סקס, בריטים והיפ הופ – דברים שאני שומע עכשיו
בלי שום סדר או היגיון, דברים שמתנגנים על המערכת וכדאי לכם מאוד לשמוע גם.
- התקליט של הארקטיק מונקיז. בהתחלה לא הבנתי על מה כל ההייפ. בשמיעה שנייה לעומת זאת זה כבר ממש נשמע סתם. איפשהו בשמיעה רביעית, אחרי שבוע-שבועיים שלא התקרבתי, הבנתי שזה גאוני. רוק בועט, מילים קצת לא שגרתיות ומבטא בריטי מצוין. מעולה. ולא נמאס עדיין.
- דף לפארד – yeah! – להקת הפופ-מטאל (או hair metal, אחד הכינויים החביבים עלי) שחיבבתי מאוד בתיכון, הוציאה אלבום קאברים לקלאסיקות גלאם-רוק. יש כאן גירסאות לשירים של דיוויד בואי, ליזי הרזה, הקינקס ועוד, וזה מאוד מגניב ועושה נעים בגב.
- אורסולה ראקר – דיוות היפ הופ שאוהבת ללחשש מלוכלך. חייבים לתת קרדיט – הגעתי אליה בעקבות סיכום אמני ההיפ-הופ הכי טובים ב-2006 בוואלה.
- פיונה אפל – המלכה, כבר כתבתי עליה מספיק. שולתתתת!
- ג'סטין טימברלייק. זה כבר נכנס לקטגוריית "אם מישהו היה אומר לי ש". למה הכוונה? אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אקדיש זמן לדיסק של היפיוף מלהקת הבנים, שהנקודה החיובית היחידה שאפשר למצוא אצלו היא (היתה) קמרון דיאז, הייתי מצחקק בבוז. אני סנוב מדי. אבל הדיסק הזה מגניב מאוד, כנראה בעיקר בזכות המפיק, טימבלנד. שימו לב ל-lovestoned, אם המשפט המופלא-מצחיק she looks just like a model, except she's got a little more ass.
- סנופ דוג – gangsta and rythem. בסילבסטר הייתי במסיבת רחוב בפלורנטין. זה היה די מקרי – ליוויתי את ר', ידידתי המופלאה, הביתה, וראינו מודעה על אחד הלוחות. הלכנו לבדוק. זה היה בצומת של ויטאל ופלורנטין נדמה לי (יש צומת כזו? אל תתפסו אותי בנ"צ). המון אנשים מצוידים בבירה, מעיל וצעיף רקדו לצלילי מוסיקה שחורה מצוינת, עד שהגיעו השוטרים. בין היתר היה גם את drop it like it’s hot. מכאן כבר לא היתה ברירה. מוסיקה עצלה ונעימה עם מילים שלא פעם חורגות מהבעייתי אל השוביניסטי-אלים, אבל הניגוד הזה הוא חלק מהקסם.
- ביסטי בויז – מאותה מסיבת רחוב. חזרתי לתקליטים שלהם שעוד היו לי ולחברים בפורמט של קלטות, בימי הפרה-היסטוריה של התיכון שלנו. לא התיישנו בננו-שנייה.
- ליאונרד כהן – לפני שבוע הגעתי לסעוד נפשית (רחמים וחיבוק) חברה חולה. ברקע היו סוזן ועוד הרהורים נוגים של האיש, אז חזרתי אליו קצת.
- rage against the machine – הראשון, שוב בגלל וואלה (הלינק נגוז ונעלם, איך אין חיפוש פנימי באתר שטוען להיות המוביל בישראל, איך). עוד בועטים במרץ. ומה עם אלבום הסולו של זאק דה לה רוחה?
- אין לי בשלוף, וזה בלוג, לא חייב מספרים עגולים. הידד.
מלתעות (או המתקפה השקטה)
כאב השיניים תקף בשקט, בלי אזהרה, כמו היפאנים בפרל הרבור. כלומר המודיעין היה שם. שנים לא הלכתי לרופא שיניים, ותחזוק הטוחנות הלבנות לא היה באמת משהו שעשיתי בצורה משובחת. אבל מי רוצה לחשוב על דברים כאלה. כלומר עד שאתה מתחיל להתפתל מכאבים ולבלוע אדווילים כאילו היו m&m.
אחרי לילה נטול שינה שבו גם האדוויל לא עזר, קמתי ליום בו המתין לי התור המיוחל לרופא. הזהרתי את הילדים שאבא אומלל וכואב וצריך לעזור הבוקר, ואכן ההלבשה-סירוק-פיזור למוסדות החינוך עברו בשקט יחסי. הם בסדר. יאללה לרופא, שהיה חביב, אמר שלא נורא כל כך, ושלח אותי לקבוע תור לשתי עקירות. אם מישהו רוצה לקנות כליה במצב טוב, אני כאן. צריך לממן את הסיפור הזה איכשהו.
במנעמי ההדחקה
העניין הוא כזה: יש לא פעם פער מסוכן בין מה שאנחנו יודעים רציונלית, לבין מה שאנחנו בוחרים לעשות או לחשוב. וזה לא רק אני, באמת, הרופא אמר שיש עוד רבים כמוני (כלומר טמבלים, אבל לא היה לו נעים לנסח את זה ככה). חוויאר מריאס, הסופר הספרדי, כתב על זה יפה בספר המומלץ בחום-עז "מחר בקרב חשוב עלי". הוא מתאר את הנטייה שלנו להישאר במצבים שאנחנו יודעים רציונלית שהם גרועים, בעלי פוטנציאל מסוכן אפילו. למה? כי אם נפעל, נכיר בסכנה, ובאופן מיסטי אולי נביא אותה על עצמנו. אם לא נזוז, נישאר במקום המוכר, המקום שמרגיש לנו (רגש חסר ביסוס) בטוח. נשמר את האשליה. עדיף להישאר עם השד שאתה מכיר, אם לעברת ביטוי בריטי חביב.
הדוגמאות שהוא נותן: חייל בשוחה, שיודע שהוא חייב לצאת ולהילחם או לברוח, כי האויב תכף מסתער, אבל לא מסוגל לזוז. כי בשוחה בטוח, מוכר, הכדורים שורקים מעליה, ותחושת הביטחון המזויפת ממכרת. עוד דוגמה: עובר אורח בסמטה חשוכה ששומע צעדים מאחוריו. הוא ממשיך ללכת כרגיל. אם יתחיל לרוץ, אולי ירדפו אחריו, אבל עכשיו, כשכל מה שיש זו הליכה רגועה וצעדים שהם אולי תמימים לגמרי, אפשר להישאר שבוי באשליה שהכל בסדר, ואין סכנה.
אני מניח שזה נכון לגבי המון דברים בחיים. לגבי אנשים, לגבי מדינות (מי אמר אירופה ב-1939 ולא קיבל, מי אמר מלחמת לבנון השנייה). אני אחשוב על זה בזמן שאתפתל על כיסא רופא השיניים שלי. בינתיים אתם מוזמנים לכתוב לי בטוקבקים את מה שצעקה עלי בטלפון ר' – מגיע לך. צודקת.
נקמת חלוץ בעיתונאים?
בוא נתמקד בזוטות, בדברים הלא חשובים והמעניינים באמת. למה ביקש הרמטכ"ל לדחות את ההודעה הרשמית על התפטרותו לקצת אחרי חצות בין שלישי לרביעי? תיאוריית הקונספירציה שלי: כדי לנקום בעיתונאים.
הוא הרי יודע איך המערכות עובדות (טייס, בכל זאת): העיתונים נסגרים בסביבות חצות, במערכות האינטרנט יש במקרה הטוב תורן מפוהק. ידיעה כזו מטרטרת את המערכת קשות: מקפיצים כתבים, הופכים את כל העיתון שכבר כמעט נסגר, נשארים עד מאוחר, מקללים, מאחרים בסגירה, מה שגורם נזק כלכלי לעיתון, מעירים כתבים ועורכים במקרה של אתרי האינטרנט. כאב ראש אטומי.
העיתונאים נכנסו בחלוץ? הוא החזיר להם, בקטנה מעצבנת. קטנוני,אבל מבריק.
מופע הצביעות של יאיר לפיד
בדרך כלל אני פשוט מדלג על הטורים של יאיר לפיד ב-"7 ימים". חבל על הווריד במצח. אבל הפעם הוא כתב על המקצוע שלי, באותה תערובת של צדקנות, שטחיות ותאמינו-לי-סטייל שמאפיינת את הכתיבה שלו, וזה כבר עלה לי על העצבים.
למי שלא קרא: לפיד כותב על כתבת מקומונים אלמונית שביקשה ממנו ראיון, מסביר שסירב כי ברור לו שתכתוב עליו דברים רעים, כי "זה תפקידה", ומשם יוצא למסע השמצות של העיתונות הישראלית בכלל. אה, ברור שיש אמירה רפה וכללית על כמה חשוב שתהיה עיתונות חוקרת, כדי לצאת לידי חובה. אבל על זה בסעיף 3.
וזה מה שהקפיץ לי את הפיוז בטור של לפיד:
וזה מה שהקפיץ לי את הפיוז בטור של לפיד:
וזה מה שהקפיץ לי את הפיוז בטור של לפיד:
- התקשורת הישראלית, לפי לפיד, היא המרושעת בתבל. איך הוא יודע? הוא קורא עיתונים מן העולם, ו"אני מתחייב בפניכם חגיגית שאין שום מקום אחר עלי אדמות – מוושינגטון עד בומביי – שבו מרשים לעצמם עיתונאים לכתוב אפילו חצי מהדברים המגעילים שנהוג לכתוב אצלנו".
נו באמת. קודם כל שאפו על ידיעת שלל השפות שמאפשרת לו את הקריאה המגוונת בכל כך הרבה עיתונים. אבל האם באמת עלעול בעיתון או שניים בהפסקת צילומים של פרסומת לבנק היא מחקר תקשורתי? האם הוא מתייחס לצהובונים נטולי האתיקה שקיימים ברוב מדינות אירופה אבל לא אצלנו? לא ממש כנראה. היה לי בוס שקרא למסקנות כאלו, לא מבוססות על כלום מלבד אינטואיציה ושחצנות, "סקר של איש אחד". אני לא חושב שהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב צריך להתחיל להזמין מחקרים מלפיד.
- הלאה, אחרי שהבנו שהתקשורת מרושעת, מתברר שהיא גם רשלנית כרונית. לפיד מסביר איך הכתבת תשתמש באנשים שבקושי מכירים אותו, ובארכיון. משם, מהארכיון, היא תדלה ידיעות עליו, אפילו אם הן לא נכונות. "אם העיתונאי הראשון שפרסם את הידיעה טעה – בעיה שלו. רק אותו יתבעו".
זה כבר חמור במיוחד – כי זה פשוט לא נכון. שימוש בידיעות ארכיון לא נכונות, יודע כל עיתונאי חצי ותיק, הוא טעות של טירונים. זה קורה לפעמים, ברור, אבל עורכים סבירים ומעלה נזהרים מזה כמו מאש. ומה שיותר גרוע – לפיד מטעה לחלוטין לגבי הסיכון המשפטי. אם העיתון שלי יפרסם ידיעה ארכיונית לא נכונה, הוא (ואני) חשוף לתביעה. את זה גם הייעוץ המשפטי שלנו יאמר לנו, אם נשכח במקרה. לפיד היה יכול לברר את זה עם עורך דין – הוא בטח מכיר כמה יוקרתיים במיוחד. אולי לא היה לו זמן, כי הוא היה עסוק בקריאת עיתוני העולם.
לפיד מקונן שגם אם יתבע יקבל בסוף 350 שקל. אולי זו הפרופורציה של הסכומים אותם משלמים עיתונים על טעויות, לעומת מה שלפיד מרוויח בחודש. אבל מה לעשות שבמציאות עיתונים משלמים ביוקר על טעויות, והיו כבר עורכים וכתבים ששילמו על טעויות כאלה במשרותיהם.
- כאן מגיעה הפאוזה בה לפיד מבהיר שהוא בעד עיתונות חוקרת. אלא שהוא יודע במה היא צריכה לעסוק: תחקירים על מלחמה ומס הכנסה, "ולא למרר את חייהם של זמרים, סופרים, אנשי טלוויזיה" וכו'.
זה נחמד שלפיד מתנדב לקבוע את הגבולות בשביל עמיתיו (?) למקצוע. מה לעשות שאותם זמרים, סופרים וכו', משתמשים בתקשורת למטרותיהם, וששים להתראיין ביוזמתם לכתבות חושפניות כשזה תואם את האינטרסים שלהם (מי אמר אוסף חדש לחג?). הם מייצרים תדמית כדי למכור מוצר, וזו בפירוש עבודת העיתונאי לחשוף מקרים בהם התדמית הזו היא שקרית, למשל. מי שלא יכול לסבול את חום הכיריים, שיעוף מהמטבח. מי שמשתזף בזרקורי התקשורת למטרותיו, יודע שהוא עלול לפעמים להישרף אם לא ייזהר. היבבנות הזו קצת פאתטית.
- עכשיו לפיד מסביר לנו למה הכל נראה מושחת במדינה בזמן האחרון. זה לא בגלל כמות מדהימה של חקירות נגד אישי ציבור ופקידי ממשלה. זה לא בגלל שיש לנו נשיא שנחקר על אונס, רה"מ עם חיבה לדירות ושאר בעיות, ורשות מיסים שעל פי החשד נגועה בריקבון מתקדם. לא, זה בגלל התקשורת. כי אנחנו העיתונאים לא כותבים על הדברים הטובים בארצנו הנפלאה. עסקני המפלגות הגרועים ביותר לא היו מנסחים את זה טוב יותר. להאשים את התקשורת – זה לא הטריק הזול ביותר בכובע הקוסמים של כל פוליטיקאי פופוליסט?
- אבל לפיד, מתברר, לא כועס באמת על הכתבת. מכריחים אותה, האנשים הרעים שמעליה. כי במציאות הישראלית, הוא מסביר, היא חייבת לעשות "כתבות מגעילות ושקריות על אנשים. אם לא תעשה זאת, יפטרו אותה". וזה לא רק היא, זה גם העיתון שלה, שלא יכול להרשות לעצמו "להעסיק את הכתבת במשך שבוע שלם.. על טקסט שלא יתפרסם בסוף".
שוב, מה לעשות, מדובר בעיוות גס של המציאות. יודעים מה – בשקר. כבר קרה לא פעם שברגע האחרון עצרתי פרסום כתבה כי לא היינו בטוחים בעובדות שבידינו, ולא רצינו לטעות. כבר קרה שכתב עבד ימים רבים על כתבה שבסופו של דבר לא פורסמה, מכיוון שגילינו שאין לנו סיפור, או שאנחנו לא מצליחים לבסס אותו. ולא, הוא לא פוטר, מקסימום חטף קצת על הראש אם זה נבע מעבודה לא מוצלחת שלו.
הם לא נחמדים
העיתונות בארץ לא חפה מבעיות וטעויות. אבל מה שמתאר לפיד הוא מציאות שקיימת בעיקר בדמיונו הקודח, או במקומונים זניחים שאינם שייכים לרשתות הגדולות. הוא כמובן לא כותב את זה – הוא מדבר על כלל העיתונות, אחרת למה הוא מסביר לנו שרוחנו שפופה במיוחד לא בגלל שהמצב מחורבן, אלא בגלל אנשי התקשורת?
לפיד מתחיל עם כתבת מקומונים, אבל משמיץ כאן בעצם את כולם, גם, בעקיפין, את עמיתיו למוסף 7" ימים" ול"ידיעות אחרונות" בכלל, עיתונאי שטח ותחקירנים שלא רק כותבים טורים ומרימים להנחתה בראיונות רכים בפריים טיים (אה, ומצטלמים לפרסומות), אלא אשכרה חושפים שחיתויות ומפנים את תשומת הלב לבעיות של החברה הישראלית. והבעיות של החברה הישראלית הן לא רק בתחום הביטחון והכלכלה. אלא גם בתחום התרבות, למשל.
התפקיד של עיתונות, ולפיד בטח יודע את זה, הוא להיות גורם לעומתי, מתריס, לוחמני ופרובוקטיבי. צריכות להיות ידיעות גם על "אנשים טובים", אבל כן, במינון נמוך. כי עיקר העבודה צריך להתמקד בביקורת, וחשיפת הדברים שזקוקים לשיפור ותיקון. בגלל זה המונח הוא "כלב השמירה של הדמוקרטיה", ולא "האוגר החמוד שהדמוקרטיה מחזיקה במרפסת". וכמו הדמוקרטיה, העיתונות הישראלית במתכונת הנוכחית שלה רחוקה מלהיות מושלמת. היא מלאת בעיות, טועה, כושלת לא פעם ומתמודדת עם מציאות כלכלית קשה – אבל עדיפה פי כמה על האלטרנטיבות שרצות ללפיד בראש.
חנה בבלי מאבדת שפיות בעידן הסלולרי
את הרעיון לפוסט הזה קיבלתי מאחד מהעורכים שלי. נסענו ביחד תל-אביבה, אני שלחתי sms, למישהי, וקיבלתי בתגובה שיחת טלפון. "מכיר את האנשים האלה, שמקבלים sms וחייבים להתקשר?", שאלתי אותו, "כלומר אם הייתי רוצה או יכול להרים טלפון, זה מה שהייתי עושה". הוא הסכים איתי ואמר שזה רעיון טוב לטור. ומכיוון שהוא עיתונאי תאב רייטינג הוא דרש קרדיט. אני חושב שח' יספיק. בכל מקרה מדובר בהרהור קצר, לא יותר.
העניין עם הטלפון הסלולרי מסובך. מיילים אתה רואה כשאתה מתחבר, אין בזה משהו פולשני. שיחות טלפון רגילות כולנו יודעים לא לבצע בין שתיים לארבע, ואחרי שעות לילה מסוימות (תלוי בנמען). חוץ מזה כבר כתבו על זה גדולים וטובים – למשל בטור הזה של גדי שמשון. אז הכל ברור לא? אה.. לא. סעיף 42 למשל, אצל מר שמשון. הנה אמצעי טוב להסביר למה הסלולרי מסובך.
לכאורה אפשר לסמס מתי שרוצים. זה לא עושה רעש. כלומר תלוי. יש את כל העניין הזה של פרסונליזציה ואפשרויות. זה לא טלפון החוגה עם הצליל התקני שישב מול הטלוויזיה שחור-לבן שבה צפיתם בטלאפלא (מוטי ברכאן מלך. והבובה – דיברה או לא? היה ויכוח ואני כבר לא זוכר). יש צלילים שונים לכל דבר, עוצמות שונות, ים של אפשרויות. אם היא השתיקה את הטלפון וסימסת באחת בלילה זה בסדר. אם היא הולכת על צפצוף עדין שלא מפריע את שלוות חלומותיה זה תקין. אם היא מתעקשת על צמד הצפצופים המעצבנים שמעיר אותה מהשינה אליה צללה בדיוק, כשמחר היא צריכה לקום בשש – טוב זו בעיה שלה. אבל גם שלך, כשהיא מעיפה אותך קיבינימט..
שלא לדבר על אינטונציות ושפת גוף שהולכות לאיבוד במסר כתוב, ועל אינספור מריבות, אי הבנות ושאר ירקות שנגרמות כתוצאה מזה. ועל smsים שנקטעים או לא מגיעים. פעם נכנסתי למריבה מטורפת עם בחורה, לא מבין מאיפה זה נפל עלי, כשרק בדיעבד התברר שמכל ה-sms השנון ששלחתי לה הגיעה רק המילה הראשונה.
בקיצור. smsים זה נפלא, נוח כשאתה באמצע ישיבה, מתאים כשאין לך כוח לדבר. אבל בעייתי ומורכב. כמו כל החיים האלה, בעצם.
אני לא יכול לגלות לכם על מה הפוסט הזה
כן, הכותרת היא סוג של טיזינג. אבל היא מתארת דילמה אמיתית: הבעיה של הפוסט הזה היא שאני לא יכול להסגיר את פרטי הבעיה שאני מעלה לדיון במסגרתו. אני רוצה להעלות כאן התלבטות מקצועית שהטרידה אותי בזמן האחרון – חוסר היכולת של עיתונאים במקרים מסוימים לחלוק מידע עם הקוראים שלהם. וכאמור, גם אני לא יכול ממש לספר לכם הכל מאותה סיבה בדיוק.
והנה ההסבר לפתיח האניגמטי משהו הזה. הדילמה היא כזו: יש לך ביד סיפור מצוין, אלא שיש עליו צו איסור פרסום. גורף. אי אפשר לפרסם כלום, אפילו לא את עצם קיום צו הפרסום. אלא שכעיתון, המטרה שלך היא לפרסם כמה שיותר מידע, להוציא את כל מה שאתה יכול החוצה, באריזה מושכת ולפני המתחרים. התאווה לפרסם סיפור טוב היא חלק בסיסי באישיותו המעורערת של כל עיתונאי.
נעים באגו
מה עושים? יש כמה אפשרויות. אפשר להפעיל את עורכי הדין ולשלוח אותם לדרוש את הסרת הצו. זה עובד לפעמים, קורה לא פעם שהמשטרה דורשת צווים כאלה בלי הצדקה אמיתית. אם הסירו את הצו זה מעולה, ואתה יכול להוסיף גם למשנה שהפרסום התאפשר בזכות פניית העיתון שלך לבית המשפט. תמיד נחמד לעשות לעצמך נעים באגו.
ואם לא הסירו את הצו? אם באמת הפרסום עלול לפגוע בחקירה רגישה, פגיעה שאתה לא רוצה על מצפונך? כאן נכנסים למשחקים בתחום האפור. תמיד אפשר לשלוף תירוץ ולפרסם ידיעה על הנושא עליו הוטל צו פרסום, מזווית אחרת, בלי להזכיר עובדות שהצו מתייחס אליהן. דוגמה מהזיכרון, ואני מתנצל מראש אם אני לא מדייק: בפרשת נחום מנבר, בשנת 1997, נאסר לפרסם כי הוא נעצר ונחקר בחשד למכירת נשק לאיראן. עיתון הארץ בחר להגיב בדרך הבאה: הוא פרסם כי איש העסקים נחום מנבר נעלם, בעמוד הראשון, עם המשך בעמוד 2. כל שאר הידיעות בעמוד 2 עסקו באיראן, בנשק שיש בידה ושאר ירקות.
יש כאן עקיצה של הרשויות, ורמז למתחרים ולמביני דבר. כמה "מביני" כאלה יש בין הקוראים? לא ברור. ההתלבטות במקרה כזה, מבחינתי, היא עד כמה אתה משרת את הקורא שלך, ועד כמה אתה מתעסק במשחקי אגו ויוקרה חסרי משמעות. אין לי תשובה. הרצון לפרסם, או לפחות לבעוט אם לא נותנים לך לעשות זאת, חזק למדי. בעיקר כשלדעתך איסור הפרסום לא מוצדק. מצד שני, לא פעם מדובר במשחקים שחולפים מעל ראשו של הקורא הממוצע, הנמען העיקרי שלנו. מה עושים? מתלבטים כל פעם מחדש. אין לי תשובות מוחלטות, רק שאלות.
לשרוד את הפסטיגל ולספר על זה
רציתי לכתוב ביקורת על הפסטיגל. אבל זה מיותר. ללכת לפסטיגל ולהתלונן על המסחור והרמה הירודה קשות, זה כמו לנסוע לכנס של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית עם חולצה של בית"ר ירושלים וסיכה של אביגדור ליברמן על הד"ש, ולא להבין למה הבחורים האלה עם הזקן, שנראים עצבניים, מתקרבים אליך עם קרשים.
אני אסתפק בכמה תובנות – היה לי לא מעט זמן מת להעביר בזמן שמעשי האונס המוזיקליים על הבמה התרחשו באין מפריע. בכל זאת, מדובר בחוויה עם איכויות אנתרופולוגיות לא מבוטלות, וחבל לפספס.
1. העלילה: אני לא מבין איפה עורכי הדין. הם לא הולכים להופעות עם הילדים? מי שכתב את הפסטיגל קיבל "השראה" מכמה מקורות ידועים. ילדה לא מקובלת שנכנסת לחנות ספרים, נשאבת לתוך ספר קסום והופכת לחלק מהסיפור? מי אמר "הסיפור שאינו נגמר"? מלכת קור רעת לב שהפכה את הממלכה האגדית עליה היא שולטת לארץ קרח? איפה התביעה מיורשי עזבונו של ק.ס לואיס, יוצר סדרת נרניה?
2. סלולרי: הורים נואשים יושבים ומסמסים את עצמם לדעת. כי משעמם. ורועש ומדכא. מעניין היה לראות את גרף התעבורה ברשתות הסלולריות. ומעניין עם מפיקי הפסטיגל חשבו כבר איך להשיג נתח גם מהכסף הזה.
3. אוכל: שני בייגלה יבשושיים ב-10 שקלים. אשמתי, הייתי צריך לחשוב על אוכל מהבית.
4. משטרת ישראל: "די אידיוט השוטר הזה", סיכמה הילדה את התרשמותה מהמפגש עם כוחות החוק. שני שוטרים שמנסים להשתלט על עדר ג'יפים ומזדות מלא ילדים נודניקים והורים עצבניים. לא כוחות.
5. זימרה: מירי בוהדנה ומייקל לואיס לא יודעים לשיר. או לשחק.
6. להורים: רבקה מיכאלי לכולם, רקדניות עם חצאיות קצרות מדי לאבות שבקהל. לא הקל את הסבל.
7. שורה תחתונה: הילדה טוענת שהיה מדליק. הגמד אמר שהוא לא אוהב את הפסטיגל. לזכותה של הצאצאה ייאמר, שהיא הציעה שנצא לפני הסוף. נמאס לה. שמחתי לקבל.
אני לא נאיבי, ובאמת לא ציפיתי, אבל רבאק, יש גם הצגות ומופעי ילדים שלא מסתפקים ברעש, שפה עילגת מדוברת וכוכבנים, אלא מנסים להציע קצת יותר. אם קצת עמוד שדרה וכוח רצון, לא נגיע בשנה הבאה. ד"ש לרן דנקר.
מישהי לישון איתה (אבל מה עם הילדים?)
"יפריע לך אם חברה תישן אצלי בלילה"?
הנה שאלה שלא חשבת שתשאל את בתך בת ה-7 אי פעם. כלומר, גם כשהיית בן 21, אחרי צבא, לפני טיול במזרח/דרוםאמריקה, ועם תוכניות דביליות ולא מציאותיות על החיים שלך – איך הם ייראו, באיזה גיל תתברגן ותתרבה, וכו' וכו'. גם אז לא היית מעלה על דעתך שזו סוגיה שתצטרך לתת עליה תשובה. גם 13 שנה אחרי, שנייה אחרי הירידה ממדרגות הרבנות, גרוש עם תעודות, זה לא משהו שרץ בראש, עם כל הערבובייה שמתרחשת שם. חושבים המון לוגיסטיקה כשמתגרשים. על תשלומי המזונות, חלוקת חגים וקייטנות. אבל על להביא בחורה הביתה כשהילדים ישנים אצלך? לא ממש.
אשם באופן קבוע
מישהי סיפרה לי פעם על הרצאה שהייתה בה, של מומחה לשיווק. יודעים למה ההשפעה של הילדים על הרגלי הקנייה של ההורים גדלה בשנים האחרונות, הוא שאל את הקהל. כי אחוז הגירושים בנסיקה. הגיוני. אם הורים הם יצורים רדופי רגשות אשמה באופן כללי, הורים גרושים לוקחים את זה לשלב הבא. ואז עוד צעד קטן. הארדקור. האקסית סיפרה פעם על משהו שמציק לילד בגן, ואמרה שזה בטח בגלל הגירושים. כשתמהתי לגבי הקשר, היא ענתה שנו, למה לא להאשים את הגירושים גם בזה. אז עכשיו להלין בחורה, פלוס קפה וארוחת בוקר, כשהילדים אצלי? שמישהו יירה בי עכשיו ונגמור עם זה. לפחות ביטוח החיים יממן חלק מהטיפול הפסיכולוגי לילדים.
אבל בעצם, מה כבר יקרה? בלילה הם ישנים בדרך כלל בשלווה שגם מטוס חטוף שנכנס בעזריאלי לא יפר, כך שווקאליות יתר מחדר השינה של אבא לא אמורה להפריע. ומה בבוקר? איך זה יהיה, כשהם יקומו (לאט, רגע, מתאוששים, לא רוצה לגן) לשתות שוקו ולבלוס קורנפלקס מול הטלוויזיה, ויגלו בחורה חצי מוכרת בטי שירט של אבא שותה קפה על הספה? ויותר גרוע – מה עם הגמד יחליט לפצוח בטיול לילי ולעבור לישון עם אבא, רק כדי לגלות שמחכים לו במיטה שני אנשים, בביגוד חלקי? פניקה.
מצד שני: לאמא שלהם יש חבר, כבר כמה זמן. ומכיוון שרוב הלילות הם אצלה, הוא דווקא נשאר לישון. והם די מחבבים אותו, ולפחות על פני השטח, לא מפתחים טראומה מיוחדת. וגם לא מתייחסים אליו כאל סוג של אבא מחליף. בינתיים. מה שמזכיר לי: חייב ללמד את הילדה לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר.
אז תשאל כבר
טלפון לאקסית. השיחה מבהירה שלה אין בעיה עם העניין. מה שמחזיר את הכדור אלי ואל הנוירוזות שלי. עד היום הילדים פגשו לא מעט ידידות שלי, וגם כאלה שהיו קצת יותר מידידות, אלא שכמובן שלא היה להם מושג על טיב היחסים של אבא והבחורה התורנית. או שכן. הצאצאה שאלה פעם למה אני לא מתחתן עם אחת הבחורות, למרות שאפילו לא החזקנו ידיים בנוכחותם. משהו באנרגיות, או שהילדה חכמה מדי, לעזאזל.
אז החלטתי לשאול. היא בת 7, הילדה. כבר בכיתה ב', אינטליגנטית, אם היא היתה פלשתינאית היו כותבים עליה בעיתון שהיא "נערה", והיא אפילו הסבירה לי פעם מה זו נשיקה צרפתית ושזה מגעיל, כי "אתה היית רוצה שיכניסו לך לשון של מישהו אחר לפה?". בקיצור, כשירה לחלוטין לייעץ ולקבוע עמדות. אז שאלתי. הלכנו ברחוב, חוזרים מאיסוף גן-בית ספר, משוחחים על הא ודא, ואז זרקתי בנונשלנטיות את השאלה. יפריע לך אם חברה תישן אצלי בלילה?
ברור שלא. הילדה נשמעת אדישה, וקצת תמהה על הטיפשות הלא בלתי מייצגת של אבא. היא מציינת את הבחור של אמא שחורפ אצלם לא פעם, ומה פתאום שיפריע לה שתישן אצלי מישהי? ואז היא מתחילה להציע מועמדות. רשימה של ידידות שהיא מכירה, חלקן נשואות באושר, שמבחינתה יכולות לחלוק את המזרון עם אבא. כי אבא דביל. בשבילה לישון זה לישון, לא פורפליי ושלל תנוחות. אז למה שלא תישאר לישון, החברה? לבעלה בטח לא יהיה אכפת.
הבעיה נפתרה. לאף אחד כנראה, כולל ד"ר יצחק קדמן, אין בעיה עם זה שאני אארח מישהי ללילה כשהילדים נמים מעבר לקיר. רק לי. ולרגשות האשמה שלי.
איך ולמה התאהבתי פתאום בפיונה אפל
זה משהו שקורה לי יותר מדי – התאהבויות מאוחרות. אני לא יודע על מה זה מצביע, ויותר גרוע – אני תוהה אם אני מחמיץ דברים בגלל הנטייה הזו לאיחור רגשי.
הו פיונה
אני אסביר. את פיונה אפל שמעתי כמה פעמים. זה התחיל כבר לפני כמה שנים, כשאחי הקטן אמר לי שאני חייב לשמוע אותה. מכיוון שהילד לומד מוזיקה בניו יורק, ויודע בדרך כלל על מה הוא מדבר, החלטתי לנסות. היה מז'אנר הנחמד, אבל אל תתקשרו אלינו. לא יודע למה – כן, הקול שלה מקסים, וכן, הלחנים מעניינים. אבל משהו לא נתפס.
מאז שמעתי אותה עוד פעם פעמיים. עוד המלצה של מישהי מהעבודה, עוד האזנה בביתה של בחורה שיצאתי איתה. ואז, לפני כמה שבועות, ישבתי בבוקר שישי על עיתונים בקפה השכונתי, כשפתאום התחיל להתנגן שיר. לא יודע למה התחלתי להקשיב למילים – משהו בקול של הזמרת, כנראה. כשהוא הסתיים ניגשתי למלצר לברר מי ומה שמענו. פיונה אפל (לא הופתעתם, אני יודע), שיר בשם shadowboxer. וזהו. תקראו את המילים, ואולי תבינו למה. היה ברור שמכאן זה כבר מאבק חסר סיכוי. חברה טובה אמרה לי, בטון ששמור לטיפשים שראו את האור, שאני חייב לשמוע את paper bag. שלושת האלבומים של הגברת אפל כבר שוכנים לבטח בתוככי הנגן שלי. ואני מאוהב, ושומע אותה שוב ושוב.
בגלל אוזפה
זו לא הפעם הראשונה. את "אלה תולדות" של אלזה מורנטה קיבלתי במתנה ממישהי שהייתי חצי מאוהב בה בתיכון. כמה שנים אחרי נפגשנו במקרה (לא, לא קרה כלום, לא בתיכון ולא אז). אחרי כמה שבועות היא נעלמה שוב, טסה לחו"ל, אבל דקה לפני היא הביאה לי את הספר במתנה. "הספר הכי טוב שקראתי", היא אמרה לי.
אלה תולדות שכב על המדף שנתיים בערך. אני כבר לא זוכר למה אספתי אותו משם וקראתי, את אחד הספרים הכי טובים, אם לא הכי טוב, שנתקלתי בהם אי פעם. בין הבודדים שגרם לי לבכות, כן, עם דמעות והכל. תלמדו להכיר את אוזפה, הילד הכי מקסים בספרות, ותבינו למה.
את "השטן במוסקבה" של בולגקוב קניתי בהמלצת חבר בשבוע הספר, בחופשה מהצבא. קראתי שניים-שלושה עמודים, לא התחברתי, ושמתי בצד. שנה אחר כך, משוחרר ושמח, נסעתי למזרח. ארזתי גם אותו – הוא היה קטן יחסית, וסיפרו לי על החלפות הספרים בין הטיילים. קראתי אותו על החוף בתאילנד, לא מסוגל להפסיק, שבוי בקסם של הלשון הארכאית (אחא, ככה אנשים צריכים לקרוא אחד לשני. עזבו את התרגום החדש ב"האמן ומרגריטה", זה לא זה).
והרשימה ממשיכה. לד זפלין נשמעו לי כמו סתם רעש בגיל 14, וכמו המוזיקה שאלוהים היה כותב (בסיוע ג'ימי פייג' כמובן) כשהייתי בן 16. "אהבה בימי כולרה" של מרקס נראה לי בלתי קריא בעליל בשנה השנייה של הצבא, ונקרא ללא הפסקה בשלישית. ועוד ועוד.
וכן, זה קורה גם עם בני אדם. ובנות חווה. אני מניח שזה תהליך של הבשלה, של פגישה עם משהו או מישהו כשאתה מוכן, ולא לפני, כשאתה מסוגל להתחבר לחוויה שהוא מציע.
בקשר לפיונה, בכל אופן, כדאי לכם מאוד לבדוק אם אתם בשלב הנכון בשבילה. היא מדהימה.
האם יולי תמיר יכולה ללמד היסטוריה?
הקווים האדומים של יולי תמיר, או איך מלמדים לעזאזל היסטוריה
כשלמדתי בתיכון בחרתי ב-5 יחידות היסטוריה. כי אהבתי את המקצוע, וכי המורה בתיכון המסוים שלי נחשב לסוג של אליל. פרפורמר בכיתה. אחד המשפטים שנהג לשגר לחלל הכיתה היה ש"את ההיסטוריה כותבים המנצחים". שערוריית יולי תמיר מדגימה עד כמה זה נכון, ועד כמה ההיסטוריה היא נושא דינמי, נזיל וטעון, ולא אסופה של עובדות שמעלות אבק על המדף של מאיר פעיל. אפילו כשהכותבים האם אנחנו, המנצחים הבלתי מעורערים בזירה המקומית, לפחות בסיבוב הראשון.
אני לא נכנס לוויכוח על עצם ההחלטה של תמיר, להוסיף את הקו הירוק למפות בספרי הלימוד. אם אתם מחפשים במה לטוקבקים מתלהמים לכו לויינט. אבל הביקורת עליה, המחאה נגד פוליטיזציה של תוכנית הלימוד, נראית לי מיתממת במקרה הרע, ומטופשת במקרה הטוב. או להיפך. כי אי אפשר ללמד היסטוריה בלי לקחת צד פוליטי כלשהו. אין מצב. כי לא רק עובדות פשוטות, זו תמיד, אבל תמיד, פרשנות. והגדרות, וסמנטיקה. "מלחמת העצמאות" זו לא הגדרה פוליטית? איחוד או שחרור ירושלים זה משהו שאין בו משמעויות סובייקטיביות? נו באמת.
כוכב בודד בירושלים
הנה שני סיפורים שיכולים להדגים את הנושא. בסרטו המשובח של ג'ון סיילס, "כוכב בודד", מתרחשת העלילה בעיירה קטנה על גבול טקסס ומקסיקו. באחת הסצנות מתכנסים הורים בבית הספר המקומי, לדון בשיעורי ההיסטוריה – מקסיקו וארה"ב, למי שלא יודע, ניהלו ב-1846 מלחמה על טקסס. מקסיקו טענה שהמדינה שייכת לה, ארה"ב (של אז) חשבה אחרת. מי צודק? ההורים של תלמידי התיכון בסרט לא מצליחים להחליט. חלקם מקסיקנים במוצאם, חלקם לא, והם אינם מצליחים להסכים על העובדות הכי בסיסיות במערך השיעור. מנסים לדמיין איך זה יהיה בבית ספר פלשתינאי-יהודי?
והנה עוד סיפור, ששמעתי מאיש יקר שעובד איתי. בכיתה של בתו, שלומדת בירושלים, ביקשו מהתלמידים לספר על המוצא המשפחתי. אחד סיפר על סבא שעלה מרוסיה, שנייה על סבתא ניצולת שואה, ושאר החשודים הרגילים. אבל בכיתה יש גם תלמידים ערביים. וכשהגיעו אליהם אמר הראשון שהוא דור 18 בארץ. הבאה אחריו היתה דור 23 בישראל (ישראל? פלשתינה?). וזהו. באמת לא צריך להוסיף יותר. זה כל הסיפור. נסו לשתף גם אותם ואת משפחותיהם בדיון על קווים ירוקים ואדומים, ונראה אתכם יוצאים בסוף עם מפה מוסכמת. בהצלחה.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים