אף ינשוף לא יבוא
ומה אם בסוף לא יהיו הרפתקאות, מה אם בסוף החיים משעממים, מה אם בסוף היא סתם תהיה ״מוגלגית משעממת״, כמו האנשים בעולמו של הארי פוטר שאין להם כוחות קסמים. סאחים, נו.
כל הילדים שלי תהו לגבי העניין הזה של לגדול, כל אחד בדרכו, כל אחד עם החששות שלו. לפעמים אני מזדהה איתם יותר מדי, עם דגש על אלמנט הארי פוטר. יותר מדי ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה מציגות מודל שאי אפשר להתחרות בו. אם לא תוכל להיות קוסם שעל הדרך גם נועד להציל את העולם, מה נשאר? ראיית חשבון?
גם אני קראתי את הספרים האלה כשהייתי ילד, מחפש למצוא קצת היגיון וקסם בעולם. את ה-חברים שלי מצאתי רק בשלב מאוחר של התיכון, וגם הם היו גיקים חובבי פנטזיה ומדע בדיוני כמוני. אבל רק השיחות עם הצאצאים סגרו לי מעגל ועזרו לי להבין את המהות של ההבטחה שהיתה גלומה בספרים שכל כך אהבתי.
הארי פוטר לא צריך לחפש הרפתקאות בכוחות עצמו. הינשוף שמגיע עם הזמנה להוגוורטס עושה את זה בשבילו, ומתעקש גם כשהמשפחה המאמצת שלו מתנגדת. לוסי נכנסת לארון ומוצאת את נרניה, את בילבו גוררים להרפתקה קוסם וחבורת גמדים, ועוד ועוד.
וזה התפר הגס בין הילדות לבגרות. הפנטזיה המנחמת היא על הצלה מבחוץ, על משהו שלא רק ייקח אותך אל ההרפתקה והסכנה שאתה מפחד לצעוד לקראתן לבד, אלא גם יוכיח לך שאתה אחר, מיוחד. הארי פוטר הוא היחיד שיכול לעצור את וולדמורט, לוסי ושאר בני משפחת פיוונסי מגלים שהם המלכים המיועדים של נרניה, בילבו הוא המפתח להבסת הדרקון והשבת האוצר. זו הבטחה שכל ילד קצת רגיש, או קצת בודד – גם אם רק בלב – לא יכול לעמוד בפניה. אני אשב ואחכה פה והחיים יעשו את שלהם.
ואז מגיע הרגע שבו אתה מבין ששום ינשוף לא יגיע. אתה מגלה את האנשים שטוב לך איתם, אתה מגלה את המקומות שבהם אתה יכול להעז ולבדוק. אם יש משהו שקרוב להזמנה מהוגוורטס בישראל זה צו ראשון, ששולף אותך מהקונכייה המוגנת שלך ומכריח אותך להתמודד. זה לא תמיד נעים או יפה, אבל יש בזה ערך ומהות. ועדיין, לפעמים, מתחשק לי לשמוע משק כנפיים מרטיט שכמות מחוץ לחלון.
ספר אחד יספיק
סיכומי סוף שנה מדכדכים אותי, מלחיצים אותי, טורדים את מנוחתי. 50 האלבומים הכי טובים של 2022 לפי פיצ׳פורק, עשרת הספרים הכי טובים של השנה בניו יורק טיימס, 26 סדרות הטלוויזיה הכי טובות ששודרו בשנה המסתיימת לפי הארץ, שבעה סרטים שפספסתם בטיימאאוט. וזו רק ההתחלה, לפני בלוגרים, צייצנים ושאר סוכני תרבות מטעם עצמם.
התגובה שלי לשפע הבלתי נסבל הזה היא פניקה, ניהול רשימות ואגרנות. העידן הדיגיטלי סיפק לסיכומי השנה נשק ותחמושת – אם פעם קראתי סיכום אחד או שניים בעיתון מודפס, היום אני מותקף בסיכומים מכל עבר משלל צינורות תקשורת. אני מנסה לקטלג ולאגור. שומר אלבומים ופלייליסטים בספוטיפיי, מוריד דוגמיות של ספרים לקינדל, שולח לעצמי מיילים עם שמות של סרטים שאני חייב לצפות בהם, וקורס על הרצפה מייבב, בתנוחה עוברית.
זה חוסר אחריות ציבורי, הקואליציה החדשה צריכה להוסיף לבליץ החוקים שלה תקנה שקובעת שליד כל רשימה כזו תצוין כמות השעות שנדרשות לאדם הסביר לצרוך את כל התרבות הזו, קצת כמו כמות הקלוריות ליד כל מנה במקדונלדס. אין לי סיכוי, גם אם אצפה בכל סרט תוך כדי שאני שומע אלבום מופתי באוזניות ומעלעל בעוד רומן זוכה פוליצר בפונטציה. לא יעלה בידי.
ומכיוון שכך החלטתי השנה לשחרר. כן, שמתי ברקע איזה פלייליסט סיכום שנה או שניים, אבל בגדול ויתרתי על כל השאר והחלפתי אותם בהמלצות ממוקדות של אנשים שעל טעמם אני סומך, החל מהחבר החמוד של נגה שאחראי על האלבום שחרשתי הכי הרבה השנה, דרך בלוגר מוזיקה מוצלח, וכלה במבקרי קולנוע שאני סומך על טעמם וכו׳. אין לי כוח וכוונה לטעום את הכל, אני בוחר לפי אינטואיציה וקצת אמונה ומשחרר ומוותר על כל השאר.
ואלה ההמלצות שלי ליבול 2022, בלי דירוגים, ללא שום אובייקטיביות, דברים שאני אהבתי במיוחד וכדאי לכם גם:
ספר
״רוזנפלד״ של מאיה קסלר, שכתוב מצוין, כולל את סצינות הסקס הכי טובות שנכתבו בעברית ומציג דמות ראשית שבטח לא הייתי מחבב בחיים האמיתיים אבל הייתי ממש שמח לעקוב אחריה בטוויטר.
סרט
״3000 שנים של כמיהה״, עם אידריס אלבה כג׳יני שיוצא ממנורה שטילדה סווינטון שפשפה בלי ציפיות מיוחדות. זו פנטזיה למבוגרים עם שני שחקנים מעולים, וסרט שרחוק מלהיות מושלם אבל הוא מרהיב וסקסי ונוגע ללב, ובעיקר לא מהונדס וציני.
אלבום
״The Unraveling of PUPTheBand״ של PUP, להקת פאנק-רוק קנדית שלא שמעתי עליה עד שגיא החבר החמוד של נגה שלח לי לינק לווטסאפ. זה מהיר ומצחיק ורועש, ומצד אחד נשמע קצת כמו משהו מהניינטיז, ומצד שני מודע לעצמו מספיק כדי לא להיות סתם העתקה. כיף גדול בקיצור -"Waiting" מתוכו הוא גם השיר שהקשבתי לו הכי הרבה ב-2022.
סדרה
״בלאק בירד״ – היו טובות ממנה שקיבלו את מה שמגיע להן במצעדים (״ניתוק״ באפל טי.וי למשל) אבל מצאתי את עצמי מחכה בכל שבוע לפרק הבא, ובנוסף זו מיני סדרה, ז׳אנר שאני אוהב במיוחד: בלי לחכות לעונה הבאה, עם סוף סגור וברור. זה עוד סיפור פשע אמיתי, על סוחר סמים שמסכים להישלח לכלא קשוח במיוחד ולדובב רוצח סדרתי בתמורה לכרטיס יציאה לחופשי, אבל זה עשוי מצוין, עוכר שלווה ומרתק.
מחכה לשנה הבאה ולעוד ספר או סרט או שיר שיחדרו את היום יום ואת החשכה ויעשו לי נעים בחזה. בואי נראה אותך 2023.
רק קצת לחץ בחזה
באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.
ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.
זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי.
זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה.
ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.
אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.
ותכף כולנו חוזי עתידות
חברה סיפרה לי בעיניים בורקות על סט בדיקות חדש – בתשלום כמובן – שממפה את כל סוגי הסרטן שאתה עלול לחטוף כולל סיכויים ובדיקות נחוצות, ומאפשר להיערך מראש לכל תרחיש ופחות או יותר מבטיח חיי נצח.
אני בעד לחיות לנצח, ומתברר שיש המון כלים חדשים שיסייעו לי להגיע ליעד הנכסף. שעונים חכמים ימדדו לי דופק, בדים אינטליגנטים יתריעו על סכנות באיברים חיוניים יותר או פחות, הפתעות לא יהיו פה. ולא רק ברמת מחזור הדם ומצב הלבלב. ענקיות טכנולוגיה וסטארט אפים קטנים מייצרים מודלים לחיזוי שטפונות, ניבוי מהלכן של שריפות ענק, התראות מוקדמות מפני רעידות אדמה וצונאמי. אני אנהג במכונית ואקבל התראות על סכנות שאורבות מעבר לעיקול, אצעד על המדרכה ואקבל המלצה לגשת למיון עכשיו כי משהו מתקתק לי בחזה בקצב לא אחיד. כולנו נסתובב ברחובות מוגנים מאסון בזכות היכולת להציץ אל הלא נודע שמחכה עשר דקות קדימה, באפלה המרתיעה המכונה עתיד.
אני בספק. אני בא ממשפחה עתירת ניסיון במפגשים טראגיים עם עתיד ערמומי. אם לסכם את מה שלימדה אותי ההיסטוריה הפרטית שלי: דברים קורים. טעוית מתרחשות. אנשים נשבים בקונספציות, מלחמות פורצות, לבבות מפסיקים לפתע לפעום, הטבע האנושי מועד לשגות, להחמיץ את הנקודה, לא להקשיב, לתת לאגו להוביל ועוד ועוד. אפשר למזער סיכונים, אפשר לצמצם נקודות חיכוך, להעביר אחריות לאלגוריתם, אבל בסופו של דבר הגורל נשען אחורה עם סיגריה ביד וצחוק על השפתיים.
בשבוע שעבר הגעתי לבית קברות קטן ויפה לשלושים של בן זוגה של חברה אהובה, שאם רק היה נבדק בזמן אז אולי. אבל אולי לא. קל לכעוס על מי שמת בגלל הזנחה ופחד, אבל מולם אפשר להציב אנשים אחראיים שהגיעו לרופא בזמן ורק דחו קצת את הבלתי נמנע.
עמדנו בצל ליד המצבה, הילדים חיבקו אותה ובכו, ואחר כך צחקו קצת עם ילדים אחרים, ואז בכו שוב, כי ככה זה עובד. ובדרך הביתה הרגשתי מוצף לגמרי, ובערב צץ לו התקף חרדה כי למה לא, וכי מתברר שאני בגיל המועד לדברים כאלה, בעיקר כשאירועים טראגיים רוקדים לי סטפס על כל הנקודות הרגישות.
ומחר אולי אגלה עוד דרכים להיפצע באימון איגרוף, ואולי חבר אהוב יצעד ברחוב ופסנתר שלא נקשר היטב ייפול לו על הראש. יש משהו יפה ומכמיר לב בניסיון הבלתי פוסק של האנושות לצפות את הבלתי נודע. אני גם לא כופר בהצלחות, יש אנשים שיינצלו בזכות התראה מוקדמת מספיק על צונאמי שדוהר לכיוון הבית שלהם, ואולי עוד אזכה לחמש שנים נוספות בדיור מוגן בזכות שעון חכם ממש. מנגד התראות מוטעות יגרמו לפקקים ותאונות, תקלות במכשירים חכמים יגרמו להתקפי חרדה וגרוע מזה, ועוד ועוד. כמו שיודע כל חובב מיתולוגיה יוונית, כשמתעסקים עם הגורל הוא נוטה להתעסק חזרה.
אפשר לנצח בקרבות, אבל לא במלחמה. כמו שחברתי האחות אומרת לי בכל פעם שאני שואל אותה על איזה תסמין מטריד ותוהה בבדיחות הדעת אם אני עומד למות: כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? כן, אתה הולך למות.
שאין לומר את שמו
העונש של החייל מחברון הומתק, איזה יופי, או אולי בעצם זה נורא? הוא רק אמר משהו על בן גביר, אבל בעצם הוא ערבב צבא ופוליטיקה וזה אסור, והוא גם חייל קרבי וצריך לחבק אותו, ומנגד הוא איים לתקוף אזרח פעיל שמאל וצריך לגנות אותו, הוא הילד של כולנו, הוא אזרח אחראי מעל גיל 18, הוא כל כך הרבה דברים.
הוא לא משנה. אני מתעב את ז׳אנר הסרטון של דקה ועשרים, סימן קריאה שבא להוכיח משהו בלי הקשר, היסטוריה, תהליך. חייל קם בבוקר, אחרי שעבר שבועות של גהינום במרכז חיכוך מסויט ומיוזע ושוקק פונדמנטליסטים, אזרחים אומללים וזועמים, פעילים פוליטיים קיצוניים ומעצבנים, ואלימות, המון אלימות, פיזית ומילולית שמכוונת אליו, או לידו, ספוגה באוויר. האימונים בטירונות הכינו אותו לכוחות אויב חמושים, לא לכל החרא הזה. ועכשיו מה? הוא מתוח ועצבני, במינוס שעות שינה, והגיעו לו עד לכאן כולם. ואז הוא מונצח בסרטון קצר, משהו שיעבור חלק בחך של צייצנים וגולשים שאין להם סבלנות למשהו ארוך יותר משיר פופ ממוצע, ונשפט על ידי כולם, גיבורי מקלדת שיודעים בביטחון מלא שהם היו מגיבים אחרת, נכון יותר, יפה יותר, כי יש להם עצבים מפלדה ואצבעות זריזות.
והוא לא הבעיה. גם בן גביר הוא לא הבעיה, הם רק תוצאה. זו חלק מההשטחה והרדידות של הכל, העיסוק בסימפטומים, החיטוט בזוטות במקום לעסוק בסיבה. במרכז הכל ניצב פצע שהולך ומחמיר ואף אחד לא מטפל בו: באותו שטח חיים שני סוגי אזרחים, סוג א׳ שמצביע בבחירות ונהנה מכל הזכויות ומתמיכת המערכת, וסוג ב׳, שלא יכול להצביע, והזכויות שלו פחותות, והמערכת מדכאת אותו ומכפיפה אותו למערכת משפט אחרת. ולתוך הקלחת הזו משליכים חיילים, וכשהם לא עומדים בזה שולחים אותם לכלא לכמה ימים, שעיר נוח לעזאזל לשני הצדדים של המפה הפוליטית.
כי זה קל יותר מאשר לחשוב על פתרון. וזה לא עניין של ימין או שמאל. רוצים לספח? לכו על זה. גירוש וטרנספר? קדימה, תיערכו להשלכות ויאללה לוגיסטיקת היסעים. לתת אזרחות לכולם? היפרדות ושלום שלום? הולך. לא משנה מה לדעתי הפתרון הנכון, כי לאף אחד אין רצון ואומץ לנסות פתרון כלשהו. מבחינה זו הממשלה הקודמת והממשלה הבאה לא ממש שונות. כולם רק רוצים לשמר איזה מצב ביניים, כאילו לחיים ולהיסטוריה אין דינמיקה, כאילו אפשר להקפיא את הזמן, לעצום עיניים ולא לראות את האסון שבדרך.
ובינתיים מורידים את הראש, גם אני, ששמח שהבן שלי משרת רחוק ממחסומים ומפגשים בלתי אפשריים עם אוכלוסייה אזרחית. מתעסקים בשלל בעיות אחרות, רק לא להסתכל על הפצע הממאיר שבמרכז כל זה. כמו איש שסובל מכאבים אבל לוקח אקמול במקום ללכת להיבדק. ומתפלאים על העלייה באלימות, על ההקצנה, על המשיחיות. שוקינג. אז חייל אחד איבד עשתונות והרביץ, ולאחר נמאס מהכל והוא איים. מי שצריך ללכת לכלא, האנשים שצריכים להיזרק הביתה ולחשוב טוב טוב למה הם אפסים חסרי ביצים, הם הפוליטיקאים והקצינים הבכירים ששולחים את החיילים האלה למשימה אבודה מראש. ובינתיים נילחם נגד אבי מעוז כאילו אין כיבוש, ונתעלם מהכיבוש כאילו אין מחר.
אנחנו לא משחקים פה טניס
זה היה הצליל יותר מאשר התחושה. אולי דמיינתי את זה, אבל אני נשבע ששמעתי פיצוח כשהאגרוף פגש באף שלי. זה לא כאב נורא באותו רגע, אבל היה ברור שמשהו לא טוב קרה. עצרתי, הורדתי את מגן הראש, והתחלתי לדמם בחינניות על המזרן. הכאב הגיע כשהגר, המאמנת, אחזה בגשר האף שלי בשתי אצבעות, הזיזה קצת ולחצה.
כל זה קרה דקה לפני סוף האימון. הפרטנר האומלל שלי – איש חביב להפליא – היה מבוהל יותר ממני, אבל לא בהרבה. עשיתי פרצוף אמיץ, ארזתי את הדברים והלכתי הביתה. כשהתקלחתי זה נראה כמו הסצינה מפסיכו, ואחר כך ישבתי על הספה עם שקית סנפרוסט על האף, מחכה שהדימום ייעצר סוף סוף, וריחמתי על עצמי, ותהיתי אם יש לי זעזוע מוח, ומה יקרה אם ארגיש רע בלילה ואיש לא יהיה שם לסייע.
למחרת בבוקר האף נראה מעט נפוח, וזהו. כבר חשבתי שבזאת סיימתי אבל לקראת הצהריים הופיעו סימנים סגלגלים קטנים מתחת לעיניים, ועד ליום המחרת הם גדלו למה שנראה כמו שילוב של צבעי מלחמה אינדיאניים ממערבון מסוגנן לשחקן פוטבול בעל חוש אופנתי מפותח. החברה-עורכת-אחות הסבירה לי שמדובר ב-Racoon eyes. כלי דם התפוצצו באף החבול, והדם נוזל לו עם כוח הכבידה למטה, משני צידי החוטם.
בימים הבאים בחנתי את תגובות הסביבה ואת מה שהתחולל אצלי בפנים, שני מישורים שהשפיעו מן הסתם זה על זה. המחשבה הראשונה שלי, כשעמדתי בחדר ההלבשה עם חתיכת טישו תחובה בנחיר ימין והאצבעות של הגר מסדרות לי את האף מחדש, היתה שאולי בזאת סיימתי עם איגרוף, או לפחות עם קרבות אימון. נזכרתי בעצמי לפני כמעט 30 שנה שוכב באמבולנס שמתרחק מהריסות האופנוע הראשון שלי המוטלות על הכביש, ומתלבט אם אקנה אופנוע חדש. התשובה היתה כן. למחרת היה לי ברור שגם לגבי האיגרוף אין לי תוכניות פרישה.
הילדים שלי היו מבועתים ומשועשעים בו-זמנית. תומר כתב לי שהוא לא מרשה לי ללכת לחוג הזה יותר. התגובות של עמיתים לעבודה נעו בין התעלמות מנומסת לבהלה. חלק ניגשו ושאלו אותי בדאגה מה קרה, חקרו אם מדובר בניתוח פלסטי, ואם הכול בסדר. אחרים התעלמו, כאילו הכול כרגיל, מנסים להסתכל בי בלי לבהות בסימנים הסגולים-מצהיבים. ואז, ככל שעניתי והסברתי, צצו אחרים – מתברר שבקומה שלי יש עוד לפחות ארבעה אנשים שמתאמנים בסוג כזה או אחר של מכות. מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים שלא החלפתי איתם מילה, גיליתי שלא כולם חושבים שמדובר במשבר אמצע החיים מגוחך, חלק מבינים ואפילו מעריכים. אחד מהמתכנתים החביבים עלי אמר לי ש״זה הופך אותך מעניין״. הייתי משעמם קודם?
כשהגעתי לאימון הבא בחנו כולם את הפרצוף החבול שלי ושיתפו בסיפורי מלחמה משלהם. אין מה לעשות, אמר אחד המתאגרפים הכי מוכשרים במכון. אנחנו לא משחקים טניס. חשבתי לעצמי שהוא ניסח עבורי את המהות, ומסביר למה אין לי כוונה לפרוש, בינתיים.
מאחורי הבחירה באיגרוף עומד צורך מסוים, כוונה. קבלה של פוטנציאל סכנה, משהו שלא מתאים לי כפי שאני מכיר ומבין את עצמי, כי מה לאזור הנוחות שלי ולאגרוף באף. ורוב הזמן אני נהנה מהאדרנלין והדופמין שכל זה מייצר בלי לשלם מחיר. אבל המחיר הוא חלק מהעניין. אם לא היו תוצאות אפשריות לאגרופים המתעופפים על המזרון, כנראה שלא הייתי נשאר שם. ואם המחיר הוא אף כואב ורגיש וסימנים שגורמים לאנשים ברחוב להביט בי ולתהות אם הסתבכתי עם השוק האפור, מדובר במחיר נמוך למדי. זה ההפך מהדברים שהקיפו אותי בזמן האחרון, מחלות ויגון ושכול. אגרוף באף זה לגמרי לחיות.
אף אחד לא יגיד לו
חמש דקות אחרי שטדי נגוסה עלה על הבמה של הבארבי חשבתי על הביטוי ״ניכרים דברי אמת״, שבגדול אומר שכשפוגשים אמת מזהים אותה, בלי צורך בהוכחות. יש הופעות גרועות, יש הופעות של בעלי מלאכה מוצלחים, ויש אנשים שנולדו עם כריזמה ונוכחות בימתית. נגוסה נולד עם זה. הרגשתי את זה בבית החזה, מתפשט אל כל הגוף, העונג שהופעה חיה מעולה מייצרת.
ואז הקשבתי למילים. שמעתי את האלבום לא מעט בבית, אבל בהופעה המוזיקה קיבלה תוקף אחר, בין היתר בזכות הקהל. בדרך כלל הקהל בהופעות שאני מגיע אליהן מייצג את מרכז תל אביב הליברלית והנאורה – שלל גוונים של אשכנזים מצביעי מרצ ועבודה. ופתאום הבארבי מלא באתיופים. וכשהקשבתי לנגוסה הבנתי למה, ומה מפריע לי בדרך כלל בראפ ישראלי.
ראפרים ישראלים, טובים ככל שיהיו, נשמעים כמו חיקוי של הדבר האמיתי. מה למוזיקת מחאה של מיעוט שזועם על אפליה, עוני ואלימות בגלל צבע העור שלו ולילדים מיבנה ופתח תקווה. ולא שלילדים ישראלים אין צרות. אבל יש הבדל בין כאב אישי, גדול ככל שיהיה, לבין נחיתות חברתית. כמו ששרו "איפה הילד": "לחלקם יש צרות, חלקם ערבים". רביד פלוטניק וג'ימבו ג'יי עברו לא מעט בחיים, אני בטוח. אבל נקודת הפתיחה שלהם היתה של בעלי בית. גבר אשכנזי ויהודי בישראל מתחיל את המירוץ כמה צעדים לפני כל השאר, וצועד דרך דלתות פתוחות לרווחה שנסגרות מול פרצופם של מזרחים, נשים, ערבים.
ואתיופים. כששב"ק ס' אומרים ש"לא חדש לי אזיקים" ב"יהיה פיצוץ במסיבה" זה נשמע מצחיק – אולי רפרור לשוטרים שבאו לבקש להנמיך את הרעש. כשטדי נגוסה מדבר על אזיקים זה סיפור אחר לגמרי. מישהו כתב פעם שכשזמרי הבלוז השחורים שרו "I'm a man" הם ניסו לומר שגם הם בני אדם שראויים ליחס שווה. כשמיק ג'אגר ושאר הרוקרים הבריטים שהושפעו מהם שרו את אותה שורה, הם ניסו להגיד שעומד להם, שהם גבר-גבר אלפא. ב-"8 מייל" אמינם מנצח בקרב ראפ כשהוא חורז לקהל שהיריב שלו מגיע מבית עשיר ונוח.
ולכן כשנגוסה צועק "אפ'חד לא יגיד לי, מי אני מה אני" יש לזה משמעות אחרת, קשה, אמיתית. הוא מישהו שלא משנה איך ואיפה גדל, צבע העור שלו יזכה אותו במבט נוסף חשדני משוטרים, בהערכת חסר של מעסיקים פוטנציאלים, בדלתות סגורות במועדונים ומה לא. כל זה לא היה עוזר אם נגוסה לא היה מוכשר. לא מספיק להיות זועם כדי להיות אמן. נגוסה הוא חיית במה, כותב מצוין, מבצע מעולה.
ויש לו, בניגוד לעמיתיו המקומיים לז'אנר, את כוחה של האותנטיות מאחורי שורות החרוזים שלו. היחידים שיכולים להתחרות בו הם תאמר נאפר וראפרים ערבים אחרים. רק הם יכולים לקחת את הראפ הישראלי ולהפוך אותו ממה שנשמע כמו שעשוע יומרני של ילדי פרברים מתלהבים לאמנות שהמקור שלה הוא הרחוב כמו שתופס אותו המיעוט, ולא המעמד השליט. לא מקום לראות ולהיראות בו, אלא זירת קרב פוטנציאלית. ל-ו-ד זה בדם שלו.
אבל מה שחשוב זה היום שאחרי
כמו דמוקרטיה וקומוניזם גם השבעה הוא קונספט מעולה שהחולשה המרכזית שלו היא בני אדם. בעיקרון, המטרה היא לעטוף את מי שעולמו עבר טלטלה שאין לה הופכין ולעזור לו לתעל את העצב והכעס החוצה. בפועל, גיליתי שוב בשבעה של חברתי האהובה, זה עובד קצת אחרת.
אנשים מגיעים עם תקרובת ומתיישבים. חלקם נשאר זמן ארוך, חלקם תובעים תשומת לב מהאבלה, וגרוע מזה – מחפשים ניחומים בעצמם. מבקשים לשמוע ממנה בדיוק מה קרה בלי לחשוב על כמה פעמים כבר סיפרה ושיתפה, ספק מתלוננים על העובדה שלא הקדישה להם זמן, עסוקים בפחדים ובמחשבות שלהם, מתישים. איש חכם אמר לי פעם שכשאתה מגיע לשבעה המטרה שלך היא להיות זמן קצר – לא יותר מחצי שעה – לדבר עם האבל על מי שהלך, לגרום לו לבכות ולהסתלק. לא להתנחל עם בורקס.
הדירה הקטנה היתה צפופה ועמוסה במבקרים ובמזון. ההורים שלה עמלו במטבח, מפנים את המקרר, עורמים עוגיות ועוגות, משכנעים חברים לקחת פחמימות הביתה כי כבר אין מקום. הם עבדו קשה, לא משאירים לעצמם זמן למחשבות. ילדים התרוצצו בין החדרים, יושבים לפעולה מאולתרת עם מדריך הצופים שבא לבקר, רעש והמולה ושמחה תזזיתית, מאנית.
ההתמודדות האמיתית תתחיל ביום שאחרי. להגיע לשבעה זה חשוב, אבל אחרי שיפוג הרעש וייאכלו העוגות וייעלמו ההמונים יגיע הרגע הבלתי נתפס שבו החיים מתעקשים להמשיך. דיברתי על זה עם חברה לעבודה שאביה נפטר חצי שנה לפני אבא שלי. היא השתמשה בדיוק באותו מונח שעבר לי בראש כשחזרתי למשרד: רעידת אדמה. התחושה היא שהעולם כולו היטלטל ורעד, אבל רק אתה מרגיש את הקרקע רוקדת מתחת לרגליים. כולם – ברחוב, בעבודה – מסתובבים כאילו לא קרה דבר. אני זוכר את עצמי מנסה להבין איך העולם פשוט ממשיך, את התימהון והכעס.
היום שאחרי יגיע. יהיו עוד סידורים ובירוקרטיה להתמודד איתם, אבל יום אחד יהיה שקט, ויותר מדי זמן למחשבות וכעס. אני מתכנן להיות שם כדי לחבק ולעשות קצת רעש.
קצת אימה לא תזיק
צפיתי השבוע בסרט אימה כל כך טוב שנאלצתי לצפות בו במקטעים של עשר עד עשרים דקות, עוצר מדי פעם כשהכול נהיה מפחיד מדי. את ארבעים הדקות האחרונות צלחתי ברצף, וכל זה באור יום בלבד. למה לסבול אתם שואלים? ובכן.
לפני שבועיים וקצת קם בבוקר בן זוג של חברה שהיא אחד מהאנשים האהובים עלי בעולם, ניסה להכין קפה, ולא הצליח. משהו לא עבד. הם נסעו למיון, ותוך שבועיים של בדיקות, והידרדרות מהירה, התברר שהוא לוקה בסרטן אלים וסופני. נותרו לו כמה חודשים, פלוס מינוס. בפרק זמן של שבועיים החיים עברו מתהיות על מה יקרה לשכר הדירה והתלבטויות לגבי בית הספר של הילד, לגהינום עלי אדמות.
בסרטי אימה לוקחים את שלל הפחדים והחרדות שלנו ומעניקים להם פנים ושמות, הופכים אותם למה שבני האדם השתמשו בו תמיד כדי לנסות ולצקת משמעות במציאות הכאוטית והמנוכרת – סיפור. דברים לא קורים סתם כך, יש סיבה ומסובב, יש אלוהים ואלים, יש סדר.
וכך גם בסרט שראיתי מגיע הרגע שבו הפחד מקבל שם. היצור שמאחורי ההתרחשויות שהקפיצו את הצופה במושבו מתגלה, ומקבל לא רק צורה אלא גם סיפור. וידע הוא כוח ושליטה: אחד המוטיבים החוזרים בספרי אימה ופנטזיה הוא שדים שמגנים בקנאות על שמם האמיתי, כי מי שיידע אותו יוכל לשלוט בהם. תחשבו עוץ לי גוץ לי אבל בגירסה למבוגרים. ברגע שלרוע יש שם ופנים והסבר, אפשר להביס אותו, למצוא את הנוגדן שיפרק אותו מנשקו וישיב את החיים למסלולם.
ואז מגיעים החיים האמיתיים עם הגירסה שלהם לאימה. בלי רוע, בלי מניעים, בלי כוח ושליטה. אין נרטיב עם רעים וטובים, וגם כשמגלים את שם המחלה זה לא בהכרח משנה משהו. הנה יש לנו תווית ופרוגנוזה, אבל אין מה לעשות. רק לנסות להקל, לטפל במי שיישאר מאחור, ולחכות.
זה אבי כל הפחדים, להתעורר יום אחד ולגלות שהחיים שלך השתנו באופן בלתי הפיך, אולי נגמרו, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין, ואין בהכרח סיבה. ולכן הצפייה בסרט אימה, בעיקר בשבועיים האחרונים, היא תרפיה. אפילו היכולת לעצור בכל נקודה ולהחליט מתי ואם אני רוצה לחזור ולצפות מרגישה כמו סוג של השבת השליטה לידי. אני לא רק צופה חסר אונים מהצד, אני האיש עם האצבע על הכפתור, עוצר וממשיך את הזמן בלחיצה. ובסוף היה קתרזיס, ואחת הדמויות – ניחשתי איזו – ניצחה ושרדה, ואחרת מתה כי הגיע לה. יש התחלה, אמצע וסוף טוב כזה או אחר, הכול נשלט וידוע והכי חשוב – הגיוני.
ובחיים? כאוס ועצב גדול וחוסר אונים. ובמקום לחפש עלילה וצידוקים, צריך לקבל את זה, להתמודד עם זה, לקום כל בוקר בידיעה שהיום עלול להיות היום, ולחיות, אבל ממש, בכל זאת.
לנקות את המצפון ב-30 שניות
״ילדים מתים באפריקה״ אומר לי מקנולטי בקול עצוב, ואני מחכה 30 שניות כדי לקבל את המטבעות עבור הצפייה בפרסומת ולהמשיך במשחק. לא הורדתי אותו לטלפון כדי שינגנו לי על המצפון, רציתי לברוח קצת מהמציאות לכמה דקות. תניחו לי.
זה חלק בסיסי בכלכלת משחקי הסלולר. לכל משחק מטבע משלו – כסף, יהלומים, מה זה משנה. וכמו בחיים עצמם אתה תמיד זקוק לעוד כדי להמשיך לשחק וכדי לנצח, Free to play, pay to win זה המודל. אחד מהכלים הוא צפייה בפרסומות: אם תסכים לחכות 30 שניות בזמן שפרסומת רצה על מסך הטלפון, תקבל כך וכך מטבעות. רוב הזמן הפרסומות הן למשחקים אחרים, מקסימום לאיזו אפליקציית דיאטה. אבל בשבועות האחרונים צץ לו דומיניק ווסט, שחקן בריטי חביב שעשה את תפקיד חייו כמקנולטי, הבלש המקסים בסדרת המופת ״הסמויה״, ומספר לי על צרות באפריקה.
ברור לי שיש צרות באפריקה. ולא רק שם. גם ממש פה ליד יש עניים, ויש ערבים בלי זכות הצבעה שחיים תחת הדבר הזה שאין לומר את שמו, נו, אפרטהייד? כיבוש? יש שלל עוולות, חוליים ובעיות, מעשי ידי אדם וטבע, ולא מעט ארגונים שמגייסים כסף כדי לנסות לפתור אותם. שזה בסדר, אני לא בא לקטר על שכר מנכ״ל העמותה וכל הג׳אז הזה, אני יוצא מנקודת הנחה שהכוונות ברובן המכריע טובות.
מה שמטריד אותי הוא המניפולציה השקופה, ההסתננות למנגנון האסקפיזם המערבי של משחקים דבילים בטלפון. מקנולטי ושולחיו בעצם אומרים לי: היי פריבילג לבן, אתה נהנה מהשעשוע המטופש שלך, מהמשחק בטלפון החכם והיקר? אתה צריך עוד כסף או חיים למשחק חסר החשיבות שלך? ובכן ילדים באפריקה צריכים קצת יותר. עכשיו בוא, תלחץ על כפתור, תשלח כסף, וניתן לך לחזור לשחק במצפון ממורק.
זו גירסה דיגיטלית של האינדולגנציות מימי הביניים. חטאת? תביא כסף וקבל תעודה שתסדר לך כניסה לגן עדן, וי.איי.פי בלי תור בכלל. אין לך כוח ללכת להפגין, לעבוד באמת בשביל שינוי, ללכלך את הידיים כדי לשנות את העולם? אתה עוד בורג קטן במכונה של העולם המערבי העלק נאור? שלם קצת כסף ותוכל לשכוח מהילדים באפריקה, או בעזה, או בכלל. זה פטור ממאמץ.
מקנולטי לא אשם, גם לא הארגון שהוא מייצג, אני בטוח שהם רק רוצים לעזור. זה הסדר העולמי שבו אך טבעי שאילון מאסק יקנה את טוויטר ב-44 מיליארד דולר, אבל ממשלות לא יצליחו להחליט על חלוקת משאבים צודקת כדי למנוע רעב ומחסור להפוך את ארגוני התרומות למיותרים. דרוש סדר עולמי חדש, וגם לא יזיק משחק בלי פרסומות. ואם אפשר שיניחו לי, לאסקפיזם, ולמצפון שלי.
טוקבקים אחרונים