שלוש שעות במשרד מפואר. לשני הצדדים יש עורכי דין. המטרה – גישור, לפני שמגיעים למשפט ארוך ומייגע על תביעת לשון הרע עצבנית.

בראש השולחן יושב המגשר. משני הצדדים עורכי הדין והלקוחות שלהם. התובע מצד אחד של העוגיות והקפה, אני והכתב שלי מהצד השני. בין עליית טונים והתפרצות, מחליפים גם בדיחות מנומסות בהפסקות, משוחחים. אנשים תרבותיים.

אני יודע שמוסד הגישור הוא מוסד מצוין. ברור לי שאפשר וצריך להבין את שני הצדדים. אני בעד פשרה, נגד אלימות, בן תרבות, איש המערב. אבל משהו בפנים מתקומם מול כל הפסאדה הזאת.

בכבלים שודר פעם פרומו למשחק כדורגל בערוץ הספורט. אני לא זוכר בדיוק איזה משחק, משהו נוסח אנגליה נגד גרמניה – יריבות היסטורית עצבנית שכזו. זה היה פרומו גאוני ופשוט. הוא עבד על הפער בין הקריינות, שהשתמשה במכבסת המילים הרגילה – למשל "מדובר במפגש ספורטיבי מרתק" – לבין הכתוביות שרצו במקביל ("מלחמה!").

וזה הסאב טקסט במפגשים האלה. בואו נזיז את השולחן לרגע, כדי שעוגיות עבאדי וכוסות קפה שחור לא יפלו על הרצפה, נוריד שעונים ומשקפיים ונקרע אחד את השני במכות. זה יכול להיות מזכך ומשחרר ולהביא לתוצאה חד משמעית, ומהר. בטח יותר מהר מדברת של שלוש שעות. אני יודע שזה לא נאור, אולי אפילו ניאנדרתלי. אבל זה יהיה כל כך הרבה יותר אמיתי. רק פעם אחת, נו.

קראתי בידיעות אחרונות על בית ספר תיכון שארגן לקבוצת תלמידים מפגש עם ברמן. המטרה – ללמוד איך לשתות נכון.

זה אייטם מעולה לעיתון. בני נוער ואלכוהול זה נושא חם עכשיו, ואין בעיה לשלוף מייד את טורי הבעד והנגד, ולרמז בכותרת על הזעזוע הפוריטני שכולנו חשים. אחד המתנגדים טען כמובן, שבית הספר צריך ללמד את הילדים לא לשתות, במקום איך לשתות.

פטריק קים. מסוקס וסקסי

וכאן נכנס לתמונה פטריק קים. הסוכן החשאי הקוריאני-אמריקאי כיכב בסדרה של ספרוני כיס (הוצאת רמדור, נדמה לי) שזכו להצלחה בארץ בשנות השישים והשבעים. מאחורי הפסודונים ברט ויטפורד הסתתרו סטודנטים ישראלים שרצו לעשות קצת כסף. זה לא שינה לי בתור נער מתבגר בראשית דרכו ההורמונלית. מה שהיה אכפת לי, הוא שבין תיאורים מופרכים של קרבות קראטה, היו שזורות גם לא מעט סצינות סקס תכלכלות-לייט. הסוכן החשאי המסוקס נהג להרוג את יריביו בידיו החשופות, ואז לעשות עלמות חן כאילו אין מחר. הבחורות שלו היו תמיד שוות, והיו להן "פטמות חצופות" – משהו שעד היום לא ברור לי מה הפירוש שלו, אבל היי, זה נשמע סקסי. בעיקר כשאתה בן 12-13.

יום אחד קראתי בסלון את אחד מספרי המופת האלה, כשאמא שלי הסתקרנה לבדוק ממה אני כל כך מרוצה. התברר שהיא לא ממש מתלהבת מהמטאפורה "פטמות חצופות", והיא אסרה עלי לקרוא עוד את ספרי התועבה האלה. כמובן שהגבתי בדרך הראויה היחידה – עברתי לקרוא אותם בסתר. בחדר שלי, כשההורים לא בבית וכו'.

סקס-סמים-סיגריות-אלכוהול הופכים מפתים יותר ויותר ככל שהם אסורים. צנזורה לא עובדת, היא רק הופכת את האובייקט המצונזר לנחשק ו"קול", ומוסיפה לו ארומה חתרנית. אתה יכול לאסור על בנך היקר לעשן, ולמנוע ממנו כסף לסיגריות. אבל אם תסתפק בפעולות העונשין האלה, בלי דיאלוג, בלי שכנוע, הוא פשוט יעשן רחוק מהבית. זה לא שצריך להרים ידיים ולהיכנע – צריך לטפל בבעיות לא בגישת הראש בקיר, אלא לדבר.

תיכוניסטים ישתו אלכוהול, גם אם תעבירו להם סדנה עבשה וצבועה על למה אסור לשתות את הסם החוקי הכי מסוכן במערב. להסביר להם איך לשתות, ממה להימנע, ואיך לשלוט בעצמם, דווקא נשמע לי צעד בכיוון הנכון. אולי זה אפילו כל כך יבאס אותם שוודקה הפכה לחומר לימוד בבית הספר, שכל העסק ייראה להם פתאום לא אטרקטיבי, והם יעברו לפריגת.

מאוד מגניב.

אני רוצה לנצל את הסדרה האמריקאית האחרונה שלכדה אותי בציפורניה כדי לקטר.

אני אוהב טלוויזיה בעיקרון. גם היום, כשאני כמעט לא צופה, והמכשיר משמש בעיקר את הגמדים, אני אוהב סדרות טובות. משהו בקשר הקבוע עם הדמויות, אני מניח.

הבעיה היא שבדרך כלל הדמויות עמוקות כקרטון ביצוע. דק. יש מעט סדרות אמריקאיות – הסופרנוס, רצח מאדום לשחור – שמציגות דמויות מורכבות. כאלה שאפשר לייצר איתן סוג של מערכת יחסים, כאלה שכואב לך להיפרד מהן או לאבד, אפילו אם הסדרה עצמה קצת הידרדרה (אני מתכוון ל"רצח", לא לסופרנוס המופתית).

ואז יש סדרות כמו גיבורים. בשבועות האחרונים אני בולע את העונה הראשונה. תכף מסיים, העונה השנייה כבר מחכה, ואני כבר חש את המרמור.

אני ג'נקי ממורמר. אני צופה בסדרה, רואה את כל נקודות החולשה, יודע שהיא לא תספק אותי באמת לעולם, אבל נשאר שם. כי אני רוצה לדעת מה יקרה. בפרק הבא, בסוף העונה, מתישהו – רק לא בסוף האמיתי. כי לא יהיה כזה.

נדמה לי שזה היה יוסי קליין בהארץ שהשווה את הסדרות האלה – נמלטים, גיבורים, אבודים – לצפייה בנמלה שמטפסת במעלה הכיור. ברור לך שהיא תיפול, רק לא ברור מתי. לנפילה יש כפל משמעות – הסדרה תידרדר בסופו של דבר, כי רק אז, מאוחר מדי, יתנו לה המפיקים להסתיים. והגיבורים לנצח יפלו ולא יגיעו ליעד הנכסף – כי אז הרי תסתיים לה הסדרה, לא? גם בנמלטים, הבריחה מהכלא היא רק פתח לצרות חדשות. לא סוף אמיתי.

אז למה בכל זאת לצפות? כי בינתיים, מפרק לפרק, אתה זוכה בתענוג זול. פה עלילת משנה נסגרת, שם מתגלה עוד משהו – שרק מייצר עוד שאלות. הפיתוי כל הזמן שם, ויש המון מזמוזים ארוטיים בדרך, אבל אורגזמה טלוויזיונית לא תהיה כאן. וזה בסדר, אתה נהנה מהדרך, ומקבל בהשלמה את העובדה שאין לה באמת סוף.

במקביל ראיתי את הפרק הראשון של ג'קיל הבריטית, מעין גירסה מודרנית לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. כאן מדובר בסדרה של 6 פרקים. סוף אמיתי יהיה כאן. הפרק היה מעולה – ג'יימס נסביט, השחקן הראשי, נותן שם תצוגת משחק מופלאה. מה שמעניין בסדרה זה קודם כל הדמות, אחר כך העלילה. אולי מדובר רק במספר פרקים חד ספרתי – אבל זו רבותי, מערכת יחסים אמיתית. מחויבות והכל.

"אבא", הוא אמר לי בפנים רציניות, "יש לי משהו להגיד לך. על ראש הממשלה". ואז בלי הפסקה כמעט, בנחישות: "הוא מת. רע אחד הרג אותו. לא מהמדינה שלנו".

"כן מהמדינה שלנו, תומר", נגה מתקנת אותו, "הוא היה דתי שלא היה מוכן שיתנו שטחים מישראל, אפילו שיהיה שלום. לדעתי יותר חשוב שיהיה שלום משייכנסו אנשים אחרים לשטחים האלה. אבא, אתה היית כשרבין מת?"

"כן".

"בכית?"

"כן".

"למה?"

שאלתי אותם אם דיברו על רבין בבית הספר והגן, וקיבלתי ד"ש חם ממערכת החינוך. החלטתי לתרום להם כמה הסברים משלי. לא שזה היה פשוט, אבל אין כנראה ברירה.

מה ששובר אותי אצל נגה זה כשהיא אומללה בגלל הגנים שלי. תכונות אופי שברור לי לגמרי שהמקור שלהן הוא אני. למשל מסיבת יום הולדת 8 המשפחתית, שנדחתה כמעט בחודש. מספיק זמן כדי לפתח ציפיות ולתכנן איך ומה יהיה בדיוק. האמת שגם אם היו נותנים לה התרעה של שעתיים זה היה מספיק. רק שלמציאות אין סיכוי בהתמודדות הזו, והתוצאה תמיד – לא משנה אם זה בהתחלה, באמצע או בסוף – היא פרץ אכזבה שזולג מהעיניים, יחד עם כעס גדול ו"אתם לא מבינים" כשמנסים להרגיע אותה.

זה עובר, היא גם סיכמה ש"היה כיף", אבל זה לא קל לה. לקח לי 30 שנים בערך למתן את העסק הזה, של ציפיות מפורטות ומוגזמות ואכזבה וחוסר גמישות כשהמציאות מתנהגת פתאום אחרת ממה שסיכמנו בראש שלי. אני מאוד רוצה לקצר לנגה תהליכים. אני מנסה. אולי לה זה ייקח לה רק כמו 24 שנים. גם סוג של נחמה.

הנה כמה דברים שמעצבנים אותי בתקשורת עם יחצנים מסוימים ושאר אנשים שלא נכנסים להגדרה "חברים":

 אל תכתבו לי בסוף המייל יום של אהבה, אושר, דיצה ושלמות קוסמית.

אל תשאלו אותי מה שלומי ב-3 ואריאציות שונות. תגיעו לעניין.

אל תתחילו שיחת טלפון בלי להזדהות, ותתנהגו כאילו אנחנו החברים הכי טובים, אם אנחנו לא מכירים.

אל תתקשרו בשעות הזויות, יש לי חיים פה ושם.

אתם שומעים ילדים ברקע? אל תחכו שאני אסביר לכם שאתם מפריעים, תשאלו.

לא זה לא.

אתם באמת חושבים שאם תבטיחו לי בלעדיות ותמכרו את הסיפור לעוד עיתונים, אני לא אדע?

אתם באמת חושבים שאני אקנה את התירוצים וההסברים שלכם אחרי הפרסום?

אתם באמת חושבים שאם תמכרו לי משהו שכבר פורסם, זה לא יתברר בסופו של דבר?

אז זהו, שלא

אל תציעו לי לנסות את המוצר לחצי שנה סתם ככה, בלי סיבה. שוחד זה שוחד.

לא חייבים להיפגש, אם אין סיבה אמיתית. לא חייבים לדבר שעה בטלפון. אפשר להיות ענייניים ותכליתיים. עדיף.

משהו שכתבתי בבלוג שלי בדה מרקר, והעתקתי ללא בושה לכאן.

רעיון שעלה אחרי שיחה עם עמיתה לעבודה:

עד כמה יכולת הכתיבה באמת מצביעה על האדם? הקשרים שנוצרים במקום כמו הדה מרקר קפה – מעט מאוד עסקים, קצת ידידות והמון פיק אפ – מתבססים על יכולת הכתיבה. טוב, גם על תמונות חשופות כתפיים עם מחשוף נדיב, אבל נניח שבכל זאת מישהו מתייחס גם לטקסטים. השאלה היא מה זה אומר באמת.

ערכתי פעם בעיתון יומי כתב מוכשר להפליא. היה לו כישרון ניסוח מבריק וזווית ראייה מקורית על הסיפורים שהוא סיקר. העניין הוא שכשפגשת אותו הרושם הראשוני היה של טמבל חביב. מישהו שיכול להיות אחד המוכרים הנחמדים האלה בשוק, שמהר מאוד יריצו איתך קטעים ביום שישי, כשאתה עושה קניות. אבל לכתוב? אין סיכוי. הפער הזה בין הרושם שהוא ייצר ויכולת הניסוח שלו בעל פה לכתיבה, לא עזב אותי לכל אורך התקופה שעבדנו ביחד. אולי זה רק הסנוביזם שלי, אבל קשה לי להאמין.

מנגד יצא לי להיתקל במקרים הפוכים – מישהי שהכרתי ברשת, ושהחלטתי לצאת איתה למרות כתיבה עילגת להפליא. אלא שבעל פה גיליתי בחורה אינטליגנטית, רהוטה ומרשימה (טוב, התמונה שלה היתה מאוד מבטיחה, מודה).

ויש כמובן קורלציה לא מעט פעמים. אבל מה זה משנה. שורה תחתונה: הרושם שכתיבה מוצלחת יוצר יכול להיות מטעה. חלק מכל הפסאדה הבעייתית שבהיכרות אינטרנטית.

למי שפספס את הפרשה – תקראו את הפוסט המצוין של אורן פרנק כאן. מסכים עם כל מילה, אבל אין ספק שלהיכנס בלקוח-על זה לא רעיון חכם. ריספקט על האומץ. ויש גם המשך.

אבל נעבור ברשותכם לעשר האגורות שלי על הנושא. בשיחה עם אחי, שהתלהב מכל הפרשה, הוא ציין את כוחו של הבלוג. איך פוסט קטן כזה גרם לרעידת אדמה ופיטורים במגה-משרד פרסום.

אז זהו שלא. הפוסט הזה שכב בשקט בקפה דה מרקר שלושה ימים, עד שעלה עליו כתב של ידיעות אחרונות. רק הפרסום בעיתון, המדיה הישנה שלכאורה תכף נעלמת לה בעשן עצי גשם ירקרק, היא זו שגרמה לפרנק להצטרף לסטטיסטיקת המובטלים.

שערורייה דומה היתה מתרחשת אם הכתב היה עולה על ההגיגים של פרנק במכתב לחבר. וכאן הבעיה בטיעון שלי – הרבה יותר קל לעלות על משהו פומבי כמו בלוג, או אפילו על תכתובת מיילים, שקל לשמור ולהפיץ ברבים. אין ספק שהעידן החדש הופך את העסק לחשוף יותר מצד אחד, ולקל יותר לעיתונאי מצד שני.

אבל: בסופו של דבר כוחו של אמצעי התקשורת הישן ומלכלך הידיים הוא בריכוזיות שלו, בחשיפה העצומה לקהל, ביכולת להחזיק אותה כותרת באותו מיקום הירארכי 24 שעות. הבלוגים לא קרובים לזה אפילו. הם עדיין צריכים את המתווך מהדור הקודם. הכי קרוב לידיעות ביכולת קביעת סדר היום הזה, תמצאו את ויינט – האתר הכי קרוב ברוחו לעיתון באינטרנט המקומי. נקודה למחשבה.

משהו שנזכרתי בו בגלל כתבה שאני עובד עליה:

אחי, מוזיקאי שגר בניו יורק, קונה כבר שנים דיסקים לפי המפיק. לא לפי הזמר, העטיפה, הז'אנר – כלומר גם, אבל אחד השיקולים הכי חשובים הוא המפיק. הוא חשב שזה רעיון טוב, אני חשבתי שזה הזוי.

בין המפיקים החביבים עליו תמצאו את ג'ייסון פוקנר. האיש, לשעבר חבר בג'ליפיש, מפיק וגם עושה מוזיקה (שעוד לא ממש הצלחתי להתחבר אליה). לא חשבתי שהוא מי יודע מה. אחי חשב שאני אידיוט.

ואז הוא המליץ לי על ברנדן בנסון, התקליט השני. הקשבתי, אכן מצוין, המון הומאז'ים/גניבות מהביטלס, אבל מאוד מתוק. אחר כך שמעתי את שני התקליטים האחרים של האיש. לא היה משהו. ברור, אמר לי אחי, תבדוק מי הפיק לו את האלבום השני. בדקתי. כן, מר פוקנר. הילד שוב צדק. מעצבן.

וזה מר בנסון, גירסה קצת פחות מוצלחת מזו שבתקליט לשיר מאוד חמוד: