את אליס קופר היכרתי שנים בזכות שני הישגים בלבד – הופעת אורח ב"עולמו של וויין", ולהיט הענק של תקופת התיכון שלי, פויזן. בקיצור, רוקר במשקל חצי כבד עם איפור מגוחך ותו לא.

לפני שבוע-שבועיים נתקלתי בו במקום לא צפוי – רשימת 65 שירי המחאה הגדולים של כל הזמנים. בין בוב דילן לבוב מארלי, ניצב לו גם מר קופר, עם השיר only women bleed.

מדובר בבלדה שהופיעה באלבום הסולו הראשון של הרוקר. בין שיר על אלמנות שחורות לשיר על חיבה לשטן, יושבת בשקט בלדה על נשים מוכות, לא פחות. ביזאר כבד, אבל מעורר הערכה. נחמד לדעת שגם מי שהתמחה במופעים שכוללים גיליוטינות, כיסאות חשמליים והרבה דם (מזויף), מחזיק באג'נדה חברתית כזו או אחרת.

קראתי קצת על האיש. הוא נולד כוינסנט דיימון פרנייה, והוביל להקה בשם אליס קופר. השם, טוען המיתוס, נולד מסוג של סיאנס שערך האיש, בו גילה שהוא גלגול של מכשפה בת המאה ה-17 בשם אליס קופר. אחרי חמישה אלבומים הלהקה התפרקה, והסולן שינה את שמו באופן רשמי לאליס קופר, והמשיך הלאה לקריירת סולו נאה למדי. האלבום הראשון שהוציא בגלגול העצמאי היה ברוכים הבאים לסיוט שלי, ממנו לקוחה הפנינה החברתית הזו. תהנו.

יום שני זה יום הספרייה. אמא שלי עם הגמד, ואני הולך עם הצאצאה לספרייה בכלבו שלום. כילד הספרייה היתה אחד המקומות האהובים עלי, ונחמד לגלות שבליעת הספרים בכמות מסחרית עברה בגנים גם לילדה.
 
בזמן שהיא החליטה איזה מספרי השביעייה הסודית לקחת, חיפשתי לה על מדף ספרי הנוער את טום סוייר. היא העדיפה לא לקחת אותו בסופו של דבר – קצת מוקדם – אבל במהלך החיפושים נפלתי על תגלית קטנה – מכרות המלך שלמה, של ריידר הגרד.
 
מדובר בספר הרפתקאות מז'אנר הצייד הלבן באפריקה הלא נודעת, שכל תקינות פוליטית ממנו והלאה. לא ממש מפתיע כשמדובר בספר שנכתב ב-1885. הגיבור, הצייד אלן קווטרמיין, הפך לסוג של גיבור תרבות/פעולה, ומופיע בקומיקס המשובח של אלן מור, The League of Extraordinary Gentlemen (ובסרט הנוראי שעשו לפיו. גם לפי מכרות שלמה נעשה סרט מזעזע, עם ריצ'רד צ'מברליין ושרון סטון הצעירה).
 
אבל כל זה לא משנה. העניין הוא שבסוף הביקור בספרייה, העמסתי את הספר על הערימה של הילדה, והגנבתי אותו בחסותה כדי לקרוא אותו בבית. ולא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא בגלל שבתור ילד, מעולם לא סיימתי לקרוא אותו. מצאתי אותו אצל קרוב משפחה ירושלמי, כשביליתי שם אצל סבאסבתא בחופש הגדול. הייתי חייב להחזיר את הספר לפני השיבה הביתה, לרעננה, אבל לא הצלחתי לסיים אותו – די נדיר בשבילי – ומעולם לא הגעתי אליו שוב, משום מה.
 
והנה עכשיו, אחרי 20 שנה בערך, יש לי את האפשרות לדעת מה קרה בסוף, במכרות היהלומים האגדיים של המלך שלמה, אשר באפריקה. מקווה לסיים לפני שזמן ההשאלה יפוג. יאללה אפריקה.

מישהי, בת זוג, אמרה לי פעם שהיא מרגישה איתי נורא בטוחה. בהתחלה בעיקר נעלבתי. לא רציתי להיות מרגיע ונוח, רציתי להיות מסעיר ומגניב (שזה די מצחיק אנשים שמכירים אותי). כשסיפרתי את זה לידידה היא אמרה שאני אידיוט, ושזו המחמאה האולטימטיבית. שכולן מחפשות מישהו שייתן הרגשה של בית, של מקום בטוח. חצי השתכנעתי.

אני יכול להבין למה זו מחמאה, אבל יש כאן משהו בעייתי. לא מזמן סיימתי את "לב לבן כל כך" של חוויאר מריאס, ספר שכבר המלצתי עליו בבלוג. הוא כותב שם על הנישואים, על השלב הזה בזוגיות שבו במקום להסתכל אחד על השני, הופכים ליחידה אחת ומסתכלים החוצה. וכאן טמונה הבעיה: התפיסה הזו שבן/בת הזוג הם המקום שבו אפשר לנוח, להפסיק להתאמץ. זה לא מופרך לגמרי – לחזור הביתה מיום מתיש פיזית ונפשית ולקבור את הפרצוף בצוואר של מישהי שאתה אוהב זה אחד הדברים היותר טובים שיש. אבל כשזה בא יחד עם ויתור על השקעה ומאמץ, זה רע. כל כך רע, עד שזה הופך למתכון לאקזיט הבא שלכם לעולם הרווקיאדה.

כשאתה משקיע את כל האנרגיה שכל כך דרושה ליחסי אנוש תקינים בעבודה, בחברים, בהורים ואלוהים יודע במה עוד, ואז חוזר מרוקן ומוותר דווקא מול הזוגית שלך, אתה בעצם מתחיל לקדוח עם פטיש אוויר מתחת ליסודות של מה שיש בינכם. דווקא במקום הכי חשוב לא מנסים להבין מה הצד השני צריך, לא מתאמצים קצת כדי לגרום לו או לה להרגיש טוב, מניחים שכל הרגשות כבר ברורים וידועים ומדוברים, ואין סיבה לעבוד קשה. זה נגמר בריבים, ויכוחים על של מי היה הדיסק הזה במקור, ולפעמים גם בעורכי דין יקרים. וזה מיותר. בית זה מקום שאפשר לנוח בו, אבל לא צריך להתבלבל בין מנוחה להזנחה וניוון.

זה כל מה שאני אומר. אני לא מדבר על עצות מפגרות נוסח לאישה, כמו לבשי קומבינזון והדליקי 69 נרות בניחוח מרווה. אני מדבר על מחוות קטנות, על כמה מילים, על המסר הפשוט שעובר לצד השני שאתה רואה אותו, באמת. מסתכל עליו, פנימה, ולא החוצה.

קפטן'ס לוג: אמצע שבוע.

יום שלישי, מחר סוגרים עיתון. עוד אין סיפורים לשער. כתב אחד בבית חולים עם דלקת קרום המוח. עורכת אחרת עם אבא שלה בבית חולים, ועורך נוסף אחרי ניתוח שהסתבך. וזה כבר כמעט חודשיים ככה, כל שבוע טרגדיה/תאונה/ברדק אחר. הורים, ילדים ובני זוג שחולים או עוברים לעולם הבא, כתבים ועורכים שעושים תאונות, חוטפים מחלות, או להבדיל נקראים לאירועים משפחתיים דחופים בחו"ל.

וזה גורם לך, כמו שאמר רוברט פלאנט, לתהות. ולבדוק אם יש לנו תקציב להסרת קללות, זימון גוסט באסטרס ושאר ידעונים, או סתם להחלפת מזוזות. לך תוציא עיתון.

חשבתי על זה אחרי קריאת הפוסט של ריקי על הילדים בקפה. וגם אחרי הפוסט שלה על האמהות בבית הקפה. לא לגמרי קשור, אבל אסוציאטיבית זה עובד.

האמריקאים קוראים לזה nimby – not in my back yard. המשמעות היא שאין להם שום בעיה אם מה שזה לא יהיה, רק שלא יקרה לידם. ורובנו כאלה. גם אני. אנחנו מאוד בעד פלורליזם וחופש, עד שזה מגיע לרמת הרחוב או השכונה שלנו. אין לי בעיה שילדות בנות 16 יכתבו את עצמן לדעת, על יודה, נינט והורמונים, אבל לא ברשת החברתית שלי. אני בעד הורים שהולכים עם הילדים לבית קפה – אני עושה את זה לא מעט עם הצאצאה הפרטית – אבל לא כשאותם ילדים צורחים לי באוזן כשאני מנסה לקרוא את העיתון בשישי. זה מה שעומד בבסיס המחאה על כניסת טינאייג'רים לרשת החברתית של דה-מרקר, הקפה, שקמה עם יומרה של רשת עיסקית, ונראית כרגע בעיקר כמו ג'יידייט בתחפושת לאנשי הביצה.

זה לא שיש לי תובנה מיוחדת בעניין. או פתרון, מעבר למודעות. הילדים שמציקים בבית הקפה השכונתי שלי מעצבנים, אבל ברור לי שהנוכחות שלהם לגיטימית. אני מקלל בשקט את האם-אם-אמא שלהם, אבל לא אומר כלום. אני חושש שזה המצב גם לגבי פלישת הטינאייג'רים לרשת הסנובית של דה מרקר. וכמו שיש ילדים חמודים להפליא בבתי הקפה, פה ושם, אולי גם בקפה יצוצו הפתעות נעימות. מה גם שחלק מהמבוגרים פה די מעצבנים בפני עצמם.

שישי בצהריים התגלה כזמן אידיאלי למת לחיות 4.0, סרט שהגעתי אליו עם ציפיות זהירות, ויצאתי ממנו מאושר לגמרי. לקח לי זמן להבין למה – כבר לא עושים אותם ככה, כמו שאומרים הקשישים. מה שפעם היה הסטנדרט ביולי אוגוסט, הפך לזן נדיר. אחרון גיבורי הפעולה. ויש בו סצינה שבעיני היא מטאפורה לכל העניין, אבל זה בפסקה השלישית.

ספיידרמן 3, שודדי הקאריביים, כולם סרטי אפקטים. המון רעש ומהומה לכל המשפחה. נראה כי זמנו של סרט הפעולה הקשוח, שבו יורים כמויות מסחריות של תחמושת, מארגנים מוות יצירתי לנבלים המרכזיים ומשקיעים במרדפי מכוניות ואגרופים, עבר. רק שאף אחד לא סיפר לברוס וויליס, שמצליח לחלוב את הפרה הזו ולהראות שיש לה עוד חלב בעטינים. מת לחיות 4, אם להתאים את עצמי לרוח היצירה, הוא בנזונה של סרט.

ועכשיו לפסקה השלישית: באחת הסצינות המוקדמות נוסעים ג'ון מקליין, ברוס בשבילכם, וההאקר הצעיר שנסחב איתו (ג'סטין לונג) במכונית. ברדיו מתנגן שיר של קרידנס קלירווטר רבייבל, להקת רוק משנות ה-60-70. ההאקר כמובן לא מכיר, ומקליין מסביר לו שזה קרידנס, בנאדם, רוק קלאסי כזה. השיר, fortunate son, מתנגן גם בסוף הסרט. ולדעתי זה לא מקרה.

הטענה שלי היא שהשיר הוא מטאפורה לסרט ולגיבור שלו. ג'ון מקליין הוא בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי, ומת לחיות הוא סרט אקשן עם ניחוח אייטיז בתקופה שבה האפקטים שולטים. קרידנס היתה להקה עם אתוס דומה: בזמן ששאר הלהקות בנות תקופתה הלכו על רוק פסיכדלי ומתקדם, היא חזרה לשורשים, מושפעת מהרוק הבסיסי של הדרום. היא עשתה את זה, וזכתה להצלחה, רק אחרי שג'ון פוגרטי (שימו לב לשם הפרטי) לקח את המושכות והפך לסולן ולכותב החומרים.

הקול עמוס הטסטוסטרון של פוגרטי זועק בשירים בפשטות, בלי יותר מדי הצטעצעות והתייפייפות. קרידנס היתה הצגה של איש אחד שהחליט שהוא הולך נגד הזמנים, ועושה מה שהוא רוצה ומאמין בו. די מתאים לרוחו של הסרט. זה מה שהוציא את ההרכב מבינוניות ואלמוניות להצלחה ענקית.

ועוד משהו קטן, שמתחבר: נתקלתי לפני כמה ימים בקליפ לשיר מהאלבום החדש של ולווט רבולבר. אין קשר ללו ריד או דבורית שרגל. מדובר בלהקה שמורכבת משרידי גאנס אנד רוזס (סלאש על גיטרה) וסטון טמפל פיילוטס. וככה הם גם נשמעים. כאילו הזמן לא חלף, ושום דבר לא השתנה, חוץ מכמות הקמטים על הפנים והחורים בזרועות. רוק חזק ופשוט. הקשבתי לכל האלבום, והאמת? כיף. מומלץ.

הבהרות: כן, יש כאן ספוילר. כן, זו העתקה של הכותרת מהכתבה ב-"24 שעות" של ידיעות, אבל זו כתבה שלי, אז מותר לי.

כשישנים עם דגים, מתעוררים עם קשקשים

כשהחושך הופיע על המסך, חשבתי בהתחלה שזו תקלה בקובץ. אחר כך הבנתי שזה בכוונה. והתעצבנתי. ואז התחלתי לחשוב על זה, וכן – זו סצינה גאונית, הסצינה האחרונה אי פעם (?) של הסופרנוס. יש כאן מילים שלא מתאימות למוסיקה, פסקול שלא מסתדר עם התמונה: סצינה משפחתית כל אמריקאית, המשפחה שנפגשת בדיינר טיפוסי, עם טבעות בצל, שלל טיפוסים מייצגים, וג'ורני עם don’t stop believing. אבל התחושה היא של איום, של משהו שנבנה לקראת החיסול של טוני.

ואז כלום.

ואחרי שסיימתי להעריך את הצעד הנועז, את הסוף המבריק והמדהים, ובלה בלה בלה – הייתי רוצה לקבל עכשיו משהו אחר. סוף אמיתי, טראגי, דרמטי, סתמי, אבל סוף. אל תשברו לי עכשיו את הקיר הרביעי פתאום, ותזכירו לי שזו רק סדרת טלוויזיה. מהפרק הראשון של העונה הראשונה אני מושקע רגשית בעולם של טוני סופרנו, ובאיזשהו מקום, אחרי שהאינטלקט שלי סיים למחוא כפיים בנימוס, החלקים הבסיסיים יותר מרגישים מאוכזבים, מרומים.

אולי מה שדיוויד צ'ייס עשה כאן לא כל כך אמיץ ונועז. אולי הוא פשוט קיבל פיק ברכיים, הבין שאין לו שום דרך להציע סוף שיעמוד בציפיות האדירות, וברח לפתרון דיוויד לינצ'י מעצבן. אולי זה הצופה העצלן שבי, שחונך על סרטים וסדרות טלוויזיה אמריקאיים קלוקלים, אבל אני רוצה סוף בבקשה. אמיתי, ארוז יפה, לקחת הביתה בבקשה.

הקליפ הזה של אמנסטי השאיר הרבה פיות פעורים במערכת, והועבר מהר מאוד הלאה. השאלה היא, אם הוא גם אפקטיבי. האם הוא מצליח להעביר את הצורך הדחוף בפעולה, את הזוועות האיומות שמתרחשות בכל רחבי העולם (כולל שעה נסיעה מאיפה שאני גר) – את כל מה שבאמנסטי היו רוצים שתרגישו? לא ממש. הוא פשוט מאוד מאוד יפה ועצוב כזה. וזהו.

לא מזמן אמרתי לגרפיקאית שעיצבה כפולה לעיתון שהכפולה שלה יפה מדי. הנושא היה אנורקסיה, והכפולה נראתה כמו משהו שמתאים לכתבת דיאטות בלאישה. מאוד יפה ועדין. לא ממש מתאים. לפעמים אם רוצים להעביר מסר – בעיתון, לבת זוג, לילדים, למי שלא יהיה – צריך להיות בוטים.

שמעתי אותו במכונית. זה היה בדיוק בירידה מהאיילון, בכניסה לתל אביב, ואני זוכר את המיקום בגלל שהתעצבנתי כל כך באותו רגע.

השיר של ארצי, משהו ענוג ונוגה על קרוסלה שמסתובבת בקצב שלה, גרם לי לחשק עז להרביץ למישהו. משהו ברפיסות הזו, בהרהורים ההו-כה מלנכוליים על יחסים שבינו ובינה, נשמע לי כל כך בכייני ומתוכנת, עד לרמת הרהור בהתנסות בסמים קשים. כי די כבר. לפני כמה שנים נתקלתי באתר שהציע לך לייצר שיר של אלניס מוריסט (לא מוצא, אחרת היה לינק). כל מה שהיית צריך זה להכניס כמה מילים לפי קריטריונים – רגש כלשהו, למשל – ללחוץ על סאבמיט ולקבל שיר של הפקאצה הקנדית. השיר של ארצי, כמו רוב מה שמסתובב בערבות גלגלצ רשת ג', נשמע כמו משהו שיצא מתוכנה דומה. בלי נשמה, בלי ביצים, בלי אופי.

אחר כך, כשאיזה אבשלום קור וואנאבי דורש מחבורת הזמרים המתוכנתים להקליט מחדש שיר בגלל איזה חולם חסר, חבורת הסקעתים רצה ישר לאולפן, בצייתנות. אף אחד לא יחשוב על תגובה בנוסח אצבע משולשת, או קללה עסיסית. זה יותר מדי רוקנרול בשבילם.

אני מתנצל מראש על טון הזקן הנרגן, אבל בשנות ה-90 המיינסטרים היה אנשים כמו ירמי קפלן, חמי רודנר ואסף אמדורסקי, שכל המהות שלהם ושל היצירה שלהם שידרה סקס סמים ורוקנרול. משהו בועט, יצרי ומרדני שאפשר להזדהות איתו אם אתה צעיר וזועם. או סתם זועם. או קצת עצבני. אבל היום, עם חונטת רימון, לך תמצא כעס להזדהות איתו. יש לך מצד אחד את הקרוסלה המבואסת של בן "אני אפס" ארצי, ומצד שני את אריק ברמן, סוג של מאיר אריאל לעניים בלי התחכום והציניות.

לקינוח, מצורף קליפ על ההופעה של הדורס בתוכנית של אד סליבן. ההפקה ביקשה מהלהקה לא לומר את המילה higher  בשידור. קישור לסמים וכל זה. אבל בתוכנית, בשידור חי, מוריסון סירב להיכנע, ושר את light my fire בגירסה המקורית. מעניין מה הראל מויאל ובן ארצי היו עושים במקומו.

שמעתי את הביצוע הזה בשישי. נסעתי במכונית של אימי, שמתעקשת להיצמד לתקופה הפרה-היסטורית בה לאנשים לא היה נגן דיסקים באוטו. לא נותרה ברירה, שמעתי רדיו, ונפלתי על משדר מיוחד למאיר אריאל, 8 שנים למות וכו'. בטח יהיו כמה שיטקבקו (או יתגבבו, כמו שהציע ב. מיכאל בטור המצוין שלו בשישי) משהו בנוסח ה"מי לא מכיר" שנגה אוהבת לומר. ובכן, אני. לא ידעתי שמאיר אריאל הציע גירסה משלו ל-knocking on heaven’s door של בוב דילן.

השיר המקורי הוא אחד האהובים עלי מעולם. אף גירסת כיסוי ששמעתי, ויש הרבה, לא מתקרבת למלנכוליה של המקור. שמעתי אותו בפעם הראשונה בדיוק איך שצריך – חלק מהפסקול של "פאט גארט ובילי הנער", של סם פקינפה. דילן גם משחק שם בתפקיד קטן. הסרט, כמו לא מעט מסרטיו של פקינפה, מעמיד במרכז גברים שלא מוכנים לקבל את העובדה שהעולם השתנה. ובלי שהם שמו לב, הם כבר לא מתאימים למציאות החדשה. מי שעובד בעיתונות בטח מכיר אחד או שניים כאלה. הם גם לא מוכנים כמובן להשתנות ולהתאים את עצמם – מה שלרוב, אצל פקינפה, מוביל למוות עקוב מדם ומאוד פוטוגני. וסרקזם בצד, זה תמיד נוגע ללב. השיר של דילן משתלב בכל העסק בצורה מושלמת.

בכל מקרה – הביצוע של מאיר אריאל, מתקליט מהופעה חיה בשם "דלתות נפתחות מעצמן", מקסים. זה לא רק קאוור או תרגום, אריאל לוקח את השיר ומחבר אותו לכאן. כשאריאל שר "אמא בואי והסירי את כוכב רב הסמל הזה מעלי, אין לי על מי להסתלבט איתו כאן", הוא ממיר את השריף של שלהי המערב הפרוע בחייל פצוע בברדק של המזרח התיכון. זה מתאים כמו כפפה. זה לא סתם לקחת שיר ולבצע בשביל ההשמעות ברדיו, זה להפוך אותו לשלך, לשייך למקום שבו אתה נמצא, לקצת אחר. דילן בטח היה מסיר את כובע הבוקרים.