זה משהו שהבנתי סופית אחרי ראיון עבודה מזעזע במיוחד שערכתי למועמד – 20 דקות מחיי שבוזבזו לבלי שוב – זה בדיוק כמו דייט. יש הבדלים זניחים – הסיכוי לסקס אחרי קטן משמעותית, למשל – אבל הדמיון עצום. אני מדבר כמובן מנקודת המבט שלי בלבד, ואני גם לא אושיית הייטק ששולחת אנשים למבחנים מורכבים בשפת תוכנה אניגמטית. אבל היי, זה הבלוג שלי.

בשני המקרים מדובר במפגש עם מישהו שאתה רואה באמת בפעם הראשונה, ובודק אם אתה רוצה להמשיך להיפגש איתו על בסיס קבוע. בשני המקרים הבדיקה מתבצעות באמצעות שיחה, שנועדה לכאורה לבדוק עד כמה ההשקפות שלכם תואמות, ועד כמה אתם מתאימים מבחינה רציונלית. בולשיט. זה הכל אינטואיציה וכימיה, בייבי.

כמו בדייט, גם בראיון עבודה, בדרך כלל אפשר לדעת אחרי 2-3 דקות אם יש חיבור בין הצדדים. אתה צריך לדעת שאתה מסוגל לעבוד עם האיש צמוד, באותו בניין או חלל, במשך רוב שעות השבוע. אם אתה לא סובל אותו, זו בעיה קשה. קשה מדי. יכול להיות שהוא חכם ומוכשר, יכול להיות שהוא יכול לבצע את התפקיד מצוין עם בוס אחר – אבל איתך זה לא יילך. בדיוק כמו בדייט עם מישהי שעל הנייר מתאימה לך כמו ציפית לכרית, אבל בפועל משהו לא מתחבר שם, ואתם נפרדים לשלום בנשיקה על הלחי.

כמו בראיון עבודה, גם בדייט יש חשיבות לאיך שמדברים על מקום העבודה/קשר הקודם וכמה זמן הייתם שם, יש חשיבות לתדירות שבה אתם מדלגים ממקום למקום, לנכונות שלכם לפשרות, לעד כמה הקפדתם להתלבש יפה, ועד כמה האופי שלכם יכול לחפות על זיפים אצלך או רישול בעייתי אצלה. וכמובן להתמדה, נאמנות וכל הג'אז הזה. ועם כל הכבוד לאינטואיציה, בשני המקרים, אם מחליטים ללכת על זה, מדובר בהימור.

הבדל משמעותי אחד חשוב – בשום שלב לא חייבים להכיר עובד ששכרתם להורים.  

מכל הסיפור המבזה הזה של ניצולי שואה שצריכים להתקיים על 80 שקל לחודש שממשלת אולמרט זורקת להם על הדרך, מה שהוציא אותי סופית מהכלים הוא ההתבטאות שיצאה מלשכת רה"מ, על גרירת הניצולים הקשישים להפגין באוגוסט. זו תגובה די חכמה של דובר – לא לתקוף את הניצולים, אלא את הגורמים הציניים שמנצלים אותם, וגוררים אותם להפגין בחמסין. בעיתון היום מיהרו להדגיש שאחד הספונסרים למצעד המחאה היה נעם לניר, מיליונר ההימורים ברשת. כאילו שהעובדה שאת הכסף הוא עשה מרולטה וירטואלית, מונעת ממנו להחזיק בדעה חברתית כלשהי.

זה ציני ומרושע. לא קל להפגין באוגוסט, בעיקר אם אתה קשיש. אבל גם לא קל לחיות על קצבאות מגוחכות, בעוני מנוון. רחמיו של אולמרט היו צריכים להתעורר קצת קודם, יחד עם המצפון, וזה נכון גם לכל מצקצקי הלשון שטוענים שהמחאה עברה גבול, ושזו "פורנוגרפיה של השואה", כמו שכתב נחום ברנע בידיעות היום. הם רוצים מחאה מאופקת, מכובדת, כזו שלא תרעיש או תפריע. מה לעשות שמחאות כאלה לא משיגות כלום באולמרטלנד.

האנשים האלה שרדו מחנות השמדה ואנשי אס.אס. הם יכולים לשרוד עוד חמסין אחד, כדי לקבל את מה שמגיע להם.

פסיכופט רצחנו וחביב

באיחור לא אופנתי בעליל ראיתי סוף סוף את "חסין מוות" של טרנטינו. שמעתי אנשים שהשתפכו על הסרט, ואחרי הצפייה אני בהחלט יכול להבין אותם. באולם היו 7 אנשים בערך, כולל אני ורוני, ושניים-שלושה מהם יצאו באמצע. גם אותם אני יכול להבין – הם באו לקבל סרט אימה של טרנטינו, וקיבלו צ'יק פליק עמוס שיחות בנות, פלוס כמה קטעי אקשן מופרכים ומזוויעים ומצחיקים.

אבל חוץ מהדיאלוגים המשובחים, הבנות ההו-כה-יפות (הקטע בו הדמות המכונה באטרפליי מבצעת לאפ דאנס בדמות הגברית הראשית הוא מהמחרמנים שנראו אי פעם) והאג'נדה הפמיניסטית המפתיעה למדי, יש בסרט הזה עוד משהו – קורט ראסל. מר גולדי הון מקבל שם סוף סוף תפקיד שתואם את מידותיו. אחרי שנים של קריירה מדשדשת ותפקידים משמימים, ראסל, אחד השחקנים שאני הכי אוהב, חוזר לשורשים. כלומר משחק דמות של בנזונה.

חזרה בזמן: אי שם בשנות הילדות, ערוץ אחד שולט, ומשתולל מול הצופים בפרצי יצירתיות מרשימים. יום שישי בערב בתקופה שעוד לא יצאתי עם אף אחת לשום מקום, ובמקום התוכנית שהיתה אמורה להיות משודרת, מתחיל פתאום סרט שאף פעם לא שמעתי עליו – "הבריחה מניו יורק". איפשהו בדקה הראשונה כבר הייתי מרותק. ואז הופיעה על המסך אחת הדמויות הכי מגניבות אי פעם, בעיקר אם אתה חנון – סנייק פליסקן. זיפים ורטייה על העין, ובאופן כללי לוק של עבריין כבד וגישה של פסיכופט עצבני. לא בדיוק דמות הגיבור האמריקאי האידיאלי.

ראסל חזר לתפקיד עוד פעם אחת, בהמשכון מאכזב, ועשה דמות קצת שונה אבל שווה לא פחות בסרט אחר של אותו במאי – ג'ון קרפנטר – שנקרא "צרות גדולות בצ'יינה טאון". נהג המשאית שהוא מגלם שם הוא וולגרי, אלים ושחצן. שוב, לא מישהו שהייתם רוצים שייקח את הילדה שלכם לדייט.

ומאז? די כלום. בעיקר תפקידי איש טוב משמימים בסרטים כל אמריקאים, וכאמור קריירה מדשדשת. ב"טומבסטון" היו קצת ניצוצות. ב"חייל קטלני" הזניח גם. ותו לא. שאר התפקידים של ראסל, גם בסרטים לא רעים, היו מאכזבים.

ראסל לא לבד. קחו את קיפר סאתרלנד לדוגמה. שניים מהתפקידים הראשונים שלו, שבהם היה כל כך מעולה, היו של מנייאקים קרים וחסרי לב. הבריון הפסיכי ב"אני והחבר'ה", וערפד ב"נשיכות קטנות". ההצלחה הזיזה אותו קדימה, למשבצת התפקיד הראשי בסרטים אמריקוקיים, שם שיחק דמויות רגישות ובלתי נסבלות בעליל. הקאמבק הגדול שלו ב-24 בא בזכות תפקיד שמאפשר לו אמנם להיות איש טוב –  אבל כזה שגם מענה, מתעלל ורוצח בדם קר כשצריך. ובדרך כלל צריך.

גם ראסל וגם סאתרלנד ג'וניור הם שחקנים שמצטיינים בגילום תפקידים שאין להם כמעט ביקוש, אלא אם כן לא אכפת לך להיות מתויק תמיד כאיש הרע. כי דמויות ראשיות שאין להן מצפון או אלוהים הן מצרך נדיר באקלים התקין פוליטית של הוליווד והעולם שבו היא מושלת. וזה עצוב. כי מי שיראה את קורט ראסל ב"חסין מוות", מצמרר ומקסים באותה מידה כפסיכופט שאוהב להיכנס בפול ספיד במכוניות של בחורות, יבין כמה מוצלח הוא יכול להיות, אם מישהו רק ייתן לו. פשוט טראגי. כל מה שנותר לעשות זה לקחת את "הבריחה מניו יורק" מהספרייה, לצפות ולהיאנח בתסכול. תקראו לו סנייק, והוא יקרע לכם את הצורה.

את אליס קופר היכרתי שנים בזכות שני הישגים בלבד – הופעת אורח ב"עולמו של וויין", ולהיט הענק של תקופת התיכון שלי, פויזן. בקיצור, רוקר במשקל חצי כבד עם איפור מגוחך ותו לא.

לפני שבוע-שבועיים נתקלתי בו במקום לא צפוי – רשימת 65 שירי המחאה הגדולים של כל הזמנים. בין בוב דילן לבוב מארלי, ניצב לו גם מר קופר, עם השיר only women bleed.

מדובר בבלדה שהופיעה באלבום הסולו הראשון של הרוקר. בין שיר על אלמנות שחורות לשיר על חיבה לשטן, יושבת בשקט בלדה על נשים מוכות, לא פחות. ביזאר כבד, אבל מעורר הערכה. נחמד לדעת שגם מי שהתמחה במופעים שכוללים גיליוטינות, כיסאות חשמליים והרבה דם (מזויף), מחזיק באג'נדה חברתית כזו או אחרת.

קראתי קצת על האיש. הוא נולד כוינסנט דיימון פרנייה, והוביל להקה בשם אליס קופר. השם, טוען המיתוס, נולד מסוג של סיאנס שערך האיש, בו גילה שהוא גלגול של מכשפה בת המאה ה-17 בשם אליס קופר. אחרי חמישה אלבומים הלהקה התפרקה, והסולן שינה את שמו באופן רשמי לאליס קופר, והמשיך הלאה לקריירת סולו נאה למדי. האלבום הראשון שהוציא בגלגול העצמאי היה ברוכים הבאים לסיוט שלי, ממנו לקוחה הפנינה החברתית הזו. תהנו.

יום שני זה יום הספרייה. אמא שלי עם הגמד, ואני הולך עם הצאצאה לספרייה בכלבו שלום. כילד הספרייה היתה אחד המקומות האהובים עלי, ונחמד לגלות שבליעת הספרים בכמות מסחרית עברה בגנים גם לילדה.
 
בזמן שהיא החליטה איזה מספרי השביעייה הסודית לקחת, חיפשתי לה על מדף ספרי הנוער את טום סוייר. היא העדיפה לא לקחת אותו בסופו של דבר – קצת מוקדם – אבל במהלך החיפושים נפלתי על תגלית קטנה – מכרות המלך שלמה, של ריידר הגרד.
 
מדובר בספר הרפתקאות מז'אנר הצייד הלבן באפריקה הלא נודעת, שכל תקינות פוליטית ממנו והלאה. לא ממש מפתיע כשמדובר בספר שנכתב ב-1885. הגיבור, הצייד אלן קווטרמיין, הפך לסוג של גיבור תרבות/פעולה, ומופיע בקומיקס המשובח של אלן מור, The League of Extraordinary Gentlemen (ובסרט הנוראי שעשו לפיו. גם לפי מכרות שלמה נעשה סרט מזעזע, עם ריצ'רד צ'מברליין ושרון סטון הצעירה).
 
אבל כל זה לא משנה. העניין הוא שבסוף הביקור בספרייה, העמסתי את הספר על הערימה של הילדה, והגנבתי אותו בחסותה כדי לקרוא אותו בבית. ולא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא בגלל שבתור ילד, מעולם לא סיימתי לקרוא אותו. מצאתי אותו אצל קרוב משפחה ירושלמי, כשביליתי שם אצל סבאסבתא בחופש הגדול. הייתי חייב להחזיר את הספר לפני השיבה הביתה, לרעננה, אבל לא הצלחתי לסיים אותו – די נדיר בשבילי – ומעולם לא הגעתי אליו שוב, משום מה.
 
והנה עכשיו, אחרי 20 שנה בערך, יש לי את האפשרות לדעת מה קרה בסוף, במכרות היהלומים האגדיים של המלך שלמה, אשר באפריקה. מקווה לסיים לפני שזמן ההשאלה יפוג. יאללה אפריקה.

מישהי, בת זוג, אמרה לי פעם שהיא מרגישה איתי נורא בטוחה. בהתחלה בעיקר נעלבתי. לא רציתי להיות מרגיע ונוח, רציתי להיות מסעיר ומגניב (שזה די מצחיק אנשים שמכירים אותי). כשסיפרתי את זה לידידה היא אמרה שאני אידיוט, ושזו המחמאה האולטימטיבית. שכולן מחפשות מישהו שייתן הרגשה של בית, של מקום בטוח. חצי השתכנעתי.

אני יכול להבין למה זו מחמאה, אבל יש כאן משהו בעייתי. לא מזמן סיימתי את "לב לבן כל כך" של חוויאר מריאס, ספר שכבר המלצתי עליו בבלוג. הוא כותב שם על הנישואים, על השלב הזה בזוגיות שבו במקום להסתכל אחד על השני, הופכים ליחידה אחת ומסתכלים החוצה. וכאן טמונה הבעיה: התפיסה הזו שבן/בת הזוג הם המקום שבו אפשר לנוח, להפסיק להתאמץ. זה לא מופרך לגמרי – לחזור הביתה מיום מתיש פיזית ונפשית ולקבור את הפרצוף בצוואר של מישהי שאתה אוהב זה אחד הדברים היותר טובים שיש. אבל כשזה בא יחד עם ויתור על השקעה ומאמץ, זה רע. כל כך רע, עד שזה הופך למתכון לאקזיט הבא שלכם לעולם הרווקיאדה.

כשאתה משקיע את כל האנרגיה שכל כך דרושה ליחסי אנוש תקינים בעבודה, בחברים, בהורים ואלוהים יודע במה עוד, ואז חוזר מרוקן ומוותר דווקא מול הזוגית שלך, אתה בעצם מתחיל לקדוח עם פטיש אוויר מתחת ליסודות של מה שיש בינכם. דווקא במקום הכי חשוב לא מנסים להבין מה הצד השני צריך, לא מתאמצים קצת כדי לגרום לו או לה להרגיש טוב, מניחים שכל הרגשות כבר ברורים וידועים ומדוברים, ואין סיבה לעבוד קשה. זה נגמר בריבים, ויכוחים על של מי היה הדיסק הזה במקור, ולפעמים גם בעורכי דין יקרים. וזה מיותר. בית זה מקום שאפשר לנוח בו, אבל לא צריך להתבלבל בין מנוחה להזנחה וניוון.

זה כל מה שאני אומר. אני לא מדבר על עצות מפגרות נוסח לאישה, כמו לבשי קומבינזון והדליקי 69 נרות בניחוח מרווה. אני מדבר על מחוות קטנות, על כמה מילים, על המסר הפשוט שעובר לצד השני שאתה רואה אותו, באמת. מסתכל עליו, פנימה, ולא החוצה.

קפטן'ס לוג: אמצע שבוע.

יום שלישי, מחר סוגרים עיתון. עוד אין סיפורים לשער. כתב אחד בבית חולים עם דלקת קרום המוח. עורכת אחרת עם אבא שלה בבית חולים, ועורך נוסף אחרי ניתוח שהסתבך. וזה כבר כמעט חודשיים ככה, כל שבוע טרגדיה/תאונה/ברדק אחר. הורים, ילדים ובני זוג שחולים או עוברים לעולם הבא, כתבים ועורכים שעושים תאונות, חוטפים מחלות, או להבדיל נקראים לאירועים משפחתיים דחופים בחו"ל.

וזה גורם לך, כמו שאמר רוברט פלאנט, לתהות. ולבדוק אם יש לנו תקציב להסרת קללות, זימון גוסט באסטרס ושאר ידעונים, או סתם להחלפת מזוזות. לך תוציא עיתון.

חשבתי על זה אחרי קריאת הפוסט של ריקי על הילדים בקפה. וגם אחרי הפוסט שלה על האמהות בבית הקפה. לא לגמרי קשור, אבל אסוציאטיבית זה עובד.

האמריקאים קוראים לזה nimby – not in my back yard. המשמעות היא שאין להם שום בעיה אם מה שזה לא יהיה, רק שלא יקרה לידם. ורובנו כאלה. גם אני. אנחנו מאוד בעד פלורליזם וחופש, עד שזה מגיע לרמת הרחוב או השכונה שלנו. אין לי בעיה שילדות בנות 16 יכתבו את עצמן לדעת, על יודה, נינט והורמונים, אבל לא ברשת החברתית שלי. אני בעד הורים שהולכים עם הילדים לבית קפה – אני עושה את זה לא מעט עם הצאצאה הפרטית – אבל לא כשאותם ילדים צורחים לי באוזן כשאני מנסה לקרוא את העיתון בשישי. זה מה שעומד בבסיס המחאה על כניסת טינאייג'רים לרשת החברתית של דה-מרקר, הקפה, שקמה עם יומרה של רשת עיסקית, ונראית כרגע בעיקר כמו ג'יידייט בתחפושת לאנשי הביצה.

זה לא שיש לי תובנה מיוחדת בעניין. או פתרון, מעבר למודעות. הילדים שמציקים בבית הקפה השכונתי שלי מעצבנים, אבל ברור לי שהנוכחות שלהם לגיטימית. אני מקלל בשקט את האם-אם-אמא שלהם, אבל לא אומר כלום. אני חושש שזה המצב גם לגבי פלישת הטינאייג'רים לרשת הסנובית של דה מרקר. וכמו שיש ילדים חמודים להפליא בבתי הקפה, פה ושם, אולי גם בקפה יצוצו הפתעות נעימות. מה גם שחלק מהמבוגרים פה די מעצבנים בפני עצמם.

שישי בצהריים התגלה כזמן אידיאלי למת לחיות 4.0, סרט שהגעתי אליו עם ציפיות זהירות, ויצאתי ממנו מאושר לגמרי. לקח לי זמן להבין למה – כבר לא עושים אותם ככה, כמו שאומרים הקשישים. מה שפעם היה הסטנדרט ביולי אוגוסט, הפך לזן נדיר. אחרון גיבורי הפעולה. ויש בו סצינה שבעיני היא מטאפורה לכל העניין, אבל זה בפסקה השלישית.

ספיידרמן 3, שודדי הקאריביים, כולם סרטי אפקטים. המון רעש ומהומה לכל המשפחה. נראה כי זמנו של סרט הפעולה הקשוח, שבו יורים כמויות מסחריות של תחמושת, מארגנים מוות יצירתי לנבלים המרכזיים ומשקיעים במרדפי מכוניות ואגרופים, עבר. רק שאף אחד לא סיפר לברוס וויליס, שמצליח לחלוב את הפרה הזו ולהראות שיש לה עוד חלב בעטינים. מת לחיות 4, אם להתאים את עצמי לרוח היצירה, הוא בנזונה של סרט.

ועכשיו לפסקה השלישית: באחת הסצינות המוקדמות נוסעים ג'ון מקליין, ברוס בשבילכם, וההאקר הצעיר שנסחב איתו (ג'סטין לונג) במכונית. ברדיו מתנגן שיר של קרידנס קלירווטר רבייבל, להקת רוק משנות ה-60-70. ההאקר כמובן לא מכיר, ומקליין מסביר לו שזה קרידנס, בנאדם, רוק קלאסי כזה. השיר, fortunate son, מתנגן גם בסוף הסרט. ולדעתי זה לא מקרה.

הטענה שלי היא שהשיר הוא מטאפורה לסרט ולגיבור שלו. ג'ון מקליין הוא בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי, ומת לחיות הוא סרט אקשן עם ניחוח אייטיז בתקופה שבה האפקטים שולטים. קרידנס היתה להקה עם אתוס דומה: בזמן ששאר הלהקות בנות תקופתה הלכו על רוק פסיכדלי ומתקדם, היא חזרה לשורשים, מושפעת מהרוק הבסיסי של הדרום. היא עשתה את זה, וזכתה להצלחה, רק אחרי שג'ון פוגרטי (שימו לב לשם הפרטי) לקח את המושכות והפך לסולן ולכותב החומרים.

הקול עמוס הטסטוסטרון של פוגרטי זועק בשירים בפשטות, בלי יותר מדי הצטעצעות והתייפייפות. קרידנס היתה הצגה של איש אחד שהחליט שהוא הולך נגד הזמנים, ועושה מה שהוא רוצה ומאמין בו. די מתאים לרוחו של הסרט. זה מה שהוציא את ההרכב מבינוניות ואלמוניות להצלחה ענקית.

ועוד משהו קטן, שמתחבר: נתקלתי לפני כמה ימים בקליפ לשיר מהאלבום החדש של ולווט רבולבר. אין קשר ללו ריד או דבורית שרגל. מדובר בלהקה שמורכבת משרידי גאנס אנד רוזס (סלאש על גיטרה) וסטון טמפל פיילוטס. וככה הם גם נשמעים. כאילו הזמן לא חלף, ושום דבר לא השתנה, חוץ מכמות הקמטים על הפנים והחורים בזרועות. רוק חזק ופשוט. הקשבתי לכל האלבום, והאמת? כיף. מומלץ.

הבהרות: כן, יש כאן ספוילר. כן, זו העתקה של הכותרת מהכתבה ב-"24 שעות" של ידיעות, אבל זו כתבה שלי, אז מותר לי.

כשישנים עם דגים, מתעוררים עם קשקשים

כשהחושך הופיע על המסך, חשבתי בהתחלה שזו תקלה בקובץ. אחר כך הבנתי שזה בכוונה. והתעצבנתי. ואז התחלתי לחשוב על זה, וכן – זו סצינה גאונית, הסצינה האחרונה אי פעם (?) של הסופרנוס. יש כאן מילים שלא מתאימות למוסיקה, פסקול שלא מסתדר עם התמונה: סצינה משפחתית כל אמריקאית, המשפחה שנפגשת בדיינר טיפוסי, עם טבעות בצל, שלל טיפוסים מייצגים, וג'ורני עם don’t stop believing. אבל התחושה היא של איום, של משהו שנבנה לקראת החיסול של טוני.

ואז כלום.

ואחרי שסיימתי להעריך את הצעד הנועז, את הסוף המבריק והמדהים, ובלה בלה בלה – הייתי רוצה לקבל עכשיו משהו אחר. סוף אמיתי, טראגי, דרמטי, סתמי, אבל סוף. אל תשברו לי עכשיו את הקיר הרביעי פתאום, ותזכירו לי שזו רק סדרת טלוויזיה. מהפרק הראשון של העונה הראשונה אני מושקע רגשית בעולם של טוני סופרנו, ובאיזשהו מקום, אחרי שהאינטלקט שלי סיים למחוא כפיים בנימוס, החלקים הבסיסיים יותר מרגישים מאוכזבים, מרומים.

אולי מה שדיוויד צ'ייס עשה כאן לא כל כך אמיץ ונועז. אולי הוא פשוט קיבל פיק ברכיים, הבין שאין לו שום דרך להציע סוף שיעמוד בציפיות האדירות, וברח לפתרון דיוויד לינצ'י מעצבן. אולי זה הצופה העצלן שבי, שחונך על סרטים וסדרות טלוויזיה אמריקאיים קלוקלים, אבל אני רוצה סוף בבקשה. אמיתי, ארוז יפה, לקחת הביתה בבקשה.