יש לי חבר שבמסגרת השירות הצבאי המאוד מגוון שלו היה מפקד טנק. או משהו כזה. נזכרתי בו בעקבות הימים האחרונים. למה? סוג של משל: מדי פעם הוא היה פוקד על החיילים האומללים שלו לטפל במפלצת המתכת שלהם. מטבע הדברים זה כלל גם גירוז של המכונה. ואף אחד, אבל אף אחד, לא אוהב להתלכלך משמן מכונות, ועם בעלי הפטיש המסוים הזה הסליחה.

מכייוון שהוא היה המפקד, הוא נהג להסתובב ולפקח על האומללים. כשקלט את אחד מהם עושה מאמצים יוצאים מן הכלל להימנע ממגע עם השחור-שחור הזה, הוא היה ניגש אליו, תופס את הידיים שלו וטובל אותן בגריז. אחרי הצעד הזה, הוא הסביר, כבר לא יהיה אכפת לו להתלכלך. 

והנמשל. יש משהו מאוד מרגיע להגיע לשלב שאחרי שיא ההתפלשות, לא משנה באיזה תחום. אחרי תקופה ארוכה של לחץ וחששות אתה נכנס למין אזור רגוע, מקום עם פרופורציות מבורכות, וקצת שקט נפשי. לא שזה בהכרח ישרוד יותר מדי, אבל היי, זה נחמד.

קראתי את הטור הזה בויינט, ונמלאתי עצב גדול. למרות שכולם אומרים שמדובר בספין-תלוי-חקירות, אני דווקא קיוויתי שיש סיכוי לשלום עם סוריה, אולי אפילו ברמה שתשפיע על השירות הצבאי של הבן שלי (בעוד 13 שנה, אבל היי, הזמן אצן מהיר וחמקמק). אלא שאז בא הטור הזה של הד"ר עם השפם, והסביר לי שגם אם יש סיכוי לשלום – זה בעצם רק יוביל אותנו מהר יותר למלחמה. לרגע עבר בי זיכרון עמום ממשהו שקראתי, ספר של ג'ורג' אורוול נדמה לי.

וזה עצוב. כי אם אני מבין נכון, המסקנה המתבקשת היא להתרחק כמה שאפשר מכל הסכם עם אסד ודומיו באזור. לא רק להתרחק – הד"ר גם מסביר שרק כוח יגרום לסורים לוותר על לבנון, ורומז שמדובר באנשים מתרבות אחרת, שתמיד יעדיפו לפגוע לאויב ולא לסייע לעצמם. זה מאוד משכנע, מה גם שאני באמת לא מבין גדול בפוליטיקה וביטחון. בטח פחות מהד"ר. בטח גם פחות מצמרת צה"ל ומשרד הביטחון בתקופת בגין, שהזהירה שסדאת מרמה את כולנו, ואפילו צפתה שהמטוס שהוביל אותו לנתב"ג מוביל בעצם מחבלים.

אבל הם טעו. כך שאולי, רק אולי, גם הד"ר הנכבד טועה. אני מניח שגם על סדאת הוא היה כותב שהוא בן תרבות אחרת, שמבין רק כוח. ואולי, רק אולי, כדאי לקחת סיכון, להניח בכל זאת שלצד השני יש טיפת היגיון, גם אם הוא ערבי, ולנסות. להילחם ולפוצץ את כל האזור בפטרייה אחת גדולה, הרי תמיד אפשר.

הרעיון לפוסט הזה עלה בעקבות משהו שכתב בבלוג שלו אחי המוכשר (העיתונאי הבאמת מוצלח במשפחה). בחצי השנה האחרונה סדר היום שלי מוכתב פחות או יותר על ידי. אין דדליין של עיתון שמסדר לי את היום – יש פרויקט שעובדים עליו, וכמו אחיו לז'אנר, הוא מתנהל בצורה לא צפויה או מסודרת. לא ממש בכל אופן.

תמיד ידעתי שהיחס שלי למסגרות אמביוולנטי. אני לא אוהב אותן, אבל לא יכול בלעדיהן. אני מניח שזו אחת הסיבות שבחרתי במקצוע הזה, עיתונות – יש מסגרת, אבל היא גמישה מספיק. הבעיה היא כשהמסגרת הופכת גמישה מדי, עד רמת נערת הגומי הרומנייה. לפעמים אני קצת מאבד אחיזה. זה גוזל ממני המון מאמץ, לסדר לעצמי את היום, להחליט מה לעשות מתי, לא להיכנע לפיתויי הבטלה.

וגיליתי עוד משהו: ככל שאני פחות עסוק, אני פחות פרודוקטיבי. דווקא כשהיה לי יחסית יותר זמן פנוי, בתחילת הפרויקט, כתבתי פחות לבלייזר ושות'. דווקא עכשיו, כשהעסק מתחיל להיות לחוץ, אני מוצא את עצמי כותב יותר. וזה נחמד. תמיד חשבתי שאני עצלן שצריך המון זמן פנוי. זה לא נכון. אני עצלן שצריך להיות מאוד עסוק, כדי ליהנות באמת מהמעט זמן פנוי שנשאר.

יום שני אמור להיראות ככה: עבודה עד סביבות שתיים-שלוש, ואז ריצה לגן ובית הספר לאיסוף ילדים, ומשם הורות נטו. לרוב זה גם עובד ככה, למעט אי אלו טלפונים מהעבודה שמזכים אותי במבטים רושפים של הילדה. גינה או ספרייה, משחקים, ארוחה, מקלחת, ויכוחים על כל אלה, קריסה.

לא יום שני הזה.

בסוף השבוע שעבר הודיעו לי שהפגישה שנדחתה כל כך הרבה פעמים נסגרה לשני אחרי הצהריים. בקיסריה. פאקינג קיסריה. מתארגנים. התוכנית: איסוף ילדים מוקדם, נסיעה לרעננה, פריקה אצל סבתא, נסיעה לקיסריה, חזרה איסוף, הגעה הביתה, קריסה.

שני בבוקר sms מאמם הורתם של הילדים. לגמד יש היום מדורת ל"ג בעומר. ביקש לוודא שאני יודע. לא ידעתי. עכשיו יודע. צריך להביא תפוחי אדמה, בורקס, חטיפים. פאק פאק פאק. תוהה מה יהיה הג'וב החדש אם יפטרו אותי. מודיע שלא מגיע לפגישה. טס מהעבודה למאפייה השווה בקינג ג'ורג' ומשם לשוק. לוקח את הילדים מוקדם, מארגן תיק. שוקל לקחת מונית, מגלה שיש אוטובוס מתחת לבית שלי עד למקום הבעירה. מחכה לו חצי שעה עם הילדים המשועממים. מגיעים, אחלה ל"ג בעומר – מינימום מדורה, מקסימום הפעלות לילדים, אוכל בינוני. מונית הביתה. קריסה.

וכמה מילים על המדורה: החוויות מל"ג בעומרים קודמים כוללות המון מדורות על מגרש הרבה יותר מדי קטן, עם פוטנציאל אסונות מטורף. כל פעם אני בטוח שזו שאלה של זמן עד שאיזה ילד יתחיל לבעור ספונטנית. האש תמיד גדולה מדי, ולילדים משעמם. לא הפעם – רוב הזמן הוקדש להפעלות הורים-ילדים מהזן ההו-כה-נדיר שאינו מנג'ס, אלא באמת משעשע. בסוף בסוף הודלקה אש קטנה – מול מה שמייצר הדחף הפירומני של ההורה הסטנדרטי היא נראתה כמו להבה של זיפו – לטובת מרשמלו חרוך ותפוחי אדמה. היה מעולה, הגננת נילי שולתתתתת!

שיחות סלולר רודפות אותך ברחוב. לא שאני ממש בורח. תקראו לי פרברט, תקראו לי מציצן, תקראו לי כשמישהו עושה משהו מעניין במרחב הציבורי, אני אבוא. להציץ לחיים של אנשים אחרים זה מרתק, ואם הם מדברים בקולי קולות באמצע הרחוב – הם אונסים אותי להשתתף. זה לא אני שנדחפתי.

 כמה מהשיחות היותר מעניינות שנתקלתי בהן:

• הבחור הנשי משהו שסיפר בפירוט לידידה על הטיפול באנליזה שהוא עובר, 3 פעמים בשבוע, וכמה זה מטורף ואיך הוא לא מצנזר כלום.
• המוכר בחנות הנעליים שצרח כמו מטורף על מישהי "את בגדת בי! עוד עם רותם, פאקינג רותם!!". אני אומר לכם, רותם.
• הבחורה על הספסל שכשעברתי לידה בדרך לשם היא עוד ניסתה לשכנע את הבחור, וכשעברתי בדרך חזרה היא כבר דמעה ושאלה "אבל למה אתה מדבר אלי ככה?".
• הרוסייה קשת היום שצרחה כמו מטורפת את אותה מילה 7 פעמים באמצע הרחוב לתוך הטלפון שלה.
• החירש שהחזיק את טלפון הדור השלישי שלו מול הפנים ודיבר בשפת סימנים. לפי החיוך ואופי התנועות זו נראתה לי השיחה הכי מוצלחת ומשמחת.

לא הצלחתי לצפות באפוקליפטו בצפייה אחת. היס מקס הקליט, ואני ראיתי אותו ב-3 חלקים. מל גיבסון הוא פורנוגרף של אלימות. יש קטעים בסרט שמזכירים בחוויה צפייה במצלמה נסתרת שהותקנה בחדר ניתוח מדמם במיוחד.

מצד שני הוא במאי פעולה בחסד, יש שם מרדף ארוך, מדמם ומרתק שתענוג לראות.

אבל מצד שלישי. וכאן יש ספוילר: העלילה של הסרט מספרת על בני שבט מאיה שנחטפים מכפרם ומובאים לעיר גדולה, כדי לשמש כקרבנות אדם. מגפה פגעה בארץ, והאלים צמאים לדם. בדרך נתקלים הם ושוביהם בילדה שמנבאת את חורבן הארץ, האנשים, התרבות.

אחד מבני השבט, הגיבור של הסרט, נמלט. בסופו של המרדף הוא מגיע אל החוף, ומגלה שם את הספינות של האדם הלבן. כמה סירות כבר בדרך לחוף, על אחת מהן יש צלב.

המסר ברור ופשטני. מול התרבות המתנוונת, האכזרית והפגאנית של בני המאיה, ניצב המושיע הלבן, הנוצרי. צריך להצדיע לגיבסון על הפשטות והישירות. האיש לא מחביא את המסרים המטרידים והדי דוחים שלו מאחורי שום דבר. הם שם, חשופים לגמרי. וכאמור, הוא יודע לביים.

באמצע הקריאה בחלק השלישי של "המגדל האפל" של סטיבן קינג זה היכה בי, אני חייב ספר טוב, באמת. חשבתי שאחרי בלאד מרידיאן משהו קליל רק יעשה לי טוב. אבל פתאום התחושה היתה כמו של מי שחי על ג'אנק פוד ופתאום חייב – אבל חייב – ארוחה בריאה ומספקת. מחפש.

עוד סרט באדיבות יס מקס: לורדס אוף דוגטאון. מסתבר שבקליפורניה, 1975, היתה בצורת. מצד אחד לא היו גלים, מה שתסכל את אוכלוסיית הגולשים המקומית. מצד שני, אסור היה למלא בריכות שחייה. גיבורי הסרט מתגנבים לחצרות, בורחים ממשטרה וכלבים, והכל כדי לדמות גלישה באמצעות סקייטבורד והדפנות המקומרות של הבריכות הריקות. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי – שניים מגיבוריו הפכו לכוכבים ומיליונרים בעקבות שיגעון הסקייטבורד. הית' לדג'ר ז"ל מספק הופעה משובחת, ואני מסתובב עכשיו עם חשק עז ללמוד להתנייע על קרש עם גלגלים. מישהו מוכן ללמד?

יש קווי אופי נרכשים. התנהגות נלמדת, כנראה בעיקר בארגונים מסוימים. משהו שקרה היום הזכיר לי את הסיפור הבא:

במסגרת הטיול הגדול שאחרי הצבא הגעת, כמה מקורי, לנפאל. טיילתי עם מישהי שמאז אבדו עקבותיה (וחבל) ובשלב מסוים הסתובבנו עם צמד ישראלים. והנה העניין: משהו בהם היה מאוד מאוד מוכר. מאוד. אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על מה בדיוק. היה לי ברור שלא ראיתי אותם מעולם, אבל משהו לא הפסיק להציק, מין איש קטן בחלק האחורי של הראש שכאילו נועץ אצבע בכתף שלך. תשמע, אתה מכיר אותם.

ואז, בוקר אחד, נפל האסימון. השיחה הגיעה לנושא הבלתי נמנע של הצבא. הם היו טייסים. והכל התבהר – הם נשמעו בדיוק כמו הדוד שלי, טייס קרב ותיק. אותו ביטחון עצמי, אותה צורת דיבור חסרת ספקות. אותו כור היתוך.

גם במקצוע שלי יש אנשים כאלה. אפשר לזהות אותם מקילומטר, בוגרי עיתונים צבאיים או אותה תחנת רדיו מיתולוגית. לפעמים זה טוב. לפעמים מעייף. היום, מן הסתם, זו היתה אופציה ב'.

הילד הודיע לי היום שכשהוא סוגר את העיניים הוא מסתדר רק בעזרת חוש המישמוש. החלטתי שצריך להעלות כמה דברים לרשת, כדי שלא יאבדו.

• לאמא שלו הוא הסביר שכשהוא אוכל הרבה ולא מסוגל לאכול עוד הוא ממולא.
• ושאנשים שמבקשים כסף ברחוב נקראים קפצנים, כי הם קופצים את הכסף ביד חזק אחרי שהם מקבלים אותו.
• הוא ביקש ממני לצייר דיוקן עצמי. שלו. "כלומר לצייר את עצמך"? "כן!".

זה כל כך מצחיק, והוא כבר בסוף השלב הזה. כל כך חבל לי שזה נגמר.

כשנגה היתה בת שנתיים סיפרתי לה שהיה לי אבא אחר, שהיא לא הכירה, והוא נהרג במלחמה. היא בדיוק היתה באמבטיה. שנינו היינו לבד בבית ורחצתי אותה לפני השינה. לא סיפרתי סתם כי התחשק לי פתאום – היא שאלה על התמונה בשחור לבן שעומדת על שידת הדיסקים. לא חשבתי שצריך להמציא או לשקר.

כמו שקורה הרבה לקח לה יום יומיים לחשוב על זה. ואז היא התחילה לשאול: הוא היה גבוה או נמוך? היה לו שיער קצר או ארוך? זה היה מצחיק ומתוק, אבל רק אחר כך, בסיוע מישהי חכמה יותר ממני, הבנתי מה היא עשתה. היא בנתה דמות. היא לקחה משהו אמורפי, לא נתפס, וניסתה לתת לו צורה, ותחושה, כדי להבין. היא היתה בת שנתיים, אני היום בן 36, אבל ברוב המובנים מה שאני צריך/רוצה/מנסה לעשות הוא בעצם בדיוק אותו דבר.

היה שבוע איום ונורא, אין דרך אחרת לתאר את זה. חוץ מכמה הבלחות מעניינות פה ושם. תכף פירוט. כל מה שיכול היה להשתבש בעבודה מיהר לעשות את זה בחדווה. אבל זה לא רק זה – הפאזה שאחרי פרידה ממישהי שאהבת מבאסת. מין מצב קיומי מצ'וקמק שאין מה לעשות חוץ מלשבת ולחכות שהוא יעבור. בלי או עם קשר, היום פוסט מפוזר.

המלצה: לקרוא את הראיון עם עו"ד וינרוט במוסף הארץ. מרתק. גם בגלל הדברים שהוא אומר, גם בגלל המורכבות של האיש, שמציג עמדות מרקסיסטיות ובה בעת מייצג כמה מהאנשים היותר בעייתיים בארץ.

לא לקרוא, או לקרוא ולהתעצבן, את הטור של עמית סגל בויינט. אני באמת לא יודע אפילו מאיפה להתחיל לתקוף את הקשקוש הזה. האיש לא מבין למה מתעסקים בשואה, שהוא מגדיר "תבוסה משפילה"(?!??@#?!?), ולא בנצחונות המזהירים שלנו במלחמות. אה, ותיקו אחד. לא נראה לי שבאמת צריך להסביר שזה הבל מוחלט ורעות רוח.

"להציל את טוראי ראיין" ביום השואה?

בראשון בערב רוני גררה אותי להופעה. היא לא ידעה של מי, רק שצריך להיות טוב ושזה ב"סלונה". דקה אחרי שהגענו נינט נכנסה למקום, ועל הבמה עלה בחור צנום עם גיטרה אקוסטית. הייתי בטוח שהסלב-וואץ' על נינט יהיה השיא של הערב, ושהבחור הולך להיות עוד קרן פלס בהתהוות עם שירים נוגים ומשמימים. ואז הוא פתח את הפה.

האיש, אסף אבידן שמו, נשמע כמו ג'ניס ג'ופלין, אין דרך אחרת לתאר את זה. אם הייתי מדליק רדיו ושומע אותו מאמצע השיר, הייתי בטוח שזה קטע לא מוכר שלה. אחרי שמתרגלים מגלים שזה לא גימיק, שיש לו חומרים מעולים. מומלץ קשות. יצאתי משם שיכור קלות (לא כלוט) ודי מאושר.

ניסיתי להבין מה לימדו את הגמד בגן על השואה. זה היה, כאמור, שבוע מזעזע. ואז, בבוקר חמישי, התקשרו מהגן. הילד מקיא, הוא רוצה שתבוא לקחת אותו. ביטלתי, דחיתי, הזזתי פגישות ורצתי לשם. הוא נראה קצת חלוש, והיה מחבק ומעוך יותר מהרגיל, אבל בסך הכל בסדר. הלכנו לטייל בשדרה, ולשחק "שלום אדוני המלך" בפסל הכיסא הירוק.

שאלתי אותו מה לימדו אותו על השואה בגן. ובכן, הרבה דברים, אבל הוא לא זוכר. בעצם הוא זוכר שיר אחד: "ולנו יש פלאפל". זה קשור לשואה, שאלתי בזהירות. כן, הוא ענה בביטחון, זה מה שאכלו שם, בשואה.

אחר כך הוא נשאר עם סבתא שלו, ואני הלכתי לקחת את אחותו הגדולה. שתינו קפה ושוקו ביחד, שוב בשדרה, ודיברנו, ושיחקנו. ועד סוף היום המועקה ותחושת הגועל הכללי נעלמו. הם אולי לא כלכליים ולפעמים צריך לריב איתם על מקלחת (וארוחה, ושיעורים), אבל אין הרבה דברים שיכולים לגרום לי אושר מרוכז ומתוק כמו צמד הצאצאים הפרטי שלי. לא יודע אם זה עובד אוניברסלית. יש לי ניחוש שכן.