כשזה הגיע לילד כבר לא יכולתי יותר ועצרתי. זה לא שלפני כן היה קל. אבל המקרה של הילד הצליח לחדור איזו שכבה של אטימות שעזרה לי להתמודד. עד אותו רגע.

Blood meridian של קורמאק מקארתי, הספר שאני שבוי בתוכו כבר לא מעט זמן, מלא מעשי זוועה שגורמים ל"לא ארץ לזקנים" להיראות כמו יצירה אביבית ושמחה. מקארתי מציג את הרוע והאלימות כסוג של כוח טבע, משהו בלתי נשלט ולא תמיד ברור או הגיוני. הגיבור הפאסיבי למדי של הספר, שידוע רק בכינוי "הנער" (הוא בן 14 בלבד בתחילת הספר), מצטרף לחבורה של צייד ראשים אמריקאים שפועלים במקסיקו-טקסס במאה ה-19. השם ציידי ראשים מתאים כאן: הם מקבלים 100 דולר על כל קרקפת של אינדיאני ממושל המחוז. אלא שמהר מאוד מתברר למושל שמדובר במקרה נוסח שוליית הקוסם, כפי שמנסח זאת מקארתי. המושל יודע איך לגרום לאמריקאים להתחיל להרוג, אבל אין לו מושג איך לגרום להם להפסיק.

בצעד שנראה כמעט טבעי, מתחילים ציידי הראשים לחסל נשים זקנים וילדים אינדיאנים, במקום להילחם בלוחמי השבט, ועוברים לחסל את המקסיקנים שעליהם הם אמורים להגן – קרקפת של אינדיאני, קרקפת של מקסיקני, הכל נראה אותו דבר. הם הורגים בשביל כסף, הורגים בגלל עלבונות, אמיתיים או מדומים, הורגים סתם, כי הדחף מניע אותם לכך.

ואז הגיע הקטע עם הילד. ילד אינדיאני, שהחבורה לוקחת איתה מאחד הכפרים. האנשים משחקים איתו, מטפלים בו, ואז, בשלב מסוים, מחליט השופט – אחד ממנהיגי החבורה ומהדמויות המצמררות שנכתבו אי פעם – להרוג ולקרקף אותו. ושוב, מדובר בדחף רגעי, לא מוסבר, שמקארתי כמעט לא מתעכב עליו, רק מתאר אותו ביובש וחסכנות טיפוסיים.

אלא שכאן עצרתי. הבנתי שעד לאותו רגע אימצתי את נקודת המבט שהסופר מנסה לייצר. התיאורים של מקארתי חסכוניים, יבשים, מנוגדים לזוועות שהוא מתאר. והקורא הופך לצופה פסיבי, לא מעורב רגשית כי מעורבות כזו עלולה להפוך את צליחת הזוועות לבלתי אפשרית. אבל הריגת הילד ניפצה את קליפת האדישות.

בשלב מסוים בספר אומר השופט שהצופה הוא החלק הכי חשוב בכל אירוע. בלי המתבונן מהצד, בלי תיעוד, אין לאף אירוע משמעות. התחושה היא שמקארתי מתכוון אלי, הקורא. הוא מכריח אותי להתמודד עם אלימות, רוע והיעדר מוסר ולבדוק איך אני מגיב אליהם. הוא הופך את החבורה הזו, אנשים שהוציאו את עצמם מחוץ לגבולות האנושיות, לדמויות הראשיות בספר. האם אני אמור להזדהות איתם? נראה שמקארתי מנסה לגרום לכך – משהו בפראות ובכוחניות שלהם, בנאמנות המעוות שלהם זה לזה, בזלזול שלהם בחוק ובמוסכמות ובעליונות שלהם על אויביהם, מושך.

ניכר שלמקארתי יש חבורת שדים נאה עמוק בתוכו. הוא מנסה, בהצלחה מטרידה, לגרום לקוראים שלו להתמודד עם השדים שלהם. התוצאה מהפנטת, ולא פשוטה. אם תוסיפו לזה את המסר שאלימות שמכוונת נגד אוכלוסייה מסוימת תחלחל ותתפשט ותכוון גם נגד אלו שמחוללים אותה, הרי שקיבלתם יצירה עוכרת שלווה במיוחד. ודווקא בגלל זה, הספר מומלץ בחום.

משהו שנתקלתי בו בפייסבוק: קריאה למחוק קבוצה ברשת החברתית הזו שמהללת את מבצע הפיגוע במרכז הרב. הולך טוב עם החרם האידיוטי על אל ג'זירה.

כן, אני מניח שצריך לצנזר ביטויים מסוימים. למשל גזענות, למשל אפליה על רקע מגדרי. אבל זה לא באמת משנה שום דבר. במקרה של סילוק אותה קבוצה מפייסבוק, זה לבעוט בסימפטום ולהתעלם מהבעיה. זה למנוע פתחון פה, ביטוי רגשות שקשה לנו איתם, במקום כניסה לדיון, ויכוח, ניסיון להבין את הצד האחר.

במקרה של החרמת אל ג'זירה העניין עוד יותר מטופש. כשאתה מחרים גוף תקשורת ומונע ממנו מידע, אתה פשוט דוחף אותו להשיג את המידע בדרכים אחרות – כלומר מאבד את השליטה המעטה שעוד הייתה לך על הסיפור. לומדים את זה בשנה א' בחוג לתקשורת: אם אתה מזרים לכלי תקשורת חומרים, יש לך אפשרות להשפיע על מה שהוא מפרסם. לאמצעי התקשורת יש בדרך כלל פחות מדי זמן ופחות מדי עובדים – כך שסיכוי טוב שמידע שמגיע ארוז בעטיפה שאתה בחרת, יפורסם בצורה שלפחות מזכירה את האג'נדה שלך.

אבל אם אתה מחרים ומתעלם, זו נוסחה בדוקה להמשך הפרסום שאתה לא מעוניין בו, רק שלילי ובעייתי יותר. במקום לסתום פיות – לפלשתינים, לקנצלרית גרמניה, לאל ג'זירה, למתנחלים – אפשר להקשיב קצת. יש שם סאב-טקסט, ודברים שיכולים לעורר אצלכם מחשבה ורעיונות קצת אחרים, או לפחות הבנה. אם תקשיבו.

היה לי בוס, אחד העורכים הראשונים שלי, שנשאר חקוק בזכרוני כחוויה טראומתית. הוא היה מוכשר להפליא, איש רהוט ומקסים עם פתיל קצר ויכולת ווקאלית מרשימה כשזה הגיע לצרחות מטורפות, רצוי לפני כל העולם ואחותו המבוהלת.

רוב הזמן הצעקות לא כוונו אלי. אחרי ההתפרצויות הוא גם ידע להתנצל, סוג של תסמונת הבעל המכה. הוא גם ידע לבקש שנעביר ביקורת, שנדבר, שנאמר מה צריך להשתפר בעיתון, בעבודה, בכלל. ואני קניתי את זה. את ההתנצלויות, את ההזמנה לביקורת. ומכיוון שאף פעם לא ידעתי לשתוק כשצריך, נעניתי להזמנה ופתחתי את הפה בכל פעם שמשהו נראה לי לא בסדר, ראוי לשינוי. העורכים שעבדו איתי אמרו לי שזו טעות, אבל אני לא הקשבתי.

זה התפוצץ לי בפרצוף אחרי פשלה קולוסאלית שאני ועמיתי לעריכת הכפולה עשינו בכותרת. באמת טעות מטופשת, תולדה של לחץ, לא יותר, לא פחות. זומנתי לשיחה במשרד, ושמעתי שאני טראבל מייקר, שאני מתלונן, מקטר. הייתי, דביל נאיבי שכמוני, בהלם. אמרתי לו שהם צדקו, החברים שלי לעבודה, שהייתי צריך לשתוק. הוא נרתע. אף אחד לא אוהב להסתכל בראי ולגלות שם דברים לא נעימים.

אין לי לקח ברור מהעניין. אתמול, אחרי שהקשבתי לסיפור דומה מהצד השני, חשבתי שלפעמים באמת צריך לשתוק. או לחשוב איך לנסח את הדברים ומתי. לאנשים שמולך יש אגו, לפעמים שברירי. ואולי באותו רגע לא מתאים להם לשמוע את האמת שלך – וזו האמת שלך, אין כאן צדק אובייקטיבי. אבל אני לא יודע איך מישהו באמת יכול לשנות את עצמו ולא לומר את מה שבוער לו בפנים. אולי הפתרון הוא לא להפסיק לדבר – אלא למצוא את האנשים שאפשר לדבר איתם.

החיבה שלי לימי הולדת מאז שאני זוכר את עצמי לא ממש השתנתה. תקראו לי ילדותי, תקראו לי חובב מתנות חמדן, תקראו לי כשמחלקים את העוגה – אני אוהב את יום ההולדת שלי. אני אוהב את תשומת הלב, את המתנות, את התירוץ להיות נרקסיסט ברשיון ליום אחד.

הבעיה היא שהשנה זה כבר יומולדת 36. אם אני זוכר נכון לא באמת התרגשתי ממשבר גיל 30 או איזו שטות כזו. אבל 36 זה כבר איש. זה כבר קרוב יותר ל-40 מאשר ל-30. זה כבר כמעט עשר שנים מבוגר יותר משהיה אבי האמיתי אי פעם. אני מרגיש את זה, קצת מכביד באיזור הכתפיים.

אבל בסך הכל אם אני מתעקש לסכם – ואני בדרך כלל מתעקש לסכם כל דבר – אני יכול לזקוף לזכותי הספק לא רע. שני ילדים מצוינים, סוג של קריירה שנראית די בסדר, לא המון אבל גם לא מעט הרפתקאות – עם עצמי, עם בחורות, עם בכלל – רשיון לאופנוע ותאונה אחת, קורס צניחה בלי לשבור שום דבר, נסיעות לחו"ל, נישואים, גירושים, דירה ביחד, דירה לבד, התאהבויות, קצת שברונות לב. המון ספרים וסרטים ומוסיקה. לא מספיק לימודים. מספר קטן אבל לא רע של חברים טובים באמת. לא מספיק סתם חברים לשתייה ובילוי, אבל זה כבר כנראה לא ישתנה. מספיק דברים שלא הייתי צריך לעשות, אבל לא הייתי לוקח בחזרה.

אני חי עם הסיכום הזה בשלום. עוד שבועיים בערך אני אקבל טלפונים, ומיילים, ומתנות. לקרובים/חברים שקוראים את הפוסט הזה ושוקלים להוציא עלי כסף: מנוי לוייירד, מארזי די.וי.די (בלייד ראנר, אינדיאנה ג'ונס, גריינדהאוס) ועוד כאלה יתקבלו בברכה. גם אייפון ואופנוע אם זכיתם בהמון כסף ולא טרחתם לספר. תהיה עוגה, בריג'ט מתכננת בטח משהו גרנדיוזי, הגמדים יכינו ציורים וברכות עם שגיאות כתיב שירגשו אותי עד דמעות, ויהיה כיף, וקצת מלנכולי, וקצת קצר מדי. כי 36-לקראת-40 או לא, אני תמיד אוהב ימי הולדת שלי. ת-מיד. 

בפעם השנייה שהגמד מתחיל לבכות אני מרגיש את הייאוש מתיישב לי בחזה. טעם מר ומוכר בפה, תחושת מחנק קלה בריאות, בגרון. העייפות איימה למוטט אותי עוד קודם. אחרי 4 ימים של שפעת, ויום אינטנסיבי של פיקניק בבוקר ולונה פארק אחרי הצהריים – מי מגה-אבא, תנו כבוד – כל מה שרציתי זה לישון.

אבל כואבת לו הרגל. אין עליה סימן. בדקתי, הכי מקרוב שאפשר, הרמתי אותו על הידיים, לקחתי אותו אל מתחת לנורה בשירותים, לא מדליק אור כדי שאחותו לא תתעורר. כלום. אין סימן. עור חלק ונקי של ילד בן 4. והוא בוכה, בכי חנוק כזה, שאי אפשר לעצור.

בפעם הראשונה אני עוד מייחס את זה לחלום רע. בפעם השנייה אני מבין שזה הולך להיות לילה כזה. לילה של עייפות קשה, עייפות שגורמת לך לחשוב לאט ולהתעצבן מהר. הכעס כמעט בלתי נשלט, היבבות האלה וחוסר היכולת להסביר/להבין מה גורם להן. יש מין דחף פראי לטלטל אותו, להכריח אותו לומר מה לא בסדר, לצעוק עליו שיהיה בשקט. ומתחת לכל זה פחד נוראי ממחלות בלי שם, או לפחות לא שם שאני רוצה להשתמש בו כרגע.

מה כואב לך? מה בדיוק אתה מרגיש? לילד אין מושג. אולי, הוא אומר, זה חשמל סטטי. חוג מדע בגן עובד שעות נוספות. אני צוחק, אי אפשר שלא, והענן השחור בראש שלי זז קצת הצידה. אני שוכב לידו עד שהוא נרדם וחוזר למיטה, אבל כבר לא מסוגל להירדם, כי אני יודע שזה יבוא. אני שוכב שם, חצי חולם-הוזה, עד לפרץ הבכי הבא. יהיה רק עוד אחד כזה אחר כך, אבל את זה לא יודעים מראש. שוכבים ומחכים, בלי יכולת לגלוש לתוך השינה, כי מה הטעם אם עוד מעט ממילא יקרעו אותך ממנה.

בבוקר הילד שמח ומאושר. שום דבר לא כואב. מישהי בעבודה תגיד לי אחר כך שאלו כאבי צמיחה. שזה תקין. באור היום אני מרגיש שפוי יותר. שמח שהגמד בסדר. לא מבין את הלך הרוח הטורדני והמטלטל של הלילה. עד הפעם הבאה.

כמה דברים שקראתי/ראיתי/שמעתי בזמן האחרון וששווים בדיקה – פוסט ראשון אחרי שבועיים של בריאות קלוקלת באופן מרגיז ביותר. תמוגר השפעת לאלתר.

1. רוק דרומי: דרום ארצות הברית כמובן. אני שומע שוב ושוב ושוב את האלבום האחרון של להקה בשם drive by truckers. יש לו שם לא פחות מגניב מזה של הלהקה –  brighter than creation's dark. קודם כל יש כאן דיל לא רע – 3 במחיר של 1. ללהקה יש 3 סולנים-כותבים – יותר נכון זמרת ושני זמרים – והתוצאה היא אלבום שכולל קאנטרי רך, גראנג' קשה, ורוק נעים נעים. נשמע קצת כמו לינרד סקינרד מעורב בניל יאנג עם טיבול של מיק ג'אגר מלמעלה. השירים מקסימים, מין סיפורים קצרים נוגעים ללב, וגם אם אף אחד בארצנו לא נוסע בפיק אפ עם רובה ציד בקבינה, הרי שסיפורים על חלומות לא מוגשמים, לוזרים ותסכול הם אוניברסליים. מומלץ בחום, וגרם לי לשלוף גם את האולמן בראדרס ואת לינרד סקינרד מהמדף.
   
2. אניגמה יפאנית ואלימות אמריקאית. סיימתי את קפקא על החוף של הארוקי מורקמי, ואני עדיין מתאושש. הספר יפהפה, גורם לך לחשוב, מלא בתובנות מעניינות, סיטואציות ביזאריות ודמויות עגולות. אבל הסוף שלו השאיר אותי לא מסופק. אני לא בטוח אם אין כאן החמצה, וחוסר יכולת לעמוד בשאפתנות של מהלכי העלילה. או שאני מפספס כאן משהו. אבל הספר שווה קריאה בכל מקרה, הדרך מקסימה, גם עם הסיום שלה קצת מאכזב.
   הספר הבא הוא blood meridian של קורמאק מקארתי. ההתחלה אלימה ומהפנטת, ומסמנת דברים טובים.
   
3. הסרט הראשון של בן אפלק. "נראתה לאחרונה" הוא התרגום המבאס ל-gone baby gone (לא, אין לי הצעה יותר טובה). משחק מעולה, עלילה ותסריט מצוינים (לפי ספר של דניס ליהיין, האיש והמיסטיק ריבר), סרט משובח באופן מפתיע. שווה לראות.
   
4. הטריילר החדש של איירון מן. זה נראה כמו סרט שהולך להיות מגניב להפליא. הומור זה דבר חשוב, ולרוברט דאוני ג'וניור יש את זה בענק.

   עוד טריילר, שקצת מאכזב אבל הסרט עצמו נראה מבטיח הוא doomsday. הבמאי הוא ניל מארשל הבריטי, שעשה שני סרטי אימה מאוד מוצלחים ומקוריים למדי, ושווה פוסט בפני עצמו. אחרי הטריילר שווה לראות את הקליפים המצונזרים. אפשר למצוא אותם גם באתר הסרט, שם צריך להכניס שם, מיקוד ותאריך לידה כדי להוכיח שאתם בני 18 ומעלה. אני תמיד הולך על ברנדן וולש והמיקוד 90210.

   
   

5. אבודים. העונה הרביעית, בינתיים, מצוינת. הרעיון של פלאש פורוורד במקום פלאש באק מתגלה כהברקה. ולחשוב שכמעט פרשתי באמצע העונה השלישית.

עד לא מזמן עבדתי במערכת עיתון. בכל בוקר היו מגיעים למערכת גיליונות של ידיעות ומעריב. ונחטפים. אם לא היית מאלו שמקבלים את העיתון למשרד, ואם הגעת מאוחר, לא היה לך עיתון. לא שהייתה בעיה להשיג ממישהו כדי להציץ בכותרות – אבל הגיליונות האלה היו מצרך מבוקש.

היום אני יושב במערכת של אתר אינטרנט.  בכל בוקר מגיעים למערכת גיליונות של מעריב וידיעות. הם יושבים על הארונית שליד המזכירות. הערימה מונחת שם בתשע בבוקר, ונמצאת שם גם בשתיים בצהריים. נמוכה יותר, אבל עדיין שם. אף אחד לא ממהר לחטוף את העיתונים. תמיד יהיו. זה רק נייר. בעיני יש בזה מין היהירות. אולי אני טועה, אולי זה רק עניין לוגיסטי.

זה הזכיר לי את הביקור הראשון בחדר הלידה באיכילוב, לקראת הופעתה בעולם של הילדה. הניגוד בין חדר הלידה המרווח למסדרון ההמתנה הצר, הריק, היה עצום. לא היה כיסא לרפואה במסדרון. לא היה מיזוג. זה היה מקום שעוברים בו בדרך ליעד כלשהו. לא מקום לבעל העצבני שיושב ומעשן, מחכה לשמוע מה התוצאה הסופית של המשחק שמתנהל בין המיילדת לזוגתו בפנים. עבור הבעל החדש הציבו כסא נאה ונוח בתוך החדר הגדול. לבעל הישן כבר אין מקום.

הנה ס.מ.ס מעולה להתחיל איתו את היום: אבא של ילד בגן של הגמד נפטר במפתיע. התקף לב בגיל 35. לילד בטח יהיו שאלות. תתכונן.

שאר היום עובר במחשבות מטרידות על שיחות על מוות, תאולוגיה, אופציות רוחניות ותולעים, עם ילד בן 4.5. בשעה הרגילה אני אוסף אותו מהגן. אני לא מספיק לחשוב איך ואם לפתוח דיון על הנושא כשהוא מודיע לי: אבא של X נפטר. הוא היה במחלה ונפטר". אני חושב לרגע, משהו נשמע כאן משונה. "מה זה נפטר?", אני שואל. "לא יודע" פוסק הגמד. "רוצה גלידה". תם הטקס.

קודם כל הסיפור על איך הגעתי לראות את הסרט לפני הגעתו לקניונים, ולא בהקרנת עיתונאים. נכנסתי להגרלה של וואלה – כרטיסים להקרנת גולשים – ומצאתי שם לינק למשחק טריוויה באס.אם.אסים. אחרי כמה שאלות מחוכמות כמו "האם מייקל לואיס משחק בארץ קשוחה" נמאס לי. האינטליגנציה שלי הלכה להיעלב בצד. אבל כנראה שזה הספיק. ביום ראשון התקשרו מוואלה להודיע שזכיתי – הקרנה לי ולעוד 19 חברים. מחר. אספתי מפה ומשם, ויאללה, סרט.

את הספר של קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים, שעליו מבוסס הסרט, קראתי ממש לא מזמן. ועכשיו משהו שהוא לא ספוילר, עדיין: הסרט נאמן לחלוטין לספר, מכל הבחינות, אבל בעיקר בתחושה שמלווה אותך ביציאה מהעולם. אותו תסכול, אותה עגמומיות, אותו ייאוש. אותה תהייה על הפרת החוזה הבלתי כתוב שהיית בטוח שאתה חתום עליו. איך ממערבון קלאסי הגענו לכאוס הלא פתור הזה. העולם של מקארתי – וזה סרט שלו לא פחות, ואולי יותר, משל האחים כהן – מדכא. זה עולם על פי תהום, עולם שבו הכל נמצא על סף קריסה, שבו החוקים הישנים לא עובדים. אבל מה שהסרט חידד, מה שהחמצתי בספר, הוא שהפחד הנורא מהקריסה הזו הוא פחד של זקנים.

שימו לב לנבל בסרט/ספר, אנטון צ'יגור. לא ברור לגמרי מה הוא, אבל אמריקאי wasp הוא לא. לטיני כנראה. שאר הרעים בסרט הם מקסיקנים. כשאד טום, השריף שטומי לי ג'ונס יכול לגלם מתוך שינה ואחרי 16 צ'ייסרים של וודקה, מבקר איש חוק קשיש ונכה, מזכירים לו שגם פעם העולם לא היה כל כך בטוח. הקשיש בכיסא גלגלים שולף סיפור על מותו של איש חוק בעבר, שנורה על ידי חבורת אינדיאנים. לא לבנים – אינדיאנים.

בדיאלוג שלקוח מהספר, מתלוננים אד טום ועוד רד-נק מזדקן על הנוער של היום. שיער ירוק, לא אומרים "גברתי" ו"אדוני". בספר, אם אני זוכר נכון, זה מונולוג. בסרט, האחים כהן הופכים את זה לדיאלוג קצת מצחיק. פתאום זה נראה כמו שני זקנים נרגנים עמוסי דעות קדומות שמקטרים. זה מעורר את התהייה אם מקארתי, סופר מוכשר כשד, הוא קצת זקן נרגן וגזען בעצמו. זה לא פוגם ביצירת המופת שכתב, ובסרט המעולה שיצרו האחים כהן לפיה. ספר/סרט שמשאיר אתכם עם תחושות חידלון בכאלו עוצמות, לכל כך הרבה זמן, הוא יצירת חובה. על השולחן בבית מחכה לי עוד ספר של מקארתי, שבריג'ט הביאה מלונדון. מסקרן לגלות עוד קצת על מקארתי, וההעדפות שלו, דרכו.האם הפחד מהשונה הוא חלק ממה שמקארתי מנסה לומר – או חלק מהתת מודע שלו.