אני כבר כמעט בסוף של אחוזת דג'אני, הספר האחרון של אלון חילו, ואני מבולבל. מסלול הקריאה של הספר היה פתלתל, מבחינת התגובה שלי – בהתחלה התפעלתי, אחר כך כמעט איבדתי עניין והחלטתי שמדובר בגימיק שממצה את עצמו מהר למדי. ואז גיליתי משהו חדש.

אחוזת דג'אני מתרחש בישראל של סוף המאה ה-19. הוא מגולל את קורותיו של אגרונום יהודי שמגיע לארץ כדי לעזור למאמצי ההתיישבות, ומסתבך במערכת יחסים מורכבת עם אישה ערבייה, בעלת אדמות אחוזת דג'אני רחבות הידיים והדשנות באזור תל אביב של היום, ובנה הלא-לגמרי-בסדר-בראש. האגרונום חומד את האישה, ואחר כך גם את האחוזה, ומנהל גם יחסים מורכבים עם הילד. ומכאן מתנהל סיפור מורכב וצבעוני, כולל רמיזות להמלט ומקבת של שייקספיר.

היתרון והחיסרון של הספר הוא השפה העשירה והמקסימה שבה הוא כתוב. בהתחלה זה מענג. הספר מלא בז'רגון של התקופה, מה שהופך את היחס לסקס למשל למאוד משעשע. ויש בספר הרבה סקס. אלא שאז אתה מתחיל לחשוד שמעבר לסגנון ולגימיק אין כאן הרבה. הגימיק המרכזי המוצלח, הוא הנבואות של הילד, צאלח, שרואה בחזונו איך היהודים מגרשים את בני עמו, ובונים על שטח האחוזה שלושה מגדלים – עגול, מרובע ומשולש. הוא גם רואה בנבואותיו אדם עם שיער מוזר שעומד על הראש, איש עם רטייה על העין וכו'. המסר מובן. מהר מדי. באיזשהו שלב אתה מתחיל לחשוד שמעבר לגימיק, לשפה ולשלל ההפניות לסקס חלוצי פרוע, אין כאן הרבה. הדעה הזו התחזקה בעקבות ביקורת של צמד קוראות, שלא ממש התלהבו מהספר.

אבל אז החלטתי שיש כאן יותר. שהגימיק הנבואי אולי נחמד, אבל העניין האמיתי כאן הוא מערכת היחסים הסבוכה בין היהודים והערבים בספר, שאי אפשר שלא לראות בה מטאפורה ליחסים בין שני העמים שתקועים כאן ביחד. בשום שלב אין חלוקה ברורה בין מנצל למנוצל, כובש ונכבש ושאר ירקות. האגרונום שלנו נע בין תשוקה לאישה לתשוקה לאדמה, בין רצון עז ליישוב הארץ והתאווה לתהילה משלו. והערבייה שמולו, מנצלת אותו, לפחות בתחילה, לא פחות משהוא מנצל אותה.

שני הצדדים, יהודי וערבי, מוצגים כרב-גוניים ומורכבים, מופעלים על ידי תשוקות קטנות, רגשות לאומיים, כבוד ואגו. גם העיסוק בתענוגות הגוף, בא להאיר את הצד האנושי, ולא האידיאולוגי, שמפעיל את שני הצדדים. ובשורה התחתונה מה שנותר הוא תחושה של צמד יריבים מחובקים באמצע זירה, ולא מסוגלים או יודעים איך להיפרד. עצוב. קצת כמו מצב הדברים היום, בעצם.

הבהרה (היי אמא): ההורים שלי היו ממש בסדר, כשהייתי ילד. אין תלונות מיוחדות. אבל הטעם שלנו בכל מה שקשור לספרים-מוזיקה-סרטים היה שונה עד חסר קשר לחלוטין. שמעו אצלנו בבית גבעטרון ושירי ארץ ישראל הישנה והטובה, וכבר כילד בגיל חד ספרתי זה דיכא אותי ועצבן אותי חליפות. היו בבית גם דברים אחרים – ספרים של דיימון ראניון ואליסטייר מקלין למשל – אבל הם היו שייכים לאבא שנפל ביום כיפור. קראתי אותם, אבל לא באמת היה עם מי לדבר עליהם.
 
את רשת ג' שמעתי פעם ראשונה ברדיו של מישהו שעבד עם אבא שלי. לגל"צ ולמוזיקה מזן חדש לגמרי עברתי אחרי שאמא שלי חזרה מטיול שנתי וסיפרה שכולם ביקשו להעביר בשלוש ל"מה יש". תקליטים של דיפ פרפל מצאתי במדפים של הדוד המגניב, ועל לד זפלין המליץ פריק אחד, מהמעשנים (!), בתיכון. והיה גם את העיתון, שבזכותו קראתי את ההוביט, ואת קרוב המשפחה שהיה קצת יותר גדול ממני ובזכותו גררתי את סבא שלי למלחמת הכוכבים. והחבר בצבא שלימד אותי לאהוב את הפיקסיז ואת פרינס. והרשימה עוד נמשכת ונמשכת.
 
אם תערכו להורים שלי שאלון על אחד השמות שהזכרתי, עכשיו סביר להניח שהציון שלהם יהיה נכשל. וזה בסדר, אבל אני רציתי להיות קצת אחר. בגלל זה נגן האם.פי.3 של נגה מלא במופע הארנבות של ד"ר קספר, ברי סחרוף וג'ון לנון, יחד עם שירי פסטיגלים הכרחיים. בגלל זה הקראתי לה את ההוביט ואת נרניה, וקניתי את הנסיכה הקסומה והמבוך. וזה עבד.

גירסה מועדפת של הנודניק הממושקף

 
עד שהיא התחילה עם הארי פוטר. את הספר הראשון בסדרת הילד הקוסם ניסיתי לקרוא הרבה לפני שנגה ידעה לכתוב את השם שלה. הפסקתי באמצע. לתבשיל הקדרה של רולינג היה טעם מוכר מדי בשבילי, ואולי זה היה סתם סנוביזם. אבל נגה בלעה את כל שבעת ספרי הסדרה במהירות של נהג נאסקאר על אמפטמינים, ופתאום גיליתי שיש לה עולם שלם שאני לא ממש בקיא בו. שאלתי קצת, וגם בריג'ט קראה את הסדרה ועדכנה אותי פה ושם, אבל זה לא היה זה.
 
אחרי שחיסלה את השביעי בסדרה פנתה הילדה לקרוא את ההוביט בעצמה. היא מאוד אהבה, וסגרנו על שר הטבעות בכיתה ד'. ועכשיו, לרגל פרוץ שבוע הספר עם האחד פלאס אחד שלו, קניתי לה ספר חדש. "פרסי ג'קסון וגנב הברק" אמור להיות ההתחלה של סוג של הארי פוטר חדש, אבל במקום כשפים הוא מתבסס על המיתולוגיה היוונית. שזה כבר אחלה, כי בתור ילד-גיק מאוד חיבבתי את כל התפלצות והאלים שמסתובבים שם. ואיך שהיא תסיים לקרוא אותו, אני מתכוון לבלוע אותו גם. כדי שנוכל לשבת על הספה, אני עם קפה, ולשוחח על זה.
 
ברור לי שאני לא אוכל לקרוא, לשמוע ולראות את כל מה שהילדה תבחר לחבב. אבל אני בכל זאת מתכוון לנסות. אני רוצה להכיר את העולם התרבותי שלה, ולא פחות מזה רוצה להפגיש אותה עם היסודות שעיצבו את עולם תרבות הפופ שלי. אין סיבה שזה לא יעבוד. לפחות עד שהיא תגיע לגיל ההתבגרות. ואולי גם אז, יום אחד היא תגלה על המדפים שלי את לד זפלין 4, או את wish you were here, ותחשוב שאבא שלה דווקא בסדר. Dream on.

אני לא יודע מה היתה השעה שבה הצאצאה התעוררה. לקח לי זמן להבין איפה אני ולמה, ואני רק זוכר שהיה חושך. היא שאלה אם אפשר לישון איתי הלילה. מכיוון שאח שלה כבר חרפ שם, בועט לי בצלעות מתוך שינה כמו שרק הוא יודע, סירבתי.

אחרי כמה שניות שמעתי אותה מייבבת במיטה. לא סתם בוכה – יש כל מיני סוגי בכי לילדים. זה היה מהסוג המייבב, האמיתי. קמתי, מיואש. היה לה חלום, שלפי הגדרתה, היו בו כל הפחדים שלה. החלום כלל גנב שנכנס לבית של אמא, ואת החמאס, שחופר מנהרה לחדר שלה. והיא מפחדת, והיא לא רוצה למות.

העניין הזה עם החמאס חוזר על עצמו. הילדה בגיל שבו לחשוב על המוות ולפחד ממנו זה עניין טבעי. עם זה אני אתמודד (כאילו שיש לי ברירה). אבל דווקא החמאס? אללה יודע מתי בדיוק היא קלטה בחצי אוזן את העסק הזה עם החמאס והמנהרות באיזו מהדורת חדשות. אבל מאז זה נדבק. המצב הפוליטי-בטחוני המחורבן פה, נדחף לכל דבר.

הסברתי לה שהחמאס לא יחפור כל כך רחוק, ושגם אם כן, הם יגיעו לשכן הזקן והמעצבן מלמטה, ולא אליה. היא לא השתכנעה. הבטחתי לה שאם הם יבואו אני אגרש אותם, מתחיל לתהות בעצמי מה הטווח היעיל של מנהרה. אולי הילדה עלתה על משהו. איכשהו היא נרגעה בסוף, וחזרה לישון. יאללה הודנה.

יש לי חבר שבמסגרת השירות הצבאי המאוד מגוון שלו היה מפקד טנק. או משהו כזה. נזכרתי בו בעקבות הימים האחרונים. למה? סוג של משל: מדי פעם הוא היה פוקד על החיילים האומללים שלו לטפל במפלצת המתכת שלהם. מטבע הדברים זה כלל גם גירוז של המכונה. ואף אחד, אבל אף אחד, לא אוהב להתלכלך משמן מכונות, ועם בעלי הפטיש המסוים הזה הסליחה.

מכייוון שהוא היה המפקד, הוא נהג להסתובב ולפקח על האומללים. כשקלט את אחד מהם עושה מאמצים יוצאים מן הכלל להימנע ממגע עם השחור-שחור הזה, הוא היה ניגש אליו, תופס את הידיים שלו וטובל אותן בגריז. אחרי הצעד הזה, הוא הסביר, כבר לא יהיה אכפת לו להתלכלך. 

והנמשל. יש משהו מאוד מרגיע להגיע לשלב שאחרי שיא ההתפלשות, לא משנה באיזה תחום. אחרי תקופה ארוכה של לחץ וחששות אתה נכנס למין אזור רגוע, מקום עם פרופורציות מבורכות, וקצת שקט נפשי. לא שזה בהכרח ישרוד יותר מדי, אבל היי, זה נחמד.

קראתי את הטור הזה בויינט, ונמלאתי עצב גדול. למרות שכולם אומרים שמדובר בספין-תלוי-חקירות, אני דווקא קיוויתי שיש סיכוי לשלום עם סוריה, אולי אפילו ברמה שתשפיע על השירות הצבאי של הבן שלי (בעוד 13 שנה, אבל היי, הזמן אצן מהיר וחמקמק). אלא שאז בא הטור הזה של הד"ר עם השפם, והסביר לי שגם אם יש סיכוי לשלום – זה בעצם רק יוביל אותנו מהר יותר למלחמה. לרגע עבר בי זיכרון עמום ממשהו שקראתי, ספר של ג'ורג' אורוול נדמה לי.

וזה עצוב. כי אם אני מבין נכון, המסקנה המתבקשת היא להתרחק כמה שאפשר מכל הסכם עם אסד ודומיו באזור. לא רק להתרחק – הד"ר גם מסביר שרק כוח יגרום לסורים לוותר על לבנון, ורומז שמדובר באנשים מתרבות אחרת, שתמיד יעדיפו לפגוע לאויב ולא לסייע לעצמם. זה מאוד משכנע, מה גם שאני באמת לא מבין גדול בפוליטיקה וביטחון. בטח פחות מהד"ר. בטח גם פחות מצמרת צה"ל ומשרד הביטחון בתקופת בגין, שהזהירה שסדאת מרמה את כולנו, ואפילו צפתה שהמטוס שהוביל אותו לנתב"ג מוביל בעצם מחבלים.

אבל הם טעו. כך שאולי, רק אולי, גם הד"ר הנכבד טועה. אני מניח שגם על סדאת הוא היה כותב שהוא בן תרבות אחרת, שמבין רק כוח. ואולי, רק אולי, כדאי לקחת סיכון, להניח בכל זאת שלצד השני יש טיפת היגיון, גם אם הוא ערבי, ולנסות. להילחם ולפוצץ את כל האזור בפטרייה אחת גדולה, הרי תמיד אפשר.

הרעיון לפוסט הזה עלה בעקבות משהו שכתב בבלוג שלו אחי המוכשר (העיתונאי הבאמת מוצלח במשפחה). בחצי השנה האחרונה סדר היום שלי מוכתב פחות או יותר על ידי. אין דדליין של עיתון שמסדר לי את היום – יש פרויקט שעובדים עליו, וכמו אחיו לז'אנר, הוא מתנהל בצורה לא צפויה או מסודרת. לא ממש בכל אופן.

תמיד ידעתי שהיחס שלי למסגרות אמביוולנטי. אני לא אוהב אותן, אבל לא יכול בלעדיהן. אני מניח שזו אחת הסיבות שבחרתי במקצוע הזה, עיתונות – יש מסגרת, אבל היא גמישה מספיק. הבעיה היא כשהמסגרת הופכת גמישה מדי, עד רמת נערת הגומי הרומנייה. לפעמים אני קצת מאבד אחיזה. זה גוזל ממני המון מאמץ, לסדר לעצמי את היום, להחליט מה לעשות מתי, לא להיכנע לפיתויי הבטלה.

וגיליתי עוד משהו: ככל שאני פחות עסוק, אני פחות פרודוקטיבי. דווקא כשהיה לי יחסית יותר זמן פנוי, בתחילת הפרויקט, כתבתי פחות לבלייזר ושות'. דווקא עכשיו, כשהעסק מתחיל להיות לחוץ, אני מוצא את עצמי כותב יותר. וזה נחמד. תמיד חשבתי שאני עצלן שצריך המון זמן פנוי. זה לא נכון. אני עצלן שצריך להיות מאוד עסוק, כדי ליהנות באמת מהמעט זמן פנוי שנשאר.

יום שני אמור להיראות ככה: עבודה עד סביבות שתיים-שלוש, ואז ריצה לגן ובית הספר לאיסוף ילדים, ומשם הורות נטו. לרוב זה גם עובד ככה, למעט אי אלו טלפונים מהעבודה שמזכים אותי במבטים רושפים של הילדה. גינה או ספרייה, משחקים, ארוחה, מקלחת, ויכוחים על כל אלה, קריסה.

לא יום שני הזה.

בסוף השבוע שעבר הודיעו לי שהפגישה שנדחתה כל כך הרבה פעמים נסגרה לשני אחרי הצהריים. בקיסריה. פאקינג קיסריה. מתארגנים. התוכנית: איסוף ילדים מוקדם, נסיעה לרעננה, פריקה אצל סבתא, נסיעה לקיסריה, חזרה איסוף, הגעה הביתה, קריסה.

שני בבוקר sms מאמם הורתם של הילדים. לגמד יש היום מדורת ל"ג בעומר. ביקש לוודא שאני יודע. לא ידעתי. עכשיו יודע. צריך להביא תפוחי אדמה, בורקס, חטיפים. פאק פאק פאק. תוהה מה יהיה הג'וב החדש אם יפטרו אותי. מודיע שלא מגיע לפגישה. טס מהעבודה למאפייה השווה בקינג ג'ורג' ומשם לשוק. לוקח את הילדים מוקדם, מארגן תיק. שוקל לקחת מונית, מגלה שיש אוטובוס מתחת לבית שלי עד למקום הבעירה. מחכה לו חצי שעה עם הילדים המשועממים. מגיעים, אחלה ל"ג בעומר – מינימום מדורה, מקסימום הפעלות לילדים, אוכל בינוני. מונית הביתה. קריסה.

וכמה מילים על המדורה: החוויות מל"ג בעומרים קודמים כוללות המון מדורות על מגרש הרבה יותר מדי קטן, עם פוטנציאל אסונות מטורף. כל פעם אני בטוח שזו שאלה של זמן עד שאיזה ילד יתחיל לבעור ספונטנית. האש תמיד גדולה מדי, ולילדים משעמם. לא הפעם – רוב הזמן הוקדש להפעלות הורים-ילדים מהזן ההו-כה-נדיר שאינו מנג'ס, אלא באמת משעשע. בסוף בסוף הודלקה אש קטנה – מול מה שמייצר הדחף הפירומני של ההורה הסטנדרטי היא נראתה כמו להבה של זיפו – לטובת מרשמלו חרוך ותפוחי אדמה. היה מעולה, הגננת נילי שולתתתתת!

שיחות סלולר רודפות אותך ברחוב. לא שאני ממש בורח. תקראו לי פרברט, תקראו לי מציצן, תקראו לי כשמישהו עושה משהו מעניין במרחב הציבורי, אני אבוא. להציץ לחיים של אנשים אחרים זה מרתק, ואם הם מדברים בקולי קולות באמצע הרחוב – הם אונסים אותי להשתתף. זה לא אני שנדחפתי.

 כמה מהשיחות היותר מעניינות שנתקלתי בהן:

• הבחור הנשי משהו שסיפר בפירוט לידידה על הטיפול באנליזה שהוא עובר, 3 פעמים בשבוע, וכמה זה מטורף ואיך הוא לא מצנזר כלום.
• המוכר בחנות הנעליים שצרח כמו מטורף על מישהי "את בגדת בי! עוד עם רותם, פאקינג רותם!!". אני אומר לכם, רותם.
• הבחורה על הספסל שכשעברתי לידה בדרך לשם היא עוד ניסתה לשכנע את הבחור, וכשעברתי בדרך חזרה היא כבר דמעה ושאלה "אבל למה אתה מדבר אלי ככה?".
• הרוסייה קשת היום שצרחה כמו מטורפת את אותה מילה 7 פעמים באמצע הרחוב לתוך הטלפון שלה.
• החירש שהחזיק את טלפון הדור השלישי שלו מול הפנים ודיבר בשפת סימנים. לפי החיוך ואופי התנועות זו נראתה לי השיחה הכי מוצלחת ומשמחת.

לא הצלחתי לצפות באפוקליפטו בצפייה אחת. היס מקס הקליט, ואני ראיתי אותו ב-3 חלקים. מל גיבסון הוא פורנוגרף של אלימות. יש קטעים בסרט שמזכירים בחוויה צפייה במצלמה נסתרת שהותקנה בחדר ניתוח מדמם במיוחד.

מצד שני הוא במאי פעולה בחסד, יש שם מרדף ארוך, מדמם ומרתק שתענוג לראות.

אבל מצד שלישי. וכאן יש ספוילר: העלילה של הסרט מספרת על בני שבט מאיה שנחטפים מכפרם ומובאים לעיר גדולה, כדי לשמש כקרבנות אדם. מגפה פגעה בארץ, והאלים צמאים לדם. בדרך נתקלים הם ושוביהם בילדה שמנבאת את חורבן הארץ, האנשים, התרבות.

אחד מבני השבט, הגיבור של הסרט, נמלט. בסופו של המרדף הוא מגיע אל החוף, ומגלה שם את הספינות של האדם הלבן. כמה סירות כבר בדרך לחוף, על אחת מהן יש צלב.

המסר ברור ופשטני. מול התרבות המתנוונת, האכזרית והפגאנית של בני המאיה, ניצב המושיע הלבן, הנוצרי. צריך להצדיע לגיבסון על הפשטות והישירות. האיש לא מחביא את המסרים המטרידים והדי דוחים שלו מאחורי שום דבר. הם שם, חשופים לגמרי. וכאמור, הוא יודע לביים.

באמצע הקריאה בחלק השלישי של "המגדל האפל" של סטיבן קינג זה היכה בי, אני חייב ספר טוב, באמת. חשבתי שאחרי בלאד מרידיאן משהו קליל רק יעשה לי טוב. אבל פתאום התחושה היתה כמו של מי שחי על ג'אנק פוד ופתאום חייב – אבל חייב – ארוחה בריאה ומספקת. מחפש.

עוד סרט באדיבות יס מקס: לורדס אוף דוגטאון. מסתבר שבקליפורניה, 1975, היתה בצורת. מצד אחד לא היו גלים, מה שתסכל את אוכלוסיית הגולשים המקומית. מצד שני, אסור היה למלא בריכות שחייה. גיבורי הסרט מתגנבים לחצרות, בורחים ממשטרה וכלבים, והכל כדי לדמות גלישה באמצעות סקייטבורד והדפנות המקומרות של הבריכות הריקות. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי – שניים מגיבוריו הפכו לכוכבים ומיליונרים בעקבות שיגעון הסקייטבורד. הית' לדג'ר ז"ל מספק הופעה משובחת, ואני מסתובב עכשיו עם חשק עז ללמוד להתנייע על קרש עם גלגלים. מישהו מוכן ללמד?

יש קווי אופי נרכשים. התנהגות נלמדת, כנראה בעיקר בארגונים מסוימים. משהו שקרה היום הזכיר לי את הסיפור הבא:

במסגרת הטיול הגדול שאחרי הצבא הגעת, כמה מקורי, לנפאל. טיילתי עם מישהי שמאז אבדו עקבותיה (וחבל) ובשלב מסוים הסתובבנו עם צמד ישראלים. והנה העניין: משהו בהם היה מאוד מאוד מוכר. מאוד. אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על מה בדיוק. היה לי ברור שלא ראיתי אותם מעולם, אבל משהו לא הפסיק להציק, מין איש קטן בחלק האחורי של הראש שכאילו נועץ אצבע בכתף שלך. תשמע, אתה מכיר אותם.

ואז, בוקר אחד, נפל האסימון. השיחה הגיעה לנושא הבלתי נמנע של הצבא. הם היו טייסים. והכל התבהר – הם נשמעו בדיוק כמו הדוד שלי, טייס קרב ותיק. אותו ביטחון עצמי, אותה צורת דיבור חסרת ספקות. אותו כור היתוך.

גם במקצוע שלי יש אנשים כאלה. אפשר לזהות אותם מקילומטר, בוגרי עיתונים צבאיים או אותה תחנת רדיו מיתולוגית. לפעמים זה טוב. לפעמים מעייף. היום, מן הסתם, זו היתה אופציה ב'.