אני רוצה לנצל את הסדרה האמריקאית האחרונה שלכדה אותי בציפורניה כדי לקטר.

אני אוהב טלוויזיה בעיקרון. גם היום, כשאני כמעט לא צופה, והמכשיר משמש בעיקר את הגמדים, אני אוהב סדרות טובות. משהו בקשר הקבוע עם הדמויות, אני מניח.

הבעיה היא שבדרך כלל הדמויות עמוקות כקרטון ביצוע. דק. יש מעט סדרות אמריקאיות – הסופרנוס, רצח מאדום לשחור – שמציגות דמויות מורכבות. כאלה שאפשר לייצר איתן סוג של מערכת יחסים, כאלה שכואב לך להיפרד מהן או לאבד, אפילו אם הסדרה עצמה קצת הידרדרה (אני מתכוון ל"רצח", לא לסופרנוס המופתית).

ואז יש סדרות כמו גיבורים. בשבועות האחרונים אני בולע את העונה הראשונה. תכף מסיים, העונה השנייה כבר מחכה, ואני כבר חש את המרמור.

אני ג'נקי ממורמר. אני צופה בסדרה, רואה את כל נקודות החולשה, יודע שהיא לא תספק אותי באמת לעולם, אבל נשאר שם. כי אני רוצה לדעת מה יקרה. בפרק הבא, בסוף העונה, מתישהו – רק לא בסוף האמיתי. כי לא יהיה כזה.

נדמה לי שזה היה יוסי קליין בהארץ שהשווה את הסדרות האלה – נמלטים, גיבורים, אבודים – לצפייה בנמלה שמטפסת במעלה הכיור. ברור לך שהיא תיפול, רק לא ברור מתי. לנפילה יש כפל משמעות – הסדרה תידרדר בסופו של דבר, כי רק אז, מאוחר מדי, יתנו לה המפיקים להסתיים. והגיבורים לנצח יפלו ולא יגיעו ליעד הנכסף – כי אז הרי תסתיים לה הסדרה, לא? גם בנמלטים, הבריחה מהכלא היא רק פתח לצרות חדשות. לא סוף אמיתי.

אז למה בכל זאת לצפות? כי בינתיים, מפרק לפרק, אתה זוכה בתענוג זול. פה עלילת משנה נסגרת, שם מתגלה עוד משהו – שרק מייצר עוד שאלות. הפיתוי כל הזמן שם, ויש המון מזמוזים ארוטיים בדרך, אבל אורגזמה טלוויזיונית לא תהיה כאן. וזה בסדר, אתה נהנה מהדרך, ומקבל בהשלמה את העובדה שאין לה באמת סוף.

במקביל ראיתי את הפרק הראשון של ג'קיל הבריטית, מעין גירסה מודרנית לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. כאן מדובר בסדרה של 6 פרקים. סוף אמיתי יהיה כאן. הפרק היה מעולה – ג'יימס נסביט, השחקן הראשי, נותן שם תצוגת משחק מופלאה. מה שמעניין בסדרה זה קודם כל הדמות, אחר כך העלילה. אולי מדובר רק במספר פרקים חד ספרתי – אבל זו רבותי, מערכת יחסים אמיתית. מחויבות והכל.

"אבא", הוא אמר לי בפנים רציניות, "יש לי משהו להגיד לך. על ראש הממשלה". ואז בלי הפסקה כמעט, בנחישות: "הוא מת. רע אחד הרג אותו. לא מהמדינה שלנו".

"כן מהמדינה שלנו, תומר", נגה מתקנת אותו, "הוא היה דתי שלא היה מוכן שיתנו שטחים מישראל, אפילו שיהיה שלום. לדעתי יותר חשוב שיהיה שלום משייכנסו אנשים אחרים לשטחים האלה. אבא, אתה היית כשרבין מת?"

"כן".

"בכית?"

"כן".

"למה?"

שאלתי אותם אם דיברו על רבין בבית הספר והגן, וקיבלתי ד"ש חם ממערכת החינוך. החלטתי לתרום להם כמה הסברים משלי. לא שזה היה פשוט, אבל אין כנראה ברירה.

מה ששובר אותי אצל נגה זה כשהיא אומללה בגלל הגנים שלי. תכונות אופי שברור לי לגמרי שהמקור שלהן הוא אני. למשל מסיבת יום הולדת 8 המשפחתית, שנדחתה כמעט בחודש. מספיק זמן כדי לפתח ציפיות ולתכנן איך ומה יהיה בדיוק. האמת שגם אם היו נותנים לה התרעה של שעתיים זה היה מספיק. רק שלמציאות אין סיכוי בהתמודדות הזו, והתוצאה תמיד – לא משנה אם זה בהתחלה, באמצע או בסוף – היא פרץ אכזבה שזולג מהעיניים, יחד עם כעס גדול ו"אתם לא מבינים" כשמנסים להרגיע אותה.

זה עובר, היא גם סיכמה ש"היה כיף", אבל זה לא קל לה. לקח לי 30 שנים בערך למתן את העסק הזה, של ציפיות מפורטות ומוגזמות ואכזבה וחוסר גמישות כשהמציאות מתנהגת פתאום אחרת ממה שסיכמנו בראש שלי. אני מאוד רוצה לקצר לנגה תהליכים. אני מנסה. אולי לה זה ייקח לה רק כמו 24 שנים. גם סוג של נחמה.

הנה כמה דברים שמעצבנים אותי בתקשורת עם יחצנים מסוימים ושאר אנשים שלא נכנסים להגדרה "חברים":

 אל תכתבו לי בסוף המייל יום של אהבה, אושר, דיצה ושלמות קוסמית.

אל תשאלו אותי מה שלומי ב-3 ואריאציות שונות. תגיעו לעניין.

אל תתחילו שיחת טלפון בלי להזדהות, ותתנהגו כאילו אנחנו החברים הכי טובים, אם אנחנו לא מכירים.

אל תתקשרו בשעות הזויות, יש לי חיים פה ושם.

אתם שומעים ילדים ברקע? אל תחכו שאני אסביר לכם שאתם מפריעים, תשאלו.

לא זה לא.

אתם באמת חושבים שאם תבטיחו לי בלעדיות ותמכרו את הסיפור לעוד עיתונים, אני לא אדע?

אתם באמת חושבים שאני אקנה את התירוצים וההסברים שלכם אחרי הפרסום?

אתם באמת חושבים שאם תמכרו לי משהו שכבר פורסם, זה לא יתברר בסופו של דבר?

אז זהו, שלא

אל תציעו לי לנסות את המוצר לחצי שנה סתם ככה, בלי סיבה. שוחד זה שוחד.

לא חייבים להיפגש, אם אין סיבה אמיתית. לא חייבים לדבר שעה בטלפון. אפשר להיות ענייניים ותכליתיים. עדיף.

משהו שכתבתי בבלוג שלי בדה מרקר, והעתקתי ללא בושה לכאן.

רעיון שעלה אחרי שיחה עם עמיתה לעבודה:

עד כמה יכולת הכתיבה באמת מצביעה על האדם? הקשרים שנוצרים במקום כמו הדה מרקר קפה – מעט מאוד עסקים, קצת ידידות והמון פיק אפ – מתבססים על יכולת הכתיבה. טוב, גם על תמונות חשופות כתפיים עם מחשוף נדיב, אבל נניח שבכל זאת מישהו מתייחס גם לטקסטים. השאלה היא מה זה אומר באמת.

ערכתי פעם בעיתון יומי כתב מוכשר להפליא. היה לו כישרון ניסוח מבריק וזווית ראייה מקורית על הסיפורים שהוא סיקר. העניין הוא שכשפגשת אותו הרושם הראשוני היה של טמבל חביב. מישהו שיכול להיות אחד המוכרים הנחמדים האלה בשוק, שמהר מאוד יריצו איתך קטעים ביום שישי, כשאתה עושה קניות. אבל לכתוב? אין סיכוי. הפער הזה בין הרושם שהוא ייצר ויכולת הניסוח שלו בעל פה לכתיבה, לא עזב אותי לכל אורך התקופה שעבדנו ביחד. אולי זה רק הסנוביזם שלי, אבל קשה לי להאמין.

מנגד יצא לי להיתקל במקרים הפוכים – מישהי שהכרתי ברשת, ושהחלטתי לצאת איתה למרות כתיבה עילגת להפליא. אלא שבעל פה גיליתי בחורה אינטליגנטית, רהוטה ומרשימה (טוב, התמונה שלה היתה מאוד מבטיחה, מודה).

ויש כמובן קורלציה לא מעט פעמים. אבל מה זה משנה. שורה תחתונה: הרושם שכתיבה מוצלחת יוצר יכול להיות מטעה. חלק מכל הפסאדה הבעייתית שבהיכרות אינטרנטית.

למי שפספס את הפרשה – תקראו את הפוסט המצוין של אורן פרנק כאן. מסכים עם כל מילה, אבל אין ספק שלהיכנס בלקוח-על זה לא רעיון חכם. ריספקט על האומץ. ויש גם המשך.

אבל נעבור ברשותכם לעשר האגורות שלי על הנושא. בשיחה עם אחי, שהתלהב מכל הפרשה, הוא ציין את כוחו של הבלוג. איך פוסט קטן כזה גרם לרעידת אדמה ופיטורים במגה-משרד פרסום.

אז זהו שלא. הפוסט הזה שכב בשקט בקפה דה מרקר שלושה ימים, עד שעלה עליו כתב של ידיעות אחרונות. רק הפרסום בעיתון, המדיה הישנה שלכאורה תכף נעלמת לה בעשן עצי גשם ירקרק, היא זו שגרמה לפרנק להצטרף לסטטיסטיקת המובטלים.

שערורייה דומה היתה מתרחשת אם הכתב היה עולה על ההגיגים של פרנק במכתב לחבר. וכאן הבעיה בטיעון שלי – הרבה יותר קל לעלות על משהו פומבי כמו בלוג, או אפילו על תכתובת מיילים, שקל לשמור ולהפיץ ברבים. אין ספק שהעידן החדש הופך את העסק לחשוף יותר מצד אחד, ולקל יותר לעיתונאי מצד שני.

אבל: בסופו של דבר כוחו של אמצעי התקשורת הישן ומלכלך הידיים הוא בריכוזיות שלו, בחשיפה העצומה לקהל, ביכולת להחזיק אותה כותרת באותו מיקום הירארכי 24 שעות. הבלוגים לא קרובים לזה אפילו. הם עדיין צריכים את המתווך מהדור הקודם. הכי קרוב לידיעות ביכולת קביעת סדר היום הזה, תמצאו את ויינט – האתר הכי קרוב ברוחו לעיתון באינטרנט המקומי. נקודה למחשבה.

משהו שנזכרתי בו בגלל כתבה שאני עובד עליה:

אחי, מוזיקאי שגר בניו יורק, קונה כבר שנים דיסקים לפי המפיק. לא לפי הזמר, העטיפה, הז'אנר – כלומר גם, אבל אחד השיקולים הכי חשובים הוא המפיק. הוא חשב שזה רעיון טוב, אני חשבתי שזה הזוי.

בין המפיקים החביבים עליו תמצאו את ג'ייסון פוקנר. האיש, לשעבר חבר בג'ליפיש, מפיק וגם עושה מוזיקה (שעוד לא ממש הצלחתי להתחבר אליה). לא חשבתי שהוא מי יודע מה. אחי חשב שאני אידיוט.

ואז הוא המליץ לי על ברנדן בנסון, התקליט השני. הקשבתי, אכן מצוין, המון הומאז'ים/גניבות מהביטלס, אבל מאוד מתוק. אחר כך שמעתי את שני התקליטים האחרים של האיש. לא היה משהו. ברור, אמר לי אחי, תבדוק מי הפיק לו את האלבום השני. בדקתי. כן, מר פוקנר. הילד שוב צדק. מעצבן.

וזה מר בנסון, גירסה קצת פחות מוצלחת מזו שבתקליט לשיר מאוד חמוד:

ושוב קטעי החזרת רכוש, והשיחה העצובה בסוף, וההתמודדות עם החלל בפנים, ועם הניתוק ממה שהיה כבר חלק מהיום-יום, משגרת המחשבה. זה מתיש, זה כואב. נו באמת, קצת מוגזם כל העסק הזה.  

קצת קיטש יכול לסייע

הטורקים לא מאמינים בתאורה בכביש. לא יודע אם זה עניין פרקטי או ערכי, אבל גילינו את זה כשהחושך ירד, בדרך הארוכה חזרה לגורמה, העיירה שישנו בה.

גילינו שגם האופנוע ששכרנו, דו-שימושי סיני קטן (200 סמ"ק, הכי רציני שאפשר היה לשכור שם, מגיע לאיפשהו בין 90 ל-100 בירידה עם רוח גבית) שותף לחוסר האמונה. המנורה בחרטום שלו סיפקה אור חנייה סמלי בלבד.

מה עוד לא היה לנו: מעילים או כל אמצעי חימום אחר; משקפים לקסדות; (וביטוח, מה שהתברר בדיעבד). התוצאה: נסיעה בקור מקפיא ועיניים דומעות, בלי לראות יותר משני מטר קדימה. תענוג. רק לקראת הסוף נתקלנו בקוריאני חביב על טוסטוס עם פנס קצת יותר יעיל, שנסע לפנינו והאיר את הדרך. הגענו למלון קפואים, עם שרירים מכווצים וצמד תחתים דואבים. סוג של חוויה מחשלת.

לא הייתי חוזר על הנסיעה הזו בחיים, אבל המקלחת החמה שאחרי, יחד עם תחושת ההישג האווילית, היו כמעט שוות הכל.

בשבת בבוקר, יום כיפור, יצאנו לרחבת החניון שליד הבית. יום לפני קבענו כבר: שיערו ברולרבליידס. כבר כתבתי על היחסים שלי עם התחליף סקייטים הזה, ויום כיפור נראה לי זמן מתאים לקחת את זה לשלב הבא.

יום קודם לכן הסתכלתי, משתאה, בבת שלי נעלמת אל האופק על הרולרבליידס שלה. נגה היא בדרך כלל ילדה, איך לומר, זהירה. אבל על הרולרבליידס היא הופכת למלאכית גהינום קטנה. לא פוחדת מכלום, נמרחת על האספלט וקמה כאילו כלום – שדה. קינאתי קשות, והודעתי לה שלמחרת היא מלמדת אותי איך לנסוע.

בבוקר בחניון, על הגלגלים הלא יציבים, אני מפקפק בחכמת העניין. תומר נוסע הלוך חזור על הקורקינט, מאיים להפיל אותי מדי פעם, ונגה עושה שמיניות מסביבי. המעבר שלי משתי רגליים על הקרקע לרעידות על גלגלים, מלווה בחילופי תפקידים בינינו. פתאום היא הסמכותית, הבטוחה בעצמה, ואני התלמיד, מת מפחד ומתקשה להתמודד עם חוסר השליטה. והילדה הופכת לזן-מאסטר, משחררת משפטים כמו "אם יש פחד, אין רולר", ו"יש לך שיווי משקל, אתה יודע איך, זה רק הפחד אבא".

באיזשהו שלב אני מפסק לדדות, ומתחיל קצת להתגלגל הלוך חזור. פתאום זה מרגיש קצת יותר נוח, קצת פחות מבעית. אבל תומר כבר משועמם, וגם נגה כבר קצרת רוח איתי. אורזים וחוזרים הביתה, לשחק מונופול, אבל אני את הסגה שלי על גלגלים עוד לא סיימתי.