קשה לקום בבוקר, כל בוקר, מאז השבעה באוקטובר. אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה ומרגיש כאילו צמד משקולות קטנות הוצמדו לי לנשמה. וזה חשוב לקום. 

קלישאת איגרוף אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה מופל לקרשים, אתה מפסיד כשאתה לא קם בחזרה. כמו רוב הקלישאות היא גם נכונה וגם דרמה קווין מעצבנת. מוחמד עלי, האיש שלו היא מיוחסת, הוא דוגמה למישהו שאילו נשאר מדי פעם לשכב בזירה במקום לקום, אולי היה מזדקן קצת יותר בנחת. לא תמיד קל לקום. אולי לפעמים לנצח בקרב פירושו להפסיד במערכה? 

קשה לקום כי העתיד נמדד עכשיו בשעות וימים, אין אופק של ממש. אין מה לתכנן, וגם אם היה, למי יש מצב רוח וחשק. זה ורטיגו של הנפש. אין למעלה ואין למטה, ואין כיוון ואין עתיד ברור. החייים הרגילים, השגרה המבורכת, נעצרו. חטופים ונרצחים ומלחמה מכאן, אנטישמיות וחו״ל שהפך באחת לזר ומאיים משם, ותחושת מחנק והדים של גטו וכל מה שנשאר הוא להתמודד עם היום יום. אם לצטט את אביגדור ליברמן, עוד איש מסוכן במיוחד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

ניסיתי למצוא עוגנים. לקבוע עם חבר לעוד יומיים, להחליט לראות סרט חדש שהגיע לנטפליקס, ללכת למסעדה. קצת אסקפיזם, קצת להניע את גלגלי הכלכלה וכל זה. זה רק מחדד את האלמנט ההזוי של התקופה, כאילו עברנו כולנו דרך שער בלתי נראה אל מציאות חלופית דומה להפליא ושונה להחריד. אותם ברים ואותם רחובות אבל עם מרחבים מוגנים ואנשים חמושים. אסקפיזם מדכדך ונדון לכישלון. 

כמו טייס שנקלע לורטיגו, כל שנותר הוא לטוס לפי המכשירים. ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתמודד ולתפקד, ולדעת שיהיה יום שאחרי, גם אם אין לו סימן באופק. וכשהוא יגיע כדאי שתהיה לי עבודה, ומשהו נקי ללבוש, ובית מסודר למחצה וילדים מתפקדים. 

ואולי לזה התכוון מוחמד עלי בלקום מהקרשים, גם אם כרגע כל העולם מסתובב ולא ברור מה מחכה לך כשתזדקף. לא נותר אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה בסדר, לעמוד על הרגליים, לשמור פנים ולקוות, איכשהו, לטוב. 

כשאני קם בבוקר נטול שמחת חיים וחשק, כשאני עובר על הכותרות חרד למצוא שמות מוכרים ברשימות הנופלים, כשאני מנסה לחשוב על החטופים והמוח מסרב לגעת בפצע הפתוח, אני נזכר בסבא שלי, מאזין לשידור משחק כדורגל ברדיו, חיוך על פניו, כאילו לא עבר את הגיהינום פעמיים ושרד.

הוא היה איש גדל גוף סבא שלי. יותר ממטר ושמונים, חובב פחממות וסוכר. אבל את מלחמת העולם השנייה סיים פחות מחמישים קילו. לפני שהרייך השלישי הגיע הוא היה נשוי ואב לבן, המלחמה הותירה אותו אלמן ואב שכול. אבל הוא שרד, התחתן שוב, ונולד לו בן בגיל מאוחר יחסית. גל אנטישמיות בהונגריה גרם לסבא וסבתא שלי לעלות לארץ, שבה בנם היחיד הספיק להתחתן ולהפוך לאב בעצמו קצת לפני שנהרג במלחמת יום כיפור.

רוצה לומר: הימים הקשים ביותר שלי בתקופה הנוכחית לא נמצאים באותה ליגה או ענף ספורט של מה שעבר על סבא שלי. שכול ואובדן, אי ודאות ופחד מוות, חרדה לילדים, חשש מהעתיד – צ׳ק, צ׳ק וצ׳ק, פלוס נאצים. בגדול נראה שהחיים השליכו על סבא שלי את כל מה שהיה להם בהישג יד ואז עוד קצת. כל מה שצריך כדי שבערוב ימיו הוא יהיה צל אדם דכאוני ומריר. 

רק שאף אחד לא טרח להסביר לו איך ומה הוא צריך להרגיש. את העשור וקצת האחרונים של חייו הוא בילה בלאכול טעים ולא בריא, לעקוב אחרי משחקי כדורגל ולזכות בכל פעם בקצת כסף בטוטו, לבלות עם הנכד היחיד שלו – אני – בסרטים ושיטוטים בעיר, ולנהל שיחות לבביות עם כל אדם שפגש. ללוויה שלו הגיעו קופאיות מהסופר שבו נהג לקנות בכל בוקר, כולל בבוקר היום שבו נפטר.

אני חושב על סבא שלי בהקשר של היום שאחרי. במובן הכי בסיסי – יהיה יום שאחרי. הזמן יעבור והחיים ימשיכו, ויום אחד אקום בלי מועקה בלב, וההמתנה לעתיד קודר תפנה מקום לזיכרון של זמנים רעים. אני חושב על סבא שלי מאזין לשידור כדורגל ומחכה.

ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.   

כשכל זה ייגמר אדבר עם הבוסית שלי ואקח חופש ארוך, ואמצא את מאהל המחאה הראשון שיקום – והוא יקום – ואצטרף ואשב שם עד שהאנשים האלה יתפטרו, יפוטרו, יסולקו. אני לא אקטיביסט. אני איש מפונק שמחבב את הספה שלו, מקסימום מחתים כרטיס בקפלן כל שבת שנייה. אבל אני אשב שם כמה זמן שייקח. עד שהם ייעלמו מחיי, כמו סיוט שמתפוגג, כמו זיכרון רע. 

כי יותר מהפחד והיגון אני מלא בכעס. עובד, מבלה עם הילדים, מסתופף בחדר המדרגות כשיש אזעקה, וזועם. ומחכה ליום שאחרי, ומתמלא חשש שאף אחד לא ייתן את הדין.

ההגדרה לאחריות לפי האקדמיה העברית: מצב שבו אדם מקיים את חובותיו ונושא בתוצאות אם פעל שלא כדין, גרם נזק וכדומה. תכונתו של מי שפועל ומתנהג כמצופה. מידת דאגתו של אדם למצב תקין ולתפקוד תקין של מה שהוא מופקד עליו. נשמע מוכר? נשמע כמו פנטזיה פרועה?

דוגמית: ביוני אושר מינויו של מנכ״ל משרד התחבורה, משה בן זקן, מקורב של השרה מירי רגב, פעיל ליכוד, עם רזומה שכולל את ארגון הליכודיאדה. חצי שנה לפני המינוי נפסל. נקבע שהוא מינוי פוליטי, שאין לו ניסיון מתאים. רגב מצאה מסלול עוקף והאיש מונה. בשבת, שעות אחרי ההתקפה של חמאס, מילואימניקים מצאו את עצמם תופסים טרמפים לבסיסים כי אף אחד לא ארגן להם הסעה. ״אחים לנשק״, הסמולנים האנרכיסטים, הרימו מערך הסעות לחיילים. משרד התחבורה לא. אולי יש קשר בין מינויים פוליטיים מושחתים של אנשים לא מתאימים לחוסר תפקוד כשהכל קורס. אולי.

זו רק דוגמה אחת מני רבות למערכת שלא עובדת, כי מישהי קלקל אותה. וזה באוויר, במילים הריקות שנשמעות בהצהרות ובנאומים, במילים מלאות הכוונה הרעילה שנשתלות בתדרוכים וברשתות. ראש הממשלה לא עודכן, הצבא לא תפקד, המחאה אשמה. הנהגה כושלת שעסוקה כבר בוועדת החקירה של היום שאחרי, ולא טורחת לתכנן מה יקרה בעזה אחרי שנפציץ ונכתוש. אין אסטרטגיה, אין תוכנית, רק אגו וכותרות וג׳ובים.

אם תכרו אוזן ותנסו לשמוע ״אני אחראי״ אמיתי, כזה שאינו מלווה ב״עכשיו זה לא הזמן״, תצטרכו להאזין לצמרת צה״ל ומטה. אף שר, ובטח לא ראש הממשלה, לא אשם, לא אחראי, לא קשור. ״אחריות אין פירושה אשמה״ אמר כבר אחד האנשים העלובים בממשלה הזו, וחמק בקלילות מאסון שבו נהרגו עשרות אנשים במשמרת שלו. אני חושב על האפשרות שהם יחמקו גם כשיוגש החשבון על המחדל הזה ומתמלא תערובת בלתי נסבלת של פחד וכעס ותיעוב. אין לי הרבה מה לעשות בנדון, אבל את מה שאוכל אעשה. זאת האחריות הקטנה שלי.

הצלחתי להתחמק מאירועי החמישים שנה למלחמת יום כיפור, לא לצפות בשום דרמה או דוקו (למעט ״האחת״), ואז קמתי בשבת בבוקר ל״מלחמת יום כיפור: הרימייק״. כמו אחת הסדרות האמריקאיות האלה שמקבלות גירסה חדשה ומצ׳וקמקת, ״בוורלי הילס 90210 הדור הבא״ אבל עם הרוגים ומחדל.

צריך להתאים את ההפקה לטכנולוגיה של היום. במקום הקלטות באיכות גרועה מהקשר של המוצבים בתעלה, של אנשים שמתחננים לעזרה שלא מגיעה, יש שיחות טלפון ישירות לאולפנים של אנשים בעוטף עזה, שמתחננים לעזרה שלא מגיעה. הכל קל וזמין יותר – התעמולה של האויב רצה ברשתות, הייאוש והזוועה משודרים לייב, מלחמה בזמן אמת וב-HD. 

ורק לאפסות וחדלות האישים של ההנהגה יש את אותו ניחוח על זמני של שכרון יוהרה וכוח. כי הטכנולוגיה מתפתחת, האמצעים משתנים, אבל בני האדם נשארים אותו דבר: שחצנים, שיכורי כוח, קטנוניים, קיצוניים, מושחתים. בואו נקים ממשלה כושלת של חדלי אישים, נשקיע את כל תשומת הלב בפוליטיקה ואינטרסים מגזריים צרים, ונראה מה יקרה. הפתעה!

ועכשיו בזמן שאני כותב יש בקיבוץ או עיירת פיתוח בדרום ילד בערך בגיל שבו אני הייתי אז, שעוד לא מבין שאבא שלו נהרג, ושסכין חד חילק את החיים שלו ללפני ואחרי היום הזה. שהעתיד שלו השתנה באחת, הוחלף מנתיב אחד לנתיב אחר. והוא יגדל ויגלה כמה מורכב וקשה כל עניין היתמות הזה, ואיך הוא נמשך ומתפתל ומשתנה בלי סוף. והוא יעבור את כל שלבי האבל והכעס והקבלה, וישאל את עצמו למה? וזה הילד הראשון. יהיו עוד רבים כאלה בימים הקרובים, פה ובצד השני.

באולפנים וברשתות מדברים על אירוע חסר תקדים, ואומרים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אבל ההפך הוא הנכון. זה כבר קרה, וזה עוד יקרה. כל מה שצריך הוא קצת זמן לשכוח ולהדחיק. עברו חמישים שנה מהמלחמה ההיא והנה, אנחנו רוקדים שוב את אותו ריקוד. ובעוד כמה עשורים עוד יתום לעתיד ייוולד, ויחכה למחדל הבא שיעצב חייו 

חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.

עמדתי מול השער והנחתי את הדרכון על הקורא האלקטרוני. הדלתות נפתחו, וצעדתי קדימה אל תוך תא קטן. הדלתות נסגרו מאחורי, והפנים שלי – עייפים למדי – הופיעו על צג בזמן שמצלמה סרקה אותם. תכף ייפתח השער שלפני. או שלא?

מה אם הסריקה לא תצלח. אם השער שלפני יישאר סגור, אם יישמעו אזעקות ואנשים חמושים יתחילו לרוץ לכיוון התא הקטן שבו אני כלוא. מה אם תיפתח דלת סתרים מתחתי ואפול לתוך חדר חקירות קטן, אגם תת קרקעי שורץ תנינים או בור חסר תחתית?

בשבוע האחרון דילגתי בין שלוש מדינות במסגרת נסיעת עבודה אינטנסיבית במיוחד. הפגישות היו מוצלחות, התכוננו מראש כדי שלא יהיו הפתעות, ביררנו איך להגיע, יכולנו להזמין מונית או לקחת רכבת, ואם יש צורך להתייעץ ולבדוק. היינו בשליטה. 

עד שהגענו לשדות התעופה. בכניסה לכל נמל תעופה צריך להיות שלט שאומר בשלל שפות: ״שחררו״. שדות התעופה מורכבים מכללים ונהלים משתנים, חלקם שרירותיים למדי, ממכונות אוטומטיות, הודעות שאי אפשר לענות להן, האל במכונה. באחד מנמלי התעופה מצאנו את עצמנו עומדים מול השער ממנו אנחנו אמורים להמריא, לוח אלקטרוני מודיע לנו שהעלייה למטוס התחילה לפני חמש דקות, אבל אין מטוס או אנשי צוות בנמצא, ריק וחשוך, ואין לדעת מה יילד יום. בעודנו מחכים הגיע סמס שמודיע שהעלייה למטוס התחילה, ואם נאחר אנחנו עלולים להחמיץ את הטיסה במטוס הוירטואלי. חושך על פני שארל דה-גול, אין איש ואין עונה, ולא נותר לנו אלא לחכות לגודו ולאייר פראנס. 

שדות תעופה אינם מקום מוצלח לאנשים שזקוקים לשליטה. יש בזה גם משהו מרגיע. בעמידה בתורים מתפתלים לפי סדר ברור, בהיעדר היכולת להזיז או לשנות. אם אני מצליח להרפות ולזרום, יש בזה שקט נפשי נעים. כל עוד הזרימה נינוחה וחלקה. ברגע שהמכונה חורקת ונעצרת, מגיעים רעשים צורמים גם לנפש. 

בבדיקה הבטחונית האחרונה לקחו את המזוודה שלי הצידה, פתחו, העבירו מין מטוש שתר אחר חומרי נפץ או אבק שריפה, והכניסו אותו למכונה קטנה ומיושנת למראה. אם תופיע הודעה במסגרת ירוקה, הכל בסדר. אם באדומה – זה כבר סיפור אחר לגמרי. חשבתי לרגע על הספר שאני קורא, ושבדיוק נורו בו יריות, ותהיתי אם אבק השריפה ריחף לו מהדפים אל הבגדים ותיק הרחצה שבמזוודה, ומה יהיה אם יידלק אור אדום, והאם יש סיכוי שלא אחזור היום או בכלל הביתה? 

האור הירוק נדלק. עליתי למטוס. במונית בדרך הביתה כבר יכולתי לבחור בין מונה למחיר ולהירגע, עד האודיסיאה הבאה.

תמיד כיף להתחיל את היום עם איום בחסימת חשבון הבנק שלך. מכתב התרעה עם הקפה של הבוקר, זה מעורר וממריץ את מחזור הדם.

תקציר העלילה: פתחתי חשבון בבנק אגוד. בא בנק מזרחי, ההוא עם דביר בנדק, וקנה את בנק אגוד, ואת החשבון שלי איתו. כל זה לא השפיע על חיי באופן מיוחד, עד שלפני כמה שבועות התקשרה מישהי מהבנק ואמרה שאני צריך לקבוע פגישה ולהגיע לחתום על מסמכים, בגלל אותו מיזוג בנקים. אילו מסמכים? היא לא יודעת. היא רק קובעת מועד לחתימה. קבענו לאוקטובר, וחשבתי שבזאת תם העניין.

החיים נמשכו כסדרם, עד שקיבלתי מסרון שהודיע שטרם חתמתי על המסמכים, והוסיף ואמר שאם לא אחתום החשבון ייחסם תוך 60 יום. התקשרתי, הבהרתי שכבר נקבעה פגישה, שאוקטובר עוד לא הגיע ואוגוסט וחם. אמרו לי אה, אז הכול בסדר. 

חלפו כמה ימים, והנה מגיע מכתב מהבנק. תשמע, הם כותבים, עוד לא חתמת על המסמכים. יש לך פרצוף יפה, ואם לא תחתום, נחסום לך את החשבון. חבל עליך. התקשרתי שוב, הפעם עצבני קצת יותר. אין מה לעשות, אמרו לי בצד השני. זו מערכת אוטומטית ששולחת הודעות לאנשים. ככה זה. המילים ״מערכת אוטומטית״ נשמעו קצת כמו ״כוח עליון״. זה אוטומטי, אין בן תמותה שיכול לשנות. חוק טבע. זה התחיל במסרון, עבר למכתב, ומן הסתם יש פקס שמנסה למצוא חרך בדירה שלי, ואולי אף יונת דואר שחורת כנף שתנחת על מעקה המרפסת שלי כשבמקורה פתק מגולגל שקורא לי: תחתום, חת'כת עבריין, תחתום.

הלכתי לבדוק בגוגל. בנק מזרחי הרוויח במחצית הראשונה של השנה 2.77 מיליארד שקל. רווח נקי, כן? חיים לא רע שם בבנק, דביר בנדק וכל החבר׳ה. האם לא יכול מישהו בבנק להקצות חלק מהסכום היפה הזה לצוות מתכנתים נועז ופורץ דרך, שיתקן את המערכת האוטומטית, כך, שלמשל – ואני רק זורק פה רעיון, כן? – אפשר יהיה לסמן וי ליד מי שנקבעה לו פגישה, ולהפסיק לשלוח לו הודעות?

כי הודעות מהבנק זה מלחיץ. הודעות מהבנק זה מינוס, וריבית, ושקיעה בבור כלכלי, ועיקולים והוצאה לפועל ועוד ועוד מושגים שלא עושים נעים לאף אחד. אבל לבנק לא אכפת. הבנק הוא מכונה גדולה, דורסנית ותאבת בצע. הוא יוציא כסף על דביר בנדק ועל מירוק התדמית, וימשיך לשלוח הודעות אוטומטיות, כי הלקוחות שלו לא מעניינים אותו. אנחנו לא בני אדם, אנחנו מספרים ועמלות ושורה תחתונה. הבנק מורכב ממעט מנהלים עשירים והרבה בני אדם עייפים שנכנעו מזמן לאוטומציה הקדושה. הם חוטפים את העצבים של אנשים כמוני, שמתקשרים למחות על איומי הסרק שנחתו בתיבת הדואר שלהם, ואין להם מה לומר. הם רק בורג במכונה. 

יש משהו כל כך מרתיח ומעליב באדישות של המכונה הזו, שמתגלגלת לה הלאה מעליך בדרך לשורת הרווח של הרבעון הבא. אני יכול לעבור בנק אבל ההבדל היחיד יהיה כנראה זהות הסלב שיספר לי עד כמה הבנק אוהב אותי. במקום, כנראה שאגיע לחתום על המסמכים, וכשאצא מהסניף אסתובב ואניף אצבע משולשת לעבר השלט עם הפרצוף מדושן העונג של פאקינג דביר בנדק.