל לא בסרטים, ולא בקונצנזוס. אישה עם ליבידו פעיל מדי תוצג כמעט תמיד כדמות שלילית, וגם אצל דמויות גבריות, חרמנות תיתפס כתכונה בהמית ולא אטרקטיבית. זה מגוחך, זה מנותק מהמציאות. קל לצאת נגד ההשפעה המזיקה של פורנו על בני הנוער – אבל מה עם כל הרעיונות הפוריטנים שחודרים למוחות סמי-מפותחים מהטלוויזיה, האינטרנט, הספרים והקולנוע? האם העובדה שבחברה המערבית מיניות יתר או סתם חיבה לסקס יצירתי ותכוף נתפסים כשליליים, לא פוגעת באיכות החיים של המתבגרהטיפוסי וצפונה לו, ומייצרת תסביכים, רגשות אשמה – וסקס בינוני.

בבוראט יש התייחסות מעולה לתפיסה המערבית: סאשה בארון כהן כבוראט עומד מול חלון ראווה של הלבשה תחתונה סקסית ומאונן באמצע הרחוב, למבוכת העוברים והשבים. דימוי מדויק למדי: לגרות ולמכור באמצעות סקס זה לגיטימי, להראות בפומבי את תוצאות אותו גירוי זה לא מנומס.

בקיצור, ובהומאז' לביקור של החיפושית בארץ: קצת יותר סקס חופשי ואהבה, קצת פחות שמרנות נוסח הוליווד. 

השמש, טען תומר בדרך מהים, מסתובבת סביב כדור הארץ. אחרי התלבטות ניסיתי להסביר לו שזה לא נכון, שהכוכב שלנו מסתובב דווקא סביב השמש. אבל הפעוט סירב לקבל את העניין. "ככה למדנו בחוג מדע בגן", הוא אמר בחשיבות, "ומדע זה מדע!".

המדע הוא סוג של חלופה נאורה לדת. אם מחקר מדעי קבע משהו, אז זו האמת המוחלטת, ובאמת שמיותר להתחיל להתווכח וכל הג'אז הזה. רובנו המוחלט מבין רק את הכותרת, ולא באמת טורח לבדוק את האותיות הקטנות שמעבר למשנה. כי זה מדע. אין לנו את הכלים לבדוק את המדענים ולגלות את הטעות, אם יש כזו.

באופן דומה אין לנו דרך לבדוק רופאים. או אנשי מחשבים. היה לי דיון-קיטורים כזה עם סמנכ"ל השיווק של אחד ממקומות העבודה שלי. כולם מבינים בתוכן ובשיווק. כולם בטוחים שהם יודעים איזו כותרת צריך לתת, או איזה קמפיין ימכור את הארגון הכי טוב. אבל כשזה מגיע לטכנולוגיה הם סותמים את הפה. הם לא מבינים בזה, אין להם מושג אם הג'יבריש שהגיק ממחלקת מיחשוב פלט עכשיו באמת מבהיר למה הפיתוח הקטן שהם ביקשו ייקח חודש, או שאין לו שום משמעות בשפה כלשהי. ככה זה וזהו, ולך תתווכח.

מה שמעורר אצלי קנאה גדולה. אני גם רוצה את המעמד הנחשק הזה של כהן דת שמדבר חופשי ודיסקרטי עם אלוהים. ואם מישהו יעז לחלוק עלי, אני אומר לו שהיי, מדע זה מדע.

הופעות חיות זה סוג של הימור. לא מעט מהן השאירו אותי מאוכזב – המוזיקה לא עמדה בסטנדרטים של האלבום, האמן חש צורך לזיין את השכל בשלל קלישאות, ועוד כאלה. ויש גם את ההופעות שיצאתי מהן חדור אמונה ומוצף אדרנלין. מערכת יחסים בעייתית.

השבוע הייתי בהופעה של רות דולורס וייס. לא שמעתי אותה לפני כן, אבל שמעתי עליה. ההייפ בעיצומו, קיבלתי הזמנה, הייתי סקרן. האולם היה קטן, והזמרת עלתה על במה זעירה, היא ונגן קונטרבס. היא לא דיברה אל הקהל, וכל העניין אמר מינוריות. כה מינורי עד שבאיזשהו שלב נאבקתי בנמנום מזדחל. בכל זאת אחרי יום עבודה ומינוס שעות שינה.

ואז הגיע הביצוע ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג. אני מתקשה לערום מספיק סופרלטיבים על הביצוע הזה, אבל בסופו הגניבה הגברת דולורס יד אל הפנים ומחתה דמעה. אפשר היה להבין למה. הביצוע שלה היה חשוף לגמרי, עד קצות העצבים והרגש.

שמעתי את השיר הזה עשרות פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שבה באמת הקשבתי למילים. אני אוהב את חווה אלברשטיין, אבל הביצוע שלה מזכיר לי את תסמונת הגבעטרון. שירים מהז'אנר שאהבו מאוד לשמוע בבית שלי, שירים שבהם ההרמוניה הנקייה מנצחת את המילים. יש המון שירים כאלה, שמחביאים מילים ומסר מאחורי שירה נקייה וצלולה, בלי רגש, בלי כאב, הגשה מסרסת ומנכרת. מה שחנן יובל עשה למשל ל"פגישה, חצי פגישה" של רחל, מצדיק העמדה לדין, אם לא ישירות אל הקיר. קח שיר על תשוקה אסורה ואהבה סוחפת, סחט ממנו כל טיפת ארוטיקה ולהט, והגש פושר.

הביצוע של רות דולורס היה אחר לגמרי. היא שרה את השיר כמו ילדה קטנה שמתעדת חורבן, היא צעקה אותו ובכתה אותו והתאבלה. זה היה מקסים. אני מניח שזה גם עניין של פרשנות ושל תקופה. כשלאה גולדברג כתבה "ועמל ורעב כל היתר", היא חשבה אולי על ארץ ישראל בראשית הדרך, עמל ורעב במובן של חיים קשים ומחסור חלוציים. כשישבתי בהופעה המילה "רעב" היכתה בי. זה נשמע אפוקליפטי, מצב של אחרי הקריסה.

מאז חרשתי את הסינגל של השיר שוב ושוב, אבל למרות שהוא מקסים הוא לא מתקרב לביצוע הזה, בהופעה, שהיה שווה את כולה. קצת כמו הקאבר של ברי סחרוף לעוד חוזר הניגון, יש כאן שיר שקיבל חיים חדשים ואחרים לגמרי, בפרשנות שהופכת אותו לשייך לכאן ועכשיו. ולא רק לעידן הגבעטרון.

משהו קטן שפורסם גם בויינט.

סוף העולם לא היה כל כך סקסי מאז קריסת הגוש הקומוניסטי. בתאריך הנאה 10.9.08, אמורות כל צרותינו להסתיים כתוצאה מניסוי במאיץ חלקיקים שייערך בשוויץ. הניסוי, טוענים המתנגדים, ייצור חור שחור שיבלע את כולנו ויעשה פה סדר ושקט. מאיפה הרעיון המופרע למדי הזה? אולי מקריאה בספר.

ב-1989 פרסם סופר המדע הבדיוני דן סימונס את הספר הראשון בסדרת הייפריון המשובחת שלו. העלילה מתרחשת בעתיד שבו כדור הארץ כבר לא במשחק – הוא הושמד על ידי חור שחור שנוצר על ידי מדענים בניסוי שיצא מכלל שליטה. נשמע מוכר, אני מניח. ההשמדה היתה איטית מספיק – הכוכב הלך ונאכל לאיטו – ואיפשרה לבני האדם להימלט לכוכבים ולייסד ציוויליזציות – וסכסוכים ומלחמות – חדשות. האירוע הזה מכונה בהיסטוריה לפי הספר "הטעות הגדולה של 38'". אם רק היה סימונס מחליף את הספרה 3 ב-8, היה לנו כאן קטע משעשע במיוחד. הספר של סימונס זכה, אגב, להיכלל ברשימת 25 ספרי המד"ב הטובים ביותר של נועה מנהיים ב-ynet.

המדע הבדיוני – בסרטים, ספרים ושאר אמצעי תקשורת – השמיד את העולם בשלל דרכים, צורות וגוונים. שואה גרעינית היתה הדרך הנפוצה במיוחד, אבל למה לא לגוון. סימונס, חובב חורים שחורים כנראה, השתמש בהם לא מעט בספריו כנשק יום הדין, כולל טילים חכמים עם ראש חץ שמייצר חור קטן שכזה. בדיעבד, נראה שיש משהו בדבריו. בעידן שבו שואה גרעינית טוטאלית נראית לא סבירה, הכדור חוזר למגרש המדענים. טרוריסטים ומדינות יכולים לייצר אולי אדמה חרוכת קרינה במזרח התיכון, אבל להשמיד את הכדור כולו? זו כנראה חזרה להיות הפריבילגיה של אנשי מגדל השן.

את הראשון עברנו איכשהו, למרות שכבר אחריו תומר היה מבוהל. הגל היה חזק וגבוה ממה שציפיתי, כיסה את שנינו וגרם לנו לבלוע לא מעט מים. פניתי אל תומר להרגיע אותו ואז הגיע הגל השני, גבוה וחזק יותר, ולשנייה או שנה איבדתי אחיזה, הרגשתי את תומר נסחף מהידיים, כשאני מאבד במקביל את האחיזה בו ואת שיווי המשקל.

הצלחתי לשמור על מגע איתו, וברגע שחזרתי לעמוד שלפתי אותו למעלה מהמים. העיניים שלו היו ענקיות, שתי צלחות, הפה שלו פעור בניסיון לקחת אוויר, משתעל. הוא היה מבוהל לגמרי, אבל לא כמוני. יצאנו לחוף, הוא נרגע מהר מאוד ועבר לבנייה על החוף, במקום למשחקים במים. אחר כך כבר רצה להיכנס שוב. רק בשלב מסוים הוא אמר לי "כמעט טבעתי שם קודם".

לי זה לקח הרבה יותר זמן. התחושה ההיא של אבדן שליטה, של הילד נשאב לי מהידיים ואני לא יכול לעשות כלום, כל הזמן חזרה והיכתה בי איפשהו באזור הצלעות.

אמא שלי סיפרה לנו פעם שכשהיינו נערים, קצת אחרי שקיבלנו רישיון נהיגה, היא הייתה נשארת ערה. לא משנה באיזו שעה חזרנו, היא הייתה שומעת את קרקוש שבכת המתכת בכניסה לחנייה, ואז נרדמת עוד לפני שצליל המפתח המסתובב בדלת הגיע לאוזניה. זו הייתה הברירה היחידה: לדאוג ולחיות עם זה. כי כבר בגיל חצי שנה-שנה, כשהם נשארים עם מטפלת או מובלים בעגלה לגנון, אתה מתחיל לאבד אחיזה. נגה כבר חוזרת ברגל הביתה, ואני מדחיק את מחשבות הביעותים על הדרך שהיא עוברת לבד יפה יפה.

וזו רק ההתחלה. אני קצת מתגעגע לשלב הזה שבו הם היו נייחים, נשלטים, קרובים. אני מרים את תומר על הידיים כמה שאני יכול, כי תכף הוא יהיה כבד מדי וגם לא יסכים. להחזיק עוד קצת בתחושת השליטה הזו. למרות שמתברר שגם כשאתה מחזיק אותם בידיים תמיד יכול להפתיע אותך גל גדול.

כשהייתי ילד שמעתי המון רדיו. "לבת לבן ולמי שמתעניין", "חתול בשק" ועוד. זו היתה הקשבה אקטיבית – לא מוסיקה ברקע, אלא ישיבה על הספה בסלון, אוזן צמודה לרמקול, ווליום סביר כי אמא ישנה בין שתיים לארבע. הקשבה לתסכיתים – מישהו ברדיו סיפר לי סיפורים, ואני הייתי צריך להקשיב ולדמיין. עיסקה מעולה. היו סיפורים שהפחידו אותי והותירו אותי מוטרד ימים אחרי, היו סיפורים מרתקים, ולכולם היו תמונות והמשכים בראשי.

אחר כך גיליתי את "מה יש", ודרכה את גלי צה"ל, והמון תוכניות שחשפו אותי למוסיקה חדשה, הומור חדש, תרבות חדשה. ואחר כך באה גלגל"צ ושטפה הכל, ואני הפסקתי לשמוע רדיו. במקום שירים חדשים וקריינים שיודעים לספר לי עליהם משהו מעניין, קיבלתי שוב ושוב את אותה דבוקת שירים מצומצמת מוגשת מפי חבורת מלחששים מעצבנים. המלצות על מוסיקה הגיעו מחברים ועיתונים, ואחר כך מהאינטרנט. ואולי באינטרנט ייוולד העניין שלי ברדיו מחדש.

לא מזמן הכירו לי תוכנית חדשה. קוראים לה this American life, ומכיוון שאנחנו בעידן הדיגיטלי וכל הג'אז הזה, אפשר לשמוע אותה באתר, או להוריד פודקאסטים. מדובר בתוכנית הכי לא מתאימה לזמן הנכחי שאפשר לדמיין: שעה של דברת. בכל פעם לוקחת התוכנית נושא, ומפרקת אותו דרך כמה סיפורים שונים. הוא מוצג דרך מונולוגים, ראיונות, שיחות. וזהו. בלי אפקטים, בלי מוסיקה, בלי מאזינים שמתקשרים, בלי פרסים. רק אנשים אינטליגנטיים ומעניינים שמספרים סיפור.

בתוכנית עם השם המופלא in dog we trust מדברים על חיות ביית. מרואיינת מספרת על החתולה של בת זוגה, שזכתה לאהבה וחום בלתי נדלים, בזמן שהיא, המרואיינת, נותרת רעבה לאהבה. היא הייתה מתעוררת בבוקר ושומעת את אהובתה אומרת "כמה את יפה", ומגלה שהנמען היא החתולה. היא לומדת לחוש גלגל חמישי, מין פולש למערכת יחסים שהתחילה עוד לפניה.

בתוכנית אחרת מסופר על בריטית ששרדה את הפיגוע ברכבת התחתית בלונדון, והפכה למרכזת ודוברת של קבוצת ניצולים. אלא שאז היא מגלה ברשת אתרים שמופעלים על ידי קבוצה שטוענת שהפיגוע הוא קונספירציה ממשלתית: מדובר בכשל טכני איום שגרם למותם של עשרות, והממשלה מכסה על כך בטענה שמדובר במתאבדים מוסלמים. הניסיון שלה להיאבק בטענה מוביל אותה למאבקים ומקומות שקשה לדמיין. מלבדה מתראיין לתוכנית גם דובר חבורת תאוריית הקשר, וזה מצמרר ומצחיק בעת ובעונה אחת. התיאור לא עושה צדק עם התוכנית – היא אינטליגנטית ומצחיקה ומרתקת. יש כבר תוכנית טלוויזיה ושאר ירקות מסביב, אבל הבסיס – 50 דקות של דיבור אינטליגנטי ולא ממש חדיש – עדיין מספיק.

החדרתי בעדינות את ראש הסיכה לחריר הקטן, והמגשית הקטנה נשלפה החוצה. הוצאתי את הכרטיס. המכשיר הראה הודעת שגיאה. מחפש קשר, ולא מוצא. מין האל קטן ומיתמם שלא מבין למה מנסים להשמיד אותו. התעלמתי ממנו והכנסתי את הסים ליפאני-שוודי הקטן והשחור. סוף תקופה.

האייפון הוא מכשיר נפלא שעושה הכל מצוין, חוץ מלתפקד כטלפון. הצלחתי להתעלם מזה כל זמן שהוא לא נדרש לעמוד בלחץ. אבל במאני טיים, בחודש האחרון של הקמת mynet, הוא קרס. הכתובת, בפונט מעוצב, היתה על הקיר. או על מסך המגע. זה לא עובד בינינו.

מבול הטלפונים השאיר אותו חסר נשימה. הצלצול החלש והרטט הלא מספק השאירו מטלפנים ללא מענה. הסוללה הפסיקה לנשום כבר בשש בערב אחרי לילה של טעינה ללא פשרות. זמן התגובה – לחץ על כפתור, המתן כמה שניות מתסכלות, הנה זה בא – הוציא אותי מדעתי. ההתרסקויות בחזרה למסך הראשי גרמו לי לזעם יוקד. אז די.

הסוני אריקסון לא מציע מסך מגע. אין מקלדת וירטואלית להקלדה חלקלקה, ואת ממציא מילון ה-t9 הייתי שולח לחזית בגיאורגיה בכפכפים וגופייה עם הדפס של פרצופו של פוטין בתוך מטרה. אבל הוא מתפקד, לעזאזל. התגובה לכל לחיצת כפתור זריזה ונחושה, הסוללה שורדת באופן סביר, והסיכוי להחמיץ צלצול קלוש. עוד יום יומיים ואני אתרגל לממשק שלו ואפסיק לפנטז על נוקיה. האייפון הוא עדיין מכשיר נפלא לגלישה, מוסיקה ובכלל. היה כיף כל עוד נמשך, ואין טינה. אבל זה לא זה. נכון לעכשיו הוא הופך לאייפוד משודרג, ותו לא. נשארנו ידידים.

הקליפ הזה פשוט מקסים. לילי פייסט לקחה שיר מאוד מוצלח בפני עצמו (גם הקליפ שלו מעולה ומצורף) ויחד עם אנשי רחוב סומסום גירסת אמריקה הפכה אותו לקטע משובב הנפש הבא. שימו לב לבובות, ולחוסר השפיות העולץ שלהן. מורשת ג'ים הנסון חיה ובועטת.

והקליפ לשיר המקורי:

שנייה אחרי שהידיעה עלתה לאוויר תקף אותי רעב מטורף.

כשאני לחוץ אני אוכל פחות. לא שאני לא רעב – הרעב שם, אבל אין לי תיאבון. ואין זמן. בחודש האחרון זה היה ככה כל יום. הפרויקט אולי רץ כבר שנה, אבל הלחץ הלך ונבנה עד שהגיע לשיא לקראת הסוף.

אף פעם לא עבדתי על פרויקט בהיקף כזה. אני איש שלא יודע לדחות סיפוקים, שמתקשה לרוץ למרחקים ארוכים. אחת מהסיבות שאהבתי לעבוד בעיתון היא המרחק המאוד מאוד קצר. אחרי יום, שבוע, גג חודש, יש לך ביד את המוצר המוגמר. נקודת סיום מוחלטת, משהו לאחוז בו, נקודת פתיחה לדבר הבא. שנה היתה הרבה מאוד זמן. זה היה קשה, זה היה מחנך.

ביום ההשקה הייתי מכווץ כולי. חיכינו לעוד תיקון באג, עוד ידיעה שתסודר על העמוד. ואז עלתה הידיעה ובאופן רשמי הגחנו לאוויר האינטרנטי. ובאותה שנייה הרגשתי אותו, רעב גדול ושמח.

Mynet.co.il. תעיפו מבט. זו רק ההתחלה.