ערפדים, קובע הרולינג סטון, הם אאוט. יש לו נימוק יפה: הם דקדנטים מוצצי דם שניזונים מאחרים. כלומר ברוקרים. ובעידן המשבר הכלכלי אה-לה 1929 שאנחנו חיים בו, הם כבר לא מתאימים. מי יחליף אותם? אנשי הזאב כמובן. הם מתבודדים, אנטי ממסדיים, שעירים ועצבניים – כלומר מעין אנשי צווארון כחול מרירים.

יש לא מעט ערפדים בשכונה שלי בזמן האחרון. ביום ראשון ראיתי את הפרק האחרון ב-true blood המענגת של HBO. בשלישי ראיתי את דמדומים, סרט הערפדים לנערות הורמונאליות בנות 13. טראש מטופש שמצחיק בלי ממש להתכוון לזה, אבל לפחות לא משעמם. הם מגניבים, ערפדים. שילוב של כוחות על עם רמיזות מיניות סליזיות למדי. וכל העניין הזה עם הדם, פותח פתח לכל כך הרבה אלגוריות ודימויים. יאמי. איידס? אובססיה והתמכרות? אלגוריה ליחסים הרסניים? רק תחליטו איזו פרשנות בא לכם להלביש.

ב-true blood אלן בול, שיצר את עמוק באדמה, בא ליהנות. יש שם כל כך הרבה פורנו רך שזה לא ייאמן. אבל אי אפשר להימלט מהרמיזות למאבק של הקהילה ההומוסקסואלית בדרך לשוויון והכרה. אולי כי מדובר בניואנסים דקיקים כמו רוזאן בר. אבל כשהסדרה מתייחסת לערפדים שגילו לבני האדם הפשוטים את זהותם כמי ש"יצאו מארון המתים" (out of the coffin), זה די היסטרי.

עוד המלצות מוצצי דם ליליים אישיות לגמרי:

 the lost boys היה סרט מגניב לזמנו. קיפר סאתרלנד היה מפחיד לגמרי בתור ערפד פאנקיסט ברוח האייטיז. היו שם גם שני ילדים בשם אדגר ואלן פרוג, שזה אידיוטי אבל משעשע. ואת דיאן וויסט המתוקה. וסיסמה לא רעה בכלל לסרט: sleep all day, party all night. It's fun to be a vampire. אהבתי יותר מאשר את יומנו של ערפד עם טום קרוז המעצבן, ואפילו דרקולה של קופולה, עם כל הכבוד והחיבה  לגארי אולדמן ולוינונה ריידר.

Fevre dream – ג'ורג' מרטין ידוע בעיקר בזכות ספרי הפנטזיה שלו. האיש לקח את טולקין, והכניס למתכון המון סקס ופוליטיקה. אבל לפני הוא הוציא את ספר הערפדים הזה, שמתרחש בדרום ארה"ב וכולל ערפדים על ספינות נהר במיסיסיפי, אי שם במאה ה-18. בפנים תמצאו עבדים, רובי ציד, סקס ויאוש. כמו ב-true blood, השילוב עובד יפה. מוצלח יותר לדעתי מ-salem's lot של סטיבן קינג.

הרעב – לא סרט כזה מוצלח, אבל שווה בזכות הסצינה הלסבית המופלאה בין קתרין דנב וסוזן סרנדון. כל כך סקסי שזה כואב. לפי imdb הבמאי הציע לסרנדון לשתות משהו לפני, כדי לארגן קצת אומץ. התשובה: אני לא צריכה לשתות כלום כדי להתנשק עם קתרין דנב. מלכה.

אנשי זאב תמיד נחשבו לאויב הגדול של הערפדים. מלחמת מעמדות שכזו. עיין ערך "מלחמת האופל" עם קייט בקינסייל במכנסיים מאוד מאוד צמודים, וההמשכון הממשמש ובא של "דמדומים". בשנה הבאה הם יקבלו תגבורת בדמות בניסיו דל טורו ברימייק לסרט אימה ישן. ויש להם שיר מגניב במיוחד. כמעט כמו שיר הערפדים ההוא של טאטו. כמעט.

ניב הדס, עורך וואלה תרבות, מעדיף לשתות בירה עם כריס מרטין מקולדפליי, ולא עם תום יורק מרדיוהד. מה שלא ברור במשפט הזה הוא למה זה צריך לעניין אותי.

הדס כתב ביקורת על התקליט החדש של קולדפליי, שהתפרסמה גם בוואלה תרבות וגם בגלריה. ליד הביקורת הזו באתר, מופיע סיכום של אלון עוזיאל על האלבומים שזכו לדעתו להערכת יתר השנה. מהרשימה אפשר ללמוד שעוזיאל מת על אלכס טרנר, שהוא לא מקשיב לבוני פרינס בילי וכשהוא כן הוא מגלה כמה צדק בהתחלה, ושבדיחות במוזיקה אף פעם לא עבדו עליו. וואו.

בסדר. אלון עוזיאל כנראה איש מאוד מגניב. אולי הוא גם מוכשר. אולי גם ניב הדס – הביקורת שלו על החדש של גאנס אנד רוזס, למשל, היתה מצוינת. אבל איך המגניבות שלהם רלוונטית לכתיבה שלהם? האם עניין הבירה באמת בא לומר משהו על ההבדל המוזיקלי בין הלהקות? האם כל כתיבת האני-ואני-ואני הזו, שמתאימה, נגיד, לבלוג, באמת אומרת משהו?

אני מצפה ממבקר שיסביר לי. שינמק למה המוזיקה של הלהקה גרועה, או מעולה, או סתם בינונית. אם הוא מתעקש לכתוב על מה הוא אישית אוהב או לא, שיעשה את זה באופן שיספק משהו לקורא. לא ככלי בשירות הזקפה של האגו.

הכתיבה בוואלה תרבות ולא מעט מקומות אחרים בעיתונות המקומית נראית לא פעם כמו זיון מוח של אנשים עם בעיות ביטחון והערכה עצמית, לאחד מהכיוונים בסקאלה. שימוש בנושא כדי לומר משהו מגניב על עצמם, במקום שימוש בעצמם כדי לומר משהו מגניב על הנושא. ב-30 רוק המציאו לזה שם – backdoor brag, הגנבת תשבחות עצמיות לדברים שאתה אומר על מישהו אחר.

זה לא שמישהו בוואלה המציא את העסק המעופש הזה. ניו ג'ורנליזם זה סיפור ישן, שסיפק להמון כותבים תירוץ לכתיבת-אוננות מעצבנת. אבל רבאק, לא נמאס כבר? אני מניח שיש כאן ניסיון לייצר זהות, אולי חיבור מסוג מסוים עם הקורא. להציג לו חבורת כתבים שאמורים להיות קצת כוכבי רוק בעצמם. לא נראה לי שזה עובד.

בוואלה תרבות יש אחלה מדורים ואחלה רעיונות, שסובלים כל הזמן מסוג של ריח נלווה מטריד. תוצר לוואי של שביעות רצון עצמית במצב ריקבון, כנראה. אם רק היו מורידים שם את מינון ה"אני" באייטמים, ומנסים קצת יותר – שוד ושבר – לנמק טיעונים, הוא היה אפילו אתר מצוין. כזה שהיית שמח לשתות בירה עם העורך שלו.

"למה לך ללכת להופעה, אם אתה יכול להישאר בבית ולשמוע את התקליט בחינם?"

לנגה יש יכולת לגרום לי להרגיש קצת מטופש. אני לא יודע באמת איך לענות על השאלה הזו. השמעתי להם את אלבום הקאברים של מארק רונסון, וסיפרתי שאני הולך להופעה. תומר עסוק בלנענע את הגוף. נגה לא מבינה. כשאני ניצב מול ההיגיון הילדותי אך מפוכח שלה, זה באמת נראה לי מוזר. אני מתלהב מהמוזיקה. את המוזיקה יש לי בבית. למה להיגרר להופעה? זה מזכיר לי תמיד את ההליכה הביתה שבה היא סיפרה לי שיש דבר שנקרא נשיקה צרפתית, ושזה מגעיל. "היית רוצה שמישהו יכניס לך את הלשון שלו לפה?" פתאום זה באמת נשמע רע.

יומיים אחרי אני במועדון צפוף, בהופעה, קופץ כמו מטורף עם חיוך אידיוטי מרוח על הפרצוף. על הבמה יש בכל רגע נתון לפחות 11 איש. כל הגברים בחליפות. יש שלישיית כלי נשיפה, יש רביעיית מיתרים נשית, כולן שוות לגמרי, בשמלות תואמות, וכשהן לא מנגנות הן זזות לפי הקצב בכוריאוגרפיה מתוקה. אבל זה לא רק זה. אם אני רוצה להסביר לנגה ולעצמי למה אני באקסטזה כזאת, מספר הנגנים והצהרות האפנה שלהם לא יהיו נימוק מספק.

יש דברים שקשה לנסח במונחים רציונליים. וכשמתחילים לדבר על אנרגיות חיוביות ושאר ירקות רוחניים כאלה, אני מכבה את עצמי למטרות חיסכון. חשיבה מייצרת מציאות מיי אס. יש מושגים אחרים שנראים לנו כל כך בסיסיים, עד שהצורך להגדיר אותם מביא אותנו במבוכה. ב"השוד" של דיוויד מאמט ג'ין הקמן הוא שודד שרוצה לפרוש. דני דה-ויטו הוא גנגסטר שדורש ממנו לבצע מכה אחרונה. הקמן מתנגד. הוא אומר שהוא לא צריך את הכסף. דה-ויטו בהלם. Everybody needs money. That's why they call it – money, הוא אומר במאמטית שוטפת.

אני אנסה בכל זאת. כן, היה סאונד מצוין, והמון אנשים צבעוניים על הבמה. ומוזיקה מעולה, וקפיצות אל תוך הקהל, ודיאלוגים עם הקהל וחנופה לקהל (שעבדה). וכולם – האנשים שעל והאנשים שמול הבמה – היו מאוד שמחים, ובעניין, ונלהבים לעשות טוב אחד לשני. וכולם חייכו. וכנראה שהיו אנרגיות וכל הג'אז (פאנק!) הזה, כי אחרת אני לא יכול להסביר למה לא הפסקתי לזנק באוויר, ולרקוד, ולצעוק ולחייך. אולי עיתוי, אולי באתי במצב הנפשי הנכון. אולי.

מה שברור הוא שזו לא חוויה שהאזנה לתקליט בבית תספק. ההתרגשות והרעש והצפיפות וההשתתפות הפעילה. להיות חלק מהעניין. כנראה שאין ברירה, ואני צריך לקחת את נגה להופעה. כמו במקרה של המטריקס, אי אפשר להסביר הופעה. צריך לחוות אותה.

בבוקר התעלמתי בהצלחה מהכותרת על הפקקים בויינט. מחסומים מחשש לפיגוע זה נחמד, אבל אני צריך להכין סנדוויצ'ים, ועומס תנועה לא מעכב הולכי רגל.

כשהגעתי לגן של הגמד עמדו בחוץ שני שוטרים. כשנכנסנו ראינו את דוד, השומר המיתולוגי, בדרך אליהם עם שלושה ספלי קפה. חיפשתי הערה הולמת במאגר: "אני רואה שיש לך תגבורת. אתה בכלל צריך כזו"? הוא חייך. ותומר הביט בי בהערכה. להריץ דאחקות עם דוד זה אקט הורי רצוי וראוי.

אבל כשיצאתי החוצה לא יכולתי להתעלם יותר מהצינה בבית החזה. מה זה אומר שיש שוטרים מחוץ לגן של הבן שלי. שזו מטרה מצוינת לאנשים עם נשק ואמונה דתית עזה עם טוויסט? ושני הליצנים עם הכרס והמדים – הם מה שאמור להגן עליו? דוד, מאצ'ו מחבר העמים שכמותו, עוד מילא. אבל האנץ וגאנץ לא יצליחו לשלוף את האקדח מהנרתיק לפני שאיזה חמאסניק יפוצץ את עצמו.

יכולתי לקחת אותו ולהסתגר בבית. אולי זה הפתרון באופן כללי. גם ככה כל יום מלא בשלל חרדות. אבל יש הבדל בין ידיעה תאורטית – על פדופילים, פסיכופטים, נהגים מטורפים ושאר צורות חיים מסוכנות עם פ' – ובין ההיתקלות הזו בשני שוטרים לא מרשימים. ידיעה תאורטית קל להדחיק. אבל כשהמציאות מזמנת לך דוגמה בשר ודם ומדים מול הפרצוף, אין לאן לברוח. אז ככה היא נראית, החרדה. שני שוטרים עם כרס.

השיר הזה של איאן בראון היה יכול להיות גימיק מטופש – כלומר באמת, כל שורה מייצרת את ראשי התיבות f.e.a.r? אתה רציני בנאדם? אבל זה עובד. שיר מעולה.

אחד הדברים שאני אוהב בו זה הניסוח – "יש לך את הפחד". קצת דומה לאבחנה של רופא. יש לך שפעת, אלרגיה, סרטן. ההתייחסות לפחד כמחלה שצריך להתמודד איתה, לחיות איתה. אני מכיר יותר מדי אנשים שנותנים לפחד להשתלט. להכתיב פעולות, למנוע אחרות.

ב"חיי פאי" של יאן מרטל יש קטע מצוין על פחד. מצאתי אותו באנגלית בלבד ברשת. תתאמצו קצת. זה שווה את זה.

I must say a word about fear. It is life's only true opponent. Only fear can defeat life. It is a clever, treacherous adversary, how well I know. It has no decency, respects no law or convention, shows no mercy. It goes for your weakest spot, which it finds with unerring ease. It begins in your mind, always. One moment you are feeling calm, self-possessed, happy. Then fear, disguised in the garb of mild-mannered doubt, slips into your mind like a spy. Doubt meets disbelief and disbelief tries to push it out. But disbelief is a poorly armed foot soldier. Doubt does away with it with little trouble. You become anxious. Reason comes to do battle for you. You are reassured. Reason is fully equipped with the latest weapons technology. But, to your amazement, despite superior tactics and a number of undeniable victories, reason is laid low. You feel yourself weakening, wavering. Your anxiety becomes dread.

The matter is difficult to put into words. For fear, real fear, such as shakes you to your foundation, such as you feel when you are brought face to face with your mortal end, nestles in your memory like a gangrene: it seeks to rot everything, even the words with which to speak of it. So you must fight hard to express it. You must fight hard to shine the light of words upon it. Because if you don't, if your fear becomes a wordless darkness that you avoid, perhaps even manage to forget, you open yourself to further attacks of fear because you never truly fought the opponent who defeated you.

כשאתה נפרד ממישהי, צריכה להיות לה ההגינות הבסיסית לעשות אחת משתיים – להיעלם מעל פני האדמה, או סתם להיראות כבויה ודכאונית למשך כחצי שנה. כולל התנזרות והימנעות מחברת אדם. או לפחות בחורים אחרים.

זה לא חל עליך. כמו שאמרה פעם ידידה טובה על בן הזוג שלה: לי מותר שיהיו ספקות. לו אסור. כנ"ל לגבי אקסיות. היא אמורה לבכות אותי למשך הזמן הנתון למעט סייג אחד, והוא יצירת קשר חדש מצדי, מה שיקצר את תקופת האבלות שלה. אולי. כפוף להחלטת ועדה.

היא בטח לא אמורה לשבת עם בחור חדש בבית קפה ולמזמז לו את העורף. רבאק, מילא להזדיין, אבל לדגמן זוגיות בבית קפה? ללטף עורף של בחור בקפה שכונתי זה כבר לא סתם חיפוש נואש אחר נחמה, סיפוק איזו תשוקה, או כל דבר רגעי וייצרי אחר. זה לקוח מהמדריך לזוג שיוצא כבר שבועיים לפחות, באופן רציני למדי.

אולי נושא תקופת הצינון צריך להיכנס לקוד החברתי גם בתחום הזה. סוג של הסכם לא כתוב בין אנשים שיוצאים ביחד תקופה מסוימת, ומגיעים לרמת אינטימיות כלשהי. המפתח יכול להיות יום צינון על כל 3 לילות שישנתם ביחד. קדימה, שמישהו ירים את הכפפה ויכתוב קוד אתיקה לפרידה. זה יהיה להיט.

אני שומע המון קאברים בזמן האחרון. בעיקר את הדיסק של מארק רונסון, לקראת הנחיתה שלו בארץ. זה לא מפסיק להפתיע אותי, איך משהו יכול להפוך בכוח מין אלכימיה (עם קצת כלי נשיפה) למשהו אחר. במקרה של שיר, לכאורה המילים, אפילו המנגינה, זהים או לפחות דומים להפליא. אבל המשמעות משתנה.

את השיר הבא גיליתי בפלייליסט של עלמה עם טעם מוזיקלי משובח. קוראים לו too drunk to fuck. במקור מדובר בשיר רוק-פאנק עצבני של להקה שנושאת השם הגאוני dead Kennedys. נובל ווג הפכו אותו לשיר סקסי ומתוק. בגירסה הראשונה אפשר לדמיין צעיר עצבני, וולגרי ובוטה, עם תספורת גרועה שנקלע לקטטה. בגירסה השנייה זו פאם פטאל מתוקה וחושנית. אפילו שם השיר הופך לאחר השמיעה ממתריס למגרה. הא לכם שתי הגירסאות, לבדיקה.

בין מעט הדברים שזכורים לי מהתואר הראשון יש גם את "הבט אחורה בזעם", המחזה של ג'ון אוסברון. הזעם של מעמד הפועלים קיבל ביטוי גם בגירסה קולנועית עם ריצ'רד ברטון מ-1958, ואחר כך בגירסה טלוויזיונית של קנת בראנה ב-1989. ההבדלים מדהימים. הטקסט, כמובן זהה. אבל בגירסת 1958 ריצ'רד ברטון עומד מול אישה קטנה, שברירית ומפוחדת, בזמן שב-89' בראנה מתמודד עם אמה תומפסון – כולה כוח שקט ועצור. שום דמיון לדגם היבבני שקדם לה.

וזה נכון גם לגבי בני אדם כמובן. אותו אדם, עם אותן מניירות, יכול להיות האיש הכי אהוב ומקסים, ושבוע אחר כך סוג של אנטי כרייסט, מישהו שהייתם שמחים לראות עוטה זפת ונוצות. מכרה ותיקה יכולה להפוך פתאום לנחשקת וסוערת ומפתיעה. החומר לא משתנה – קש לא הופך לזהב. זו רק הפרספקטיבה.

אני ותומר יושבים ורואים סרט בטלוויזיה. יש שם בחור, יש שם בחורה. תומר מבין עניין. הוא בן 5, אבל יש לו אחות גדולה וטלוויזיה. "הוא מאוהב בה", הוא קובע בבטחה.

אני: "במי אתה מאוהב"?

תומר: "לא מגלה".

כאן מתחיל משא ומתן. אני מבטיח לו שאם יגלה לי, אני אספר לו במי אני מאוהב. הילד חשדן. נראה לי שהוא לא בטוח עד כמה המידע הזה שווה משהו. וחוץ מזה תוהה אם אני לא מרמה. הילד מכיר אותי כבר.

בסוף הוא מתרצה ומספר. ילדה בגן, ששמה לא ייחשף כאן. בכל זאת, הבטחתי.

תומר: "אז במי אתה מאוהב"?

אני: "בך". אבא רמאי, מה לעשות.

תומר: "מה, אתה הומואים"?

אחרי שסיימתי לצחוק שאלתי אותו מה זה הומואים. "בן שאוהב בן", הוא פסק, "זה הומו".

הגדרה לא רעה. ידידה שסיפרתי לה את הסיפור העירה שבדרך כלל זה פחות בן שאוהב בן, ויותר בן שעושה בן. אבל אלו סתם פלפולים, והיא בכל זאת עורכת דין.

אני לא חושב שבגיל 5 ידעתי מה זה הומו. אני יודע שמה שאחותו יודעת בגיל 9, אני לא ידעתי שנים אחרי. אני תוהה מתי זה יתחיל להדאיג אותי באמת.

לא מזמן מישהי אמרה לי בדיוק מה היא חושבת עלי.

זה לא היה נעים. זה הוציא ממני כעס בעוצמות שאני לא מורגל בהן. ואז ניסיתי לחשוב למה. האם זה בגלל שהאמת כואבת? שהבחורה עלתה כאן על משהו? הייתה אמת בחלק מהדברים שלה, אבל אחרים היו מופרכים לחלוטין. בטח בהקשר שלה. וחוץ מזה: זו לא הפעם הראשונה. כבר אמרו לי דברים קשים שחשבתי שהם נכונים. והתגובה הייתה לא פשוטה. דכדוך, הלקאה עצמית, ניסיון להצדיק את עצמי. אבל לא כעס.

ניסיתי לחשוב על המניעים. כשמישהו אומר לך את "כל מה שהוא חושב עליך", זה לא נובע לרוב ממניעים ידידותיים. כשהיחסים שפירים נשמרת איזו תקינות פוליטית, גם ביקורת תרוכך, תיעטף באריזה סופגת. אז כן, היו כאן עלבון ופגיעה שיצאו החוצה. אני יכול להבין את זה. היו גם רוע ילדותי וקטנוניות, שאולי נבעו מאותם גורמים, אבל אותם יכולתי לקבל פחות. מה גם שהיו להם סימנים מקדימים עוד לפני כן. ויכול להיות שמכאן נבעו הכעס והעלבון שלי. רוע ורצון לפגוע מקוממים למדי.

בוואלה תרבות היה פעם מדור שנקרא סלב על הסכין. הוא היה מדור מצוין, רוב הזמן. השם אומר הכל: לוקחים סלב, ומנתחים אותו. בלי הרדמה, או אפילו אלחוש מקומי. מפרקים אותו. כותבים את כל מה שחושבים עליו. מכאן זה כבר תלוי בכישרון וביכולת של הכותב.

זה היה מצוין כי זה נדיר למדי בעיתונות המקומית. החלוקה היא כזו. הסכין החד נשלף במדור הביקורת – על התקליט, הסרט, הסדרה. בראיונות זה סיפור אחר. בדרך כלל הסכין נשאר בנדן, וכפפות המשי על הידיים. מדברים על הדיכאון (מאוד נפוץ, דיכאון), אמאבא, סקס רך. שואלים שאלות לא קשות מדי. משעמם. פה ושם יש איזה תחקיר מחופף נוסח סיפור רביב דרוקר. וזהו.

העניין הוא שסלבס חיים על התדמית שלהם. הם מוכרים משהו, ומקבלים עליו המון כסף. וברגע שהם עושים את זה, מעמידים את דימוי הקרטון בחלון הראווה, לגיטימי לגמרי להיכנס בהם. ולקוראים מותר לאוורר את חדוות הצפייה בגלדיאטורים, את ההנאה מהדם השפוך. זה עלול להיות צהוב, זה יכול להיות לא חשוב. אבל זה גם עשוי להיות מרתק, מהותי לא פחות מתחקיר על כן-או-לא לקח תגובה. הכל עניין של בחירה והחלטות כתיבה ועריכה.

אם הכתיבה היא לא סתם רשעות, אלא טיפול בפרסונה הציבורית של הסלב, יכול להיות לזה ערך משמעותי לקורא. השאלה היא אם הכותב בחר מטרה קלה ואז הקיז את דמה כדי ליהנות מהרייטינג, או שמא הוא מנסה באמת לכוון זרקור לפן פחות ידוע או ברור באישיותו של מוביל דעה כלשהו. זה כל ההבדל.

בחיים שמחוץ לדפי פנאי פלוס העיקרון דומה. אתה יכול לומר למישהו את כל מה שאתה חושב עליו כי אתה חושב שהוא מתנהל בצורה שפוגעת בסופו של דבר בו. כי אתה חושב שתוכל לגרום לשינוי. אין כאן קהל קוראים, יש רק את האדם שמולך. ואתה יכול גם פשוט לרצות לפגוע בו, להטיח בו את העוולות שנעשו לך. שאלה של החלטה, של ניסוח, של בחירה ואופי.

התגובה שלי לדברים היתה לא מוצלחת. כעסתי והטחתי דברים בחזרה. נעלבתי ורציתי לעלוב. בעצם אני לא בטוח שלא מוצלח זו ההגדרה – אם הייתי אדיש, אם לא הייתי מגיב, זה היה פוגע באמת. כשמגיבים בכעס על כעס, הצד השני בדרך כלל חווה סיפוק. הוא רצה להכאיב, וקיבל אישור לפגיעה מדויקת במטרה. אולי אני יכול להתנחם בזה דווקא. היי, תמיד נחמד לעשות מעשה טוב בשביל מישהו. זה משהו לרשום בפנקס שיהיה במה לעלעל בעתיד.

קראתי לא מזמן פוסט מצוין שהמליץ על אלבומי קונספט. אני מאוד אוהב אלבומי קונספט מבחינה, ובכן, קונספטואלית. פחות מתלהב מהם מעשית. לא קל לצלוח אותם. מנגד, דווקא שירים בודדים מצליחים לקלוע יותר למצב רוח ספציפי. הנה 4 שאני שומע בימים האחרונים מאוד. בלי יותר מדי הסברים, זה סתם יהפוך את זה למשעמם. תמיד אפשר לנחש לבד.

מארק רונסון, בדרך כלל מפיק, בקאבר מעולה לרדיוהד. הקליפ לא ממש קשור, אבל חמוד בפני עצמו.

הווייט סטרייפס. לא ממש קליפ, כנהוג בעדות יוטיוב. ג'ק ווייט במפגן משובח של מוסיקה וסרקזם תוקפני:

I've not been really looking forward to the performance
But there's my cue and there's a question on your face
Fortunately I have come across an answer
Which is go away
And do not leave a trace

אופספרינג. אוויליים לגמרי, אבל משמחים למדי.

גאנס אנד רוזס, כשעוד היו צעירים, בועטים ומסוממים. רוק קדמוני, מיזוגני ועצבני.