שבועיים לפני היא יודעת עם מי היא בחדר.

ומה הסדר במקלחות.

שבוע לפני היא יודעת מה היא תלבש לטיול (בשלב האריזה מתגלה גמישות מסוימת מחד, וחוסר מקום בתיק מאידך).

ארבעה ימים לפני אני מקבל רשימה מדויקת של רכישות לקראת הטיול (קליק ירוק או אדום, פרינגלס בטעם טבעי ועוד). בעת ביצוע הרכישה אני מקבל ס.מ.ס שמעניק לי חופש לבחור חטיפים נוספים. אם בא לי.

יומיים לפני היא בלחץ, אם תספיק לארוז, אם לא תשכח כלום.

יום לפני היא מגלה ששכחה את הרשימה שהכינה. אבל לא משנה, היא זוכרת מה צריך באמת.

בארוחת הערב ביום שלפני היא מראה את החולצה שהכיתה הכינה במיוחד. ואז עולה שאלה מסביב לשולחן: "תגידי נגה, מה המסלול?"

היא חושבת על זה רגע ואז מושכת כתף. "אין לי מושג. אני אף פעם לא זוכרת לאן בדיוק מטיילים".

דברים שאי אפשר לכתוב עליהם

אם אתה לא מז'אנר החשפנים, מן הסתם.

* אנשים שאתה עובד איתם

* קרובי משפחה

* חברים

* חברים של חברים

* הילדים שלך 

או. אז זהו.

שיחה עם נגה, בת 13 ומשהו

על מה את חושבת?

על הבלוג שלך.

מה על הבלוג שלי?

על זה שאתה לא כותב עלינו יותר.

כי אתם כבר גדולים ויכולים לקרוא את מה שאני כותב. חשבתי שזה מעצבן אותך שאני כותב דברים שאמרתם. שזה פוגע לכם בפרטיות.

לא ממש. וגם אם נתעצבן זה כיף שאתה כותב עלינו.

למה?

כי זה מראה שאתה חושב שאמרנו דברים חכמים. וזה גם נחמד שאנשים יקראו איזה ילדים מוצלחים יש לך, ואחר כך כשהם יפגשו אותנו הם יגידו "אה, אלה הילדים המוצלחים שלך שאתה כל הזמן מדבר עליהם".

אז בעצם את רוצה להיות מפורסמת?

קצת.

אני בעד העניין הזה של לשלם על הארץ בגירסאות הדיגיטליות שלו. אני גם אשמח לעשות את זה, אם אפשר יהיה להירשם לאתר. לפחות באייפד, נכון לאתמול, זה לא אפשרי.

אני מניח שלא מעט ממנויי הארץ, עיתון לתל אביבים חושבים, מחזיקים באייפד. אני לא אומר את זה ברע, אלא בטוב. אני אוהב את הארץ, הוא כמעט העיתון האחרון בסביבה.

אבל – לפני שמתחילים לבקש כסף, צריך להשקיע במוצר. אני אשמע אולי כמו הנודניקים האלה שהפסיקו לעשן/לאכול בשר/לרבוץ על הספה והפכו למיסיונרים. אבל המעבר מעולם העיתונות לעולם ההייטק פתח לי את העיניים.

אם בונים חומת תשלום, צריך להשקיע בחוויית המשתמש. בדברים פשוטים, כמו טפסים ידידותיים שעובדים, כמו אפליקציות ראויות לסלולרי ולטאבלטים, כמו ניווט נכון באתר, כמו מעקב אחרי התוכן שאתה צורך כדי להציע לך תכנים דומים, ועוד. ועוד.

כמעט כל האתרים הישראליים כושלים בזה. בדברים בסיסיים. אולי כי הקהל דובר העברית שלהם שבוי. אולי סתם ככה, כי ישראלים, נו.

אבל אם הארץ לוקח כסף, זה כבר משחק חדש, מחייב. לפחות אפליקציה ראויה לאייפד, כמו שיש כבר לידיעות וכלכליסט. אם הם באו לשחק, שיקחו את זה ברצינות. אני אשמח לתת להם את הכסף שלי.

יש משהו מייאש בסוטול-גייט, הפרשייה המזעזעת שחשפה את יאיר לפיד בקלונו.

אורי משגב כותב בבלוג שלו בהארץ, בחשיבות עצמית סטנדרטית, על העדויות המוכיחות כי לפיד, מתנגד ללגאליזציה של סמים קלים, שטען תמיד שמעולם לא עישן, לקח גם לקח לריאות. ואולי אפילו מכר כמה גרמים.

אני לא אוהב את לפיד, לפחות את התדמית המוכרת שלו מן התקשורת. לא הצבעתי לו. אבל הקטנוניות הזו פאתטית. כן, לפיד דיבר על פוליטיקה חדשה. אז מה. כל פוליטיקאי מדבר על כל מיני דברים חדשים – שחר של יום, כלכלה, פוליטיקה. הכל חדש.

כל פוליטיקאי שרוצה להגיע לעמדת כוח אמיתית מוכר תדמית. מגוחך לצפות ליותר דווקא מלפיד. רוצים מישהו שמדבר אמת? תצביעו למפלגה קטנה והגונה. זה מה שאני עשיתי, וזה עושה נעים במצפון. זה לא אומר שהפרגמטיות צריכה להתבטל כליל.

אז כן, לפיד אמר שלא עישן. מן הסתם – הפתעה! –  כדי להיבחר על ידי קהל שמרני. בדומה לקלינטון, שלא לקח לריאות, ולא קיים יחסי מין עם האישה ההיא. אז מה.

אני מסרב להתרגש מהדיבורים על פוליטיקה חדשה או נקייה. מה שיקבע בסופו של דבר הם המעשים של לפיד, החוקים שהוא יצליח להעביר, או לחסום. מילא אם הוא היה רץ על הטיקט של מלחמה בסמים. אז היה כל הרעש לגיטימי. אבל הוא לא.

לפיד כבר שיקר כשטען שהוא לא נכנס לפוליטיקה בזמן שעמל על הקמת מפלגה. אלא שמי שלא משקר לא מגיע לפוליטיקה כנראה, אלא אם קוראים לו דב חנין. אם מישהו רוצה להגיע למרכז, לעמדת השפעה, הוא צריך לעגל פינות פה ושם. זה לא נעים, אבל זה המשחק.

אני בעד לגליזציה של סמים, אבל אם אצטרך להכין רשימה של עשרת הדברים שהכי מטרידים אותי בארץ, מריחואנה לא תופיע ביניהם. לפיד נשאל אם עישן ג'וינט, ולפי ה"עדים" האנונימיים של משגב שיקר. אז מה? בשורה התחתונה, ולא משנה איזה תירוץ תדביקו לזה, מדובר ברכילות חסרת חשיבות, ולא מעבר.

סוף סוף ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על wish you were here, האלבום של פינק פלויד שאני הכי אוהב. מומלץ, אפשר לראות אותו גם כאן, למטה. אחד הדברים שתפסו אותי שם היתה מערכת היחסים בלהקה באותו זמן, שהזכירה זוג בורגני במודיעין: עייף ועל סף גירושים.

זה היה יכול להיות בקלות סרט על כישלון ופירוק הלהקה, למעט עובדה אחת – האלבום הצליח. לא לגמרי ברור איך. פינק פלויד היו אחרי הצלחת הענק של dark side of the moon. הם היו קצת שבעים, ומאוד מבולבלים. מה עכשיו, ומה הטעם אחרי המעבר מתופעת קאלט למגה הצלחה מסחרית.

היחסים בלהקה היו גם הם לא משהו. הראיונות הנפרדים עם דיוויד גילמור החביב ורוג'ר ווטרס המעופף על עצמו בשחקים, מספרים את הסיפור. שניהם מדברים אחד על השני בהערכה מקצועית, אבל ברור שלא מתחשק להם לשבת יחד באותו חדר. או אותה מדינה.

בקיצור: ההקלטות התקדמו לאט, כי חלק מהחברים לא טרחו להגיע או איחרו מדי יום. מריבות וויכוחים כל הזמן. את אחד מהשירים הכי מוצלחים באלבום שר בכלל רוי הארפר, שבמקרה היה באולפנים ליד, והציע לעזור אחרי שווטרס וגילמור לא הצליחו להגיע לגירסה נורמלית. מתכון לכישלון.

אבל התקליט כאמור הצליח. מה שגורם לי לתהות לגבי כל מיני נוסחאות פלא לניהול ותכנון. הייתי פעם בפגישה שנועדה לבחור שם לאתר אינטרנט חדש. נציג משרד הפרסום שהשתתף אמר ששם טוב הוא שם של משהו שהצליח. אף איש פרסום לא היה חושב שגוגל זה אחלה שם, למשל.

אבל אי אפשר להוציא ספר הדרכה למנהלים ולהמליץ בו על שילוב של כישרון ומזל. זה לא ימכור, ואי אפשר לשחזר את זה. וזה לא שתהליכים מסודרים לא עוזרים ומקדמים דברים, בעיקר כשלא מדובר במשהו בסדר גודל של להקה.

ועדיין, יש משהו משמח במחשבה שלא הכל הוא חלק מנוסחה, חלק מהמכונה. שיש דברים שפשוט, איכשהו, באופן כאוטי ולא מוסבר, פשוט זורחים כמו יהלום משוגע.

סיכום 2012 של הבלוג, באדיבות וורדפרס. מאוד מגניב. ולגבי מילות החיפוש יש לי רק דבר אחד לומר לכם: סוטים.

והנה קטע קצר:

4,329 films were submitted to the 2012 Cannes Film Festival. This blog had 14,000 views in 2012. If each view were a film, this blog would power 3 Film Festivals

Click here to see the complete report.

א' הוא איש חביב ומוכשר בתחומו. א' לא מצביע בבחירות. באופן קבוע. אין לו למי, הוא לא מבין בזה, כולם נשמעים לו משכנעים. ומה זה בעצם משנה. מה שא' לא מבין, הוא שההחלטה הזו לא להחליט תחזור יום אחד ותבעט לו בתחת. או במילים אחרות: למה זה כל כך מייאש לשמוע אנשים שאין להם למי להצביע.

איך זה בעצם עובד

זה פשוט: קולות זה עניין יחסי. אחרי שכולם מצביעים, סופרים את הקולות ומחלקים ב-120 – מספר חברי הכנסת. אם 120 אנשים הצביעו, כל קול שווה כיסא אחד בכנסת. אם 1,200 הצביעו, צריך 10 קולות כדי לקבל את הג'וב במשכן. זה הכל. העניין הוא שלמפלגות קיצוניות, או כאלה שמייצגות מגזרים מסוימים – חרדים למשל – יש מספר קבוע פחות או יותר של מצביעים. יש להן את החיילים שלהן. כך שככל שמספר המצביעים הכללי קטן יותר, הן מקבלות יותר כוח, יותר חברי כנסת משלהן. כך שכשא' לא מצביע, הוא בעצם נותן עוד קול לאנשים שפועלים בניגוד לאינטרסים שלו.

מה יקרה אחר כך

א' ירצה מתישהו לקנות דירה. אולי מישהי תסכים לעשות איתו ילדים, שיגיעו למערכת החינוך. הוא יגלה שהדירה עולה המון, ושמערכת החינוך מכניסה גם יד לכיס, בלי להיות מוצלחת במיוחד. כי הכסף הלך למגזרים שיש להם כוח. תגידו חרדים עם קצבאות ודיור, תגידו ימין קיצוני והתנחלויות. אפשר לנסות ולומר שמאל קיצוני, אבל השקלים לא מגיעים לשם, איכשהו. שורה תחתונה: א' ועוד כל מיני אדישים אולי נמנעו מלבזבז את יום החופש בתור בקלפי, אבל אי ההצבעה שלהם משפיעה לא פחות.

התירוץ המעצבן הזה "אין למי להצביע"

כן, אין אף פוליטיקאי כוכב רוק נוסח ברק אובמה בבחירות האלה. אז מה. הרעיון הוא לא לבחור את המועמד הכי מגניב, אלא לבחור במפלגה שהכי מייצגת את העמדות שלך. ברירת המחדל. לא' איו ממש עמדות? שיגבש כמה. שישאל את עצמו מה דעתו על דת ומדינה, האם הוא בעד תחרות חופשית או מדינת רווחה במידה כזו או אחרת. לא מסובך. אפשר גם לקרוא קצת בעיתונים ובאתרי המפלגות, להשקיע חצי שעה-שעה בלהבין מי נגד מי. להתייעץ עם חברים שהוא סומך עליהם. ולהצביע.

מי מעדיף שלא תצביעו

יש מדינות – אוסטרליה, שוויץ, בלגיה, ואחרות – שבהן ההצבעה היא חובה. לא בארץ. אפשר לנחש בקלות מי מתנגד להטלת חובה כזו. בשורה התחתונה: לא מדובר במדע טילים. זו השקעה מינימלית בעלת חשיבות מקסימלית – לעתיד של א', ושל כולנו.

אין צדק: במקום להמתין בהנאה לסרט של גיירמו דל טורו, אני מחכה בחשש לטרילוגיה המנופחת של פיטר ג'קסון. במקום סרט או שניים, יהיו שלושה – וכל זה מספר הילדות האולטימטיבי שלי, שמחזיק 300 עמודים וקצת ביום טוב. שלא לדבר על ההקרנות ב-48 פריימים לשנייה, שעושות לאנשים בחילה. במקום ציפייה דרוכה אני מוצא את עצמי מתכונן לאכזבה מתונה.

את ההוביט קראתי ביסודי, בזכות כתבה בעיתון. התירוץ היה הקרנה של עיבוד אנימציה של רלף בקשי לשר הטבעות. זה היה קצת אחרי או במקביל לגילוי סדרת נרניה בספריה העירונית של כפר סבא, והחשיפה לספרות פנטזיה ומדע בדיוני בכלל.

שנים אחרי הקראתי חלק מספרי הילדות שלי לנגה. נרניה התגלתה כטריטוריה נוצרית יותר ומעניינת פחות ממה שזכרתי. ההוביט דווקא הפתיע לטובה, והתגלה כעמוק וטוב יותר. לא עניין של מה בכך.

על איך נולד ההוביט וכל הג'אז הזה תוכלו לקרוא כאן למשל, בעוד טור מוצלח של נועה מנהיים. העניין שלי בסרט ובספר הוא קצת יותר אישי.

הגדולה של הספר היא בדמות הראשית שלו. בילבו באגינס מתחיל את הספר כבורגני אנגלי חובב שלווה, ומסיים אותו כהרפתקן אמיץ, מנוסה ובעיקר די בהלם מעצמו. בתחילת הספר, כשהוא מביע התנגדות להצטרף למסע אל ההר הבודד, מתעורר בו משהו. הוביטים אולי לא אוהבים הרפתקאות, אבל בילבו הוא נצר למשפחת טוק, הידועה לשמצה בחיבתה לפעילויות חסרות אחריות כמו רכיבה על סוסים או שיט בנהר. חובבי אקסטרים, בקיצור. ומשהו מהצד הזה מרים ראש, וגורם לו לצאת את ביתו אל עבר הלא נודע, בלי לקחת מטפחת כיס, אפילו.

כשקראתי את כל זה בכיתה ד' או ה', תהיתי אם זה נכון גם לגבי. אולי גם בי יש משהו מהאב שלא היכרתי, תכונות ויכולות שאני לא מודע להן. אולי לכולם יש פוטנציאל להפתיע את עצמם. אולי המסלול לא כתוב וידוע מראש.

ההוביט עבורי הוא לא רק ספר, הוא חוויה מעצבת. קראתי אותו אינספור פעמים, בתרגום הטייסים ובתרגום הרגיל ובאנגלית. הקראתי אותו לנגה ולתומר, שקראו אותו בתורם. נותר רק לקוות שפיטר ג'קסון והאולפנים יתייחסו למר באגינס כראו.

ביום השני למבצע המהולל עמוד ענן ביקשו הילדים הבהרות בסוגיה שהטרידה אותם מאוד: מה נעשה אם חמאס יפלוש לישראל.

זו שאלה הגיונית, גם אם היא מגיעה מילדה בת 13. למה שחמאס לא יחליט שנמאס לו, יניע את הגייסות קדימה ויפלוש למדינה השכנה, החלושה והמפוחדת? הוא מסוגל לירות טילים על תל אביב ממדינת – סליחה, אימפריית – עזה, אז למה לא להתניע את הטנקים?

המבצע הנכחי תפס אותי בניו יורק. פעם ראשונה שאני מגיע לעיר הגדולה מזה יותר מעשור, וישר בלגאן בעזה. מצאתי את עצמי מנהל שיחות הרגעה עם הבית במיילים, אס-אם-אסים, וואטסאפ ופייסטיים. איזה יופי. הילדים היו בהיסטריה. טילים נופלים, ובחדשות, בבית הספר, בחדר המדרגות, פניקה ודיווחים על הרס ומוות מאיים שמרחף מעל. אף מילה על מה שקורה בעזה. רק על מה שקורה כאן, עלינו, הקרבן האומלל.

בסופו של דבר ניסיתי להרגיע אותם בעזרת עובדות. במבצע המופלא הקודם, עופרת יצוקה, נהרגו 3 אזרחים ישראליים, ועשרה חיילים. כך לפי ויקיפדיה. על מספר ההרוגים בצד השני יש חילוקי דעות – 1,166? 1,300? חצי מהם בערך – ושוב, גם כאן יש ויכוח – "לא מעורבים". בתרגום ממכובסית: ילדים, נשים, סתם אזרחים. לחמאס אין טנקים, מטוסים, ושאר ציוד מתוחכם. יש לו טילים ישנים ושנאה פונדמנטליסטית יוקדת. שילוב לא משהו.

וזה הניצחון הגדול של ממשלת ביבי, הנוכחית והבאה: הדמוניזציה של הצד השני. במקום לנסות להגיע להסכמים, למצוא עם מי לדבר, להחליש פוליטית את מי שלא רוצה לשאת ולתת, מחכים עד שהצד השני יתפוצץ. כשאתה לא משאיר לצד השני, גם למתונים שבו, אופציה אחרת, הטרור הוא הדרך היחידה. כמו שכתב ב"הארץ" קובי ריכטר, האחריות להתעקש על משא ומתן היא של הצד החזק. שזה אנחנו, מתברר.

או שלא, אולי? אם מישהו שיקם את כוח ההרתעה שלו בסיבוב האחרון זה חמאס. אם תשאלו המוני ילדים ונערים, אלה שיצביעו בבחירות שאחרי הקרובות בין היתר, הם יספרו על אויב מר ואכזר ומסוכן. מאוד מסוכן. אין עם מי לדבר.

אפשר להתעצבן על טיפוסים כמו גדעון לוי עד מחר – גם אותי הוא מרגיז לא פעם – אבל הביקורת שלו על העיתונאים הישראלים מדויקת. אנחנו לא יודעים מה קורה בעזה. אנחנו לא רואים תמונה אמיתית של הצד השני, שחי בתנאים מזעזעים שאנחנו מכתיבים לו, ושלא מקבל שום סיכוי, שום מחווה, עד שהוא לא מגביר את קצב ההפצצות והפיגועים. שימו לב למה שקרה כאן דקה אחרי חיסול הבן-לאדן-צעצוע של נתניהו – מישהו כנראה בלם את זה קודם, לא?

הם לא נחמדים? הם חשוכים, קיצוניים דתיים, לא מישהו שהייתם רוצים לאכול איתו צהריים? וואלה. אבל אלה השכנים כאן, אלה האנשים שצריך להגיע איתם לאיזשהו הסכם. לא בשם ערכי החברות וההומניזם – סתם, פרגמטיזם והגינות בסיסיים.

ואולי אם התקשורת תעשה את העבודה שלה, אם הילדים שלי יבינו שבצד השני יושבים בני אדם, ושהצד השני הוא החלש בסיפור הזה, יתחיל משהו שיוביל, פעם, איכשהו, לשלום.