למעשה לא קרה כלום, אין דרמה, אפשר להתפזר. ניתוח קצר ופשוט, התייבשות קלה ושכיחה למדי אחרי, עילפון וחבלה קלה במצח, וזהו. סוף טוב והביתה. קורה כל יום. 

שני חצאי ימים ביליתי בבית החולים, משגיח על אמא שלי עד שתשוחרר הביתה. הצוות היה נחמד ומאיר פנים, המקום לא היה צפוף מדי – לא פגשנו את הזקנה במסדרון – אפילו האוכל היה סביר. ועדיין היה משהו נורא בחוויה. בית חולים, מקצועי ונעים ככל שיהיה, הוא מקום נורא. זה בדם שלו.

חוויית האשפוז הלא צפוי היא קריעה, זרוע שאוחזת בך ומנתקת באלימות מהמציאות היומיומית, מאשליית התוכנית והשליטה. בבת אחת לוח הזמנים משתנה והופך תלוי בביקור רופא, מכתב שחרור, בדיקות כאלה ואחרות. מתי יקרו כל אלה? עוד מעט. תלוי בחולים אחרים, במקרי חירום, בשלל נסיבות שאין לך שליטה עליהן. זה כוכב אחר, מציאות שאין בה הפיכה משפטית, פצצות איראניות ושאר זוטות. בכוכב הזה עוסקים בלחץ דם, בנוזלים שנכנסים ויוצאים מהגוף, בחיים ומוות. המוות הוא אופציה סבירה ותמידית.

הרופא האנגלוסקסי החביב מישש ובדק, שאל את אמא שלי שאלות שבאירוע חברתי מתוקן היו גורמות להרמת גבה וביטול כל הזמנה עתידית לקפה, הביט בחבורה שעל המצח שלה ופסק: ״יהיה לך קצת הארי פוטר״. עירוי נוזלים, המתנה לתוצאות של כל מיני בדיקות ואפשר יהיה ללכת הביתה. בינתיים האחיות נעות מכאן לשם, צוות הניקיון שוטף ומחליף, מדי פעם אני צריך לצאת מהחדר כדי לספק מראית עין של פרטיות בסיסית. בית חולים הוא לא מקום לחובבי פרטיות וביישנים, את הכבוד העצמי הבסיסי הזה תשאירו בחנייה.

מחוץ לחדר יש עוד לווינים כמוני שמחכים לעדכונים, ובינתיים משוחחים בטלפון על הכל: הפרשות, סיכויים, חששות. פנים נפולים, עיניים נוגות, לא כולם יוכלו לעזוב את הכוכב בקרוב, או בכלל. מתחשק לי להבהיר שאני רק מבקר פה, תייר מזדמן. 

כשאני חוזר הביתה אני רוצה לשרוף את כל הבגדים שלבשתי. הם הולכים לכביסה ואני נכנס למקלחת רותחת. אחר כך אני יוצא החוצה, לרחוב, ולא מצליח לחזור, שואב כמה שיותר שמש ואוויר נקי נטול מחלות. הכוכב הזר של בית החולים נראה רחוק עד לא קיים, אמא שלי כבר בבית, ועם קצת מזל לא נחזור לשם בזמן הקרוב. או אף פעם. 

השבוע נזכרתי בנובמבר 2016. ישבתי לקפה עם חברה, דיברנו על הכותרות – הפיכה משפטית, החלשת בג״צ – הסכמנו שהמצב מדכא, ואז היא הוסיפה: ״אבל אני לא מאמינה שזה באמת יקרה״. 

ב-2016 הייתי בכנס עבודה בדבלין, אירלנד, מוקף אמריקאים זחוחים שהריצו דחקות על הבחירות שעמדו להתקיים באותו לילה במולדתם. הכנס נמשך יומיים, והבחירות שיכריעו בין הילארי קלינטון לדונלד טראמפ עמדו להגיע לישורת האחרונה אי שם כשכולנו נישן. האמריקאים סביבי לא היו מוטרדים, כי כל בר דעת הבין שלטראמפ אין סיכוי. הם התלוצצו לא מעט בנוסח ״אם הוא נבחר אני נשאר באירלנד״, וזהו בערך.

באותו יום נכנסתי לחנות ספרים דבלינאית ונתקלתי בספר שהמליצה לי עליו חובבת ספרים מוערכת. קניתי, קראתי והתווכחנו עליו אחר כך לא מעט. תכף אסביר למה. לספר קראו ״סיפורה של שפחה״, ובבוקר שאחרי התעוררתי כשהוא ליד המיטה שלי, וטראמפ נשיא. האמריקאים סביבי נראו כמו צלי אדם. המומים, הלומים, מנסים ליישב את הסיוט שהם חיים בתוכו לפתע עם האשליה הגדולה שנקראת ״מציאות״.

זו היתה נקודת מפנה גם עבורי. מאז שטראמפ נבחר הבנתי שכל מיני דברים שלא ייתכנו או לא יעלו על הדעת, לגמרי עלולים לקרות. נסו להיזכר רגע בעצמכם של פעם, אי שם ב-2012, נגיד. דמיינו שאדם זר, לבוש בגדים קצת משונים, ניגש אליכם בשלהי אותה שנה, מודיע שהוא נוסע בזמן מהעתיד הלא רחוק, ומספר לכם את שלוש העובדות הבאות:

• טראמפ, איש העסקים הכושל מ״המתמחה״, הופך לנשיא ארה״ב
• איתמר בן גביר, הכהניסט הליצן, מתמנה לשר לבטחון פנים
• קוונטין טרנטינו, הבמאי של ״ג׳נגו״ שהוקרן באותה שנה, יגיע לצפות בפסטיגל

אני מניח שלא הייתם מקבלים מהאיש טיפים להשקעות (פייזר!), ומאחלים לו אשפוז נעים. 

בחזרה לחברה ולוויכוח הספרותי. ״סיפורה של שפחה״ בגירסת הספר – וזהירות, אנחנו נכנסים כאן לטריטוריית ספוילרים – מסתיים באופן אמביוולנטי. אבל אחר כך יש אפילוג: דיון אקדמי עשרות שנים אחרי נפילת רפובליקת גלעד, התיאוקרטיה הפשיסטית שעלתה לשלטון בארצות הברית. ברור לנו מהאפילוג שהכול בסדר, שוב יש שלטון נאור וליברלי, והדיון ברפובליקה הישנה שנון ומשועשע. החברה-ממליצה טענה שזה נראה כמו סוף מודבק, משהו שנועד לגרום לקורא להרגיש טוב יותר, האפי אנדינג. 

אני טוען שלהפך. לא מדובר בסוף טוב אלא באזהרה. זרעי הסכנה נטמנים ומתחילים לנבוט באדמה שאננה, מדושנים היטב בזחיחות של אלה שבטוחים שהכול בסדר וימשיך להיות בסדר. שלא יעלה על הדעת, שלא יקרה, שהם לא יעזו, שהמבוגר האחראי יופיע ויעצור אותם. ובכן לא. הלא ייאמן של אתמול הוא העובדה המובנת מאליה של היום. אסור לקחת חופש, זכויות אדם ועוד כמובן מאליו. ורק ההבנה המוחשית שהרע והנורא עלולים לקרות – באמת – יובילו למאבק שימנע מכל זה לקרות. אז קדימה הפגנה, ועוד אחת. עד הסוף הזהיר והבלתי שאנן.

ביום רביעי נכנסתי לבועה. התנתקתי מהחלל ומהזמן ושקעתי בריחוף מתוק על הספה שלי, ללא סיוע חומרים כלשהם למעט נורופן ותה. מומלץ.

יום קודם לכן עוד עבדתי מהבית, יושב עם חום נמוך מול המחשב ומנסה לגרום למוח שלי לתפקד. המציאות מרגישה שברירית ונזילה, כשחרב  דמוקלס בדמות פיטורין  תלויה על חוט השערה מעל, וכותרות מדכדכות על פשיזם מזדחל מלמטה. העבודה היומיומית היא החלק הפשוט. כשאני מנסה לתכנן לטווח ארוך יותר משבוע-שבועיים המחשבות מאטות ומתערבלות ולא מתגבשות לכדי צורה. כמו לחיות באמצע סופה שאולי תחלוף, אולי תהפוך מטפטוף למבול.  

התסמינים: חום נמוך, שיעול טורדני וחולשה קלה. זה פסיכוסומטי אמרה הפסיכולוגית. זה סטרס, אמרה חברה. מתח מחליש את המערכת החיסונית. אחלה, אבל לפעמים חיידק הוא רק חיידק. ובסוף זה מספר על צג המדחום, מה זה משנה עכשיו אם זה נפשי או נישא ברסס טיפתי באוויר? אם זה בגלל האופציות של בן גביר ולשכת התעסוקה? 

אחרי יומיים של ניסיון להתעלם מכל זה הודעתי שאני לוקח יום מחלה, ביטלתי פגישות, ולא זזתי מהספה מבוקר עד ערב. שמיכה, תה, כדורים, טלפון, ספר ושלט רחוק, לא צריך לקום. הדגשתי שאם זה דחוף אני זמין בצ׳אט, כדי להימנע מפיתוי שירת הסירנה של האימייל, ואחרי שהנורופן נכנס לפעולה הרגשתי כמו זן מאסטר שעלה שלב במשחק. 

החולשה הפיזית שחררה אותי, מפוגגת מחשבות על מסמכים ופרויקטים, על כלים וכביסה וקניות, כי אם אי אפשר לעשות, אין התלבטויות לגבי מה קודם. כלום קודם. זמן ספה. ההחלטה היחידה שצריך לקבל היא במה לצפות. הזמן והמציאות הפכו ללינארים ונינוחים, שביל רחב ישר ורציף, ולא מבוך סמטאות צרות מתיש לניווט. שקעתי לאחור והלכתי עם זה.

למחרת קמתי בלי חום ועם צורך לטפל בכלים שהצטברו בכיור ולקרוא את הכותרות שהצטברו בעיתונים. תמה ההפסקה הלא יזומה מהחיים שנקרתה לי באדיבות המדחום. כבר מתגעגע.

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

הסתכלתי על שלושת הציפלונים בני ה-15, ואז על הספה הכבדה שחיכתה להם, והיה לי ברור שאין להם סיכוי. הם הגיעו משבט "קהילה" של הצופים כדי לאסוף ספה ישנה של חברה טובה, אני הייתי על תקן סיוע לוגיסטי. רק לחכות להם בדירה שלה עד שיבואו ויקחו. אבל אז העלילה הסתבכה.

הזזנו חפצים, הרמנו, דחפנו והתנשפנו, חותרים במסלול עקלקל דרך הסלון, והגענו לדלת. הדלת צרה והספה רחבה, עבור לא תעבור, הבנתי. אבל לא שלושת המוסקטרים שלצדי. הפכנו, סובבנו, הזענו, מוצאים זוויות חדשות בקיעים בחומה, דרך החוצה. הפעמון של השכנים נלחץ בטעות וצופיפניק נבוך התנצל וחזר למשוך ולהזיז, ואיכשהו הספה מצאה את עצמה בחוץ, במסדרון, כמעט בת חורין. 

פקפקתי באפשרות שהיא תעבור את דלת חדר המדרגות, ולמעלית היה ברור שהיא לא תיכנס, אבל בשלב הזה כבר הבנתי שהבעיה היא אצלי. בכל זאת שאלתי אם יצליחו להוריד ולסחוב אותה עד לשבט. אחד מהם הביט בי ברצינות תהומית ואמר "הצופים תמיד מסתדרים".

ביחד סחבנו את הספה שלוש קומות ולמטה נפרדתי מהם. חשבתי שאני מבין קצת יותר את תומר, שכל כך שונה ממני. יש את הדנ"א שלי, ויש את הדנ"א של הצופים. זו לא גישת ה"יהיה בסדר"  הרעילה. זו גישת ה"נמצא דרך". נתאמץ, נחשוב קצת אחרת, נעקוף את הקיר, נמצא פתרון. אני הייתי מוותר על הספה והולך לשתות קפה.

אחרי שסיימתי להעריץ את התושייה של השבט, חשבתי שאולי יש לזה גם צד שני. נחישות ודבקות במטרה זה אחלה, אבל מה עם קצת ספקנות וויתורים. כי אם תמיד נסתדר ואף פעם לא נוותר, אולי לא נשים לב לשוליים, וליתרונות שבחלופות אחרות. אולי הספה לא שווה את המאמץ? אולי אפשר למצוא ספות בר שלא גרות בדירות תל אביביות צפופות, אולי אפשר ליהנות יותר על ספסל בשדרה או לרבוץ בשבט על מזרן, או ארגז. אולי הנזק שבהשגת המטרה גדול מיתרונות הוויתור והחלופה הפשוטה יותר.

חשבתי על השורה של "מוניקה סקס": "הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה". התושייה וההתעקשות הם כלי מצוין, וכמו כל כלי צריך להפעיל אותן בחוכמה. אני מקווה שהספה הישנה היתה שווה את זה.

בשבוע האחרון אני מוצא את התשובה על פרק כף היד. אנשים צריכים תשובות, ואני לא פתית שלג ייחודי. כולנו שואפים למופשט ולנשגב, אבל בסוף היום צריכים משהו שאפשר לגעת בו, להבין באמצעות חושי החיה שאנחנו. ככה מתחילים עם אל מופשט שנמצא בכל מקום, ומסיימים עם קברי צדיקים וקיר תומך של מקדש ישן. אין מנוס.

בהתאם קניתי לי במסגרת משבר גיל 50 שעון חכם שנותן לי תשובות על שאלות מטרידות כמו מה קצב הלב שלי כרגע, עד כמה אני מנוון וצריך לזוז, ואיך ישנתי. החלק האחרון התגלה כממכר: אני מתעורר בבוקר ובודק מה קרה בלילה מהרגע שהנחתי את הספר על השידה וכיביתי את האור. גרף נאה מראה לי כמה זמן ישנתי שינה עמוקה, כמה דקות הייתי ער, וכמה בשלב ה-REM, פאזת החלומות. 

האפליקציה הנלווית לשעון מספרת לי שהייתי ער כמעט שעה במשך השש ומשהו שעות שביליתי במיטה, ושזה לגמרי נורמלי. היא גם נותנת לי ציון ועצות – מתי להתחיל להתארגן למיטה, ומה לעשות כדי להבטיח שינה עריבה ובריאה במיוחד. אני מתעלם מכל זה. אם בא לי לצאת הערב ולשתות ושאר פעילויות לא בריאות זה מה שיקרה גם על חשבון פגיעה בציון. החיים קצרים ומלאי הפתעות לא נעימות, אין לי זמן.

אבל אני אוהב את הציון ואני אוהב את האשליה של ידיעה. אם אני מרגיש מעוך אבל השעון מדד שינה מוצלחת אני מתעודד. אם ישנתי מעט אני מקבל לגיטימציה לעייפות, וגם זה משמח בדרכו. זה חלק מהצורך בתשובה מוחלטת. 

החברה אחות-עורכת סיפרה על אישה שהגיעה עם הבת שלה למיון ודרשה לדעת מה זו הפריחה שמציקה לילדה כבר כמה ימים. כשביקשו לשלוח אותה הביתה בלי אבחנה, כי היה ברור שלא מדובר במשהו מסוכן או בעייתי במיוחד, היא איבדה את זה. היא רצתה שם. ולא עניין אותה כמה בדיקות צריך לעשות, ואיזה נזק משני עלול להיגרם במהלך כל הדקירות והבחינות. היא רצתה שמישהו ידביק תווית שתפטור אותה מהפחד מהלא נודע. 

וכך אני מקבל יום יום אישורים לדופק סדיר ושינה סבירה, שיש בהם מן האמת אבל לא אמת מוחלטת. השעון יודע לבדוק מתי אני חולם, אבל אין לו מושג על מה – סיטואציה סתמית בעבודה, חלום ארוטי או סיוט שבו מככבים הפחדים הגדולים ביותר שלי. הוא מספר לי שהייתי ער חמש דקות באזור שש בבוקר, אבל אין לו מושג מה טרד את מחשבותי ואת נפשי בדקות הללו. הצורך הבלתי נדלה באמיתות מוחלטות נדון לכישלון. אבל השלמתי שבוע של שינה מוצלחת וללב שלי יש אחלה קצב. אסתפק בזה.

ומה אם בסוף לא יהיו הרפתקאות, מה אם בסוף החיים משעממים, מה אם בסוף היא סתם תהיה ״מוגלגית משעממת״, כמו האנשים בעולמו של הארי פוטר שאין להם כוחות קסמים. סאחים, נו. 

כל הילדים שלי תהו לגבי העניין הזה של לגדול, כל אחד בדרכו, כל אחד עם החששות שלו. לפעמים אני מזדהה איתם יותר מדי, עם דגש על אלמנט הארי פוטר. יותר מדי ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה מציגות מודל שאי אפשר להתחרות בו. אם לא תוכל להיות קוסם שעל הדרך גם נועד להציל את העולם, מה נשאר? ראיית חשבון? 

גם אני קראתי את הספרים האלה כשהייתי ילד, מחפש למצוא קצת היגיון וקסם בעולם. את ה-חברים שלי מצאתי רק בשלב מאוחר של התיכון, וגם הם היו גיקים חובבי פנטזיה ומדע בדיוני כמוני. אבל רק השיחות עם הצאצאים סגרו לי מעגל ועזרו לי להבין את המהות של ההבטחה שהיתה גלומה בספרים שכל כך אהבתי.

הארי פוטר לא צריך לחפש הרפתקאות בכוחות עצמו. הינשוף שמגיע עם הזמנה להוגוורטס עושה את זה בשבילו, ומתעקש גם כשהמשפחה המאמצת שלו מתנגדת. לוסי נכנסת לארון ומוצאת את נרניה, את בילבו גוררים להרפתקה קוסם וחבורת גמדים, ועוד ועוד. 

וזה התפר הגס בין הילדות לבגרות. הפנטזיה המנחמת היא על הצלה מבחוץ, על משהו שלא רק ייקח אותך אל ההרפתקה והסכנה שאתה מפחד לצעוד לקראתן לבד, אלא גם יוכיח לך שאתה אחר, מיוחד. הארי פוטר הוא היחיד שיכול לעצור את וולדמורט, לוסי ושאר בני משפחת פיוונסי מגלים שהם המלכים המיועדים של נרניה, בילבו הוא המפתח להבסת הדרקון והשבת האוצר. זו הבטחה שכל ילד קצת רגיש, או קצת בודד – גם אם רק בלב – לא יכול לעמוד בפניה. אני אשב ואחכה פה והחיים יעשו את שלהם.

ואז מגיע הרגע שבו אתה מבין ששום ינשוף לא יגיע. אתה מגלה את האנשים שטוב לך איתם, אתה מגלה את המקומות שבהם אתה יכול להעז ולבדוק. אם יש משהו שקרוב להזמנה מהוגוורטס בישראל זה צו ראשון, ששולף אותך מהקונכייה המוגנת שלך ומכריח אותך להתמודד. זה לא תמיד נעים או יפה, אבל יש בזה ערך ומהות. ועדיין, לפעמים, מתחשק לי לשמוע משק כנפיים מרטיט שכמות מחוץ לחלון. 

באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.

ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.

זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי. 

זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה. 

ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.  

אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.