משהו נורא ונפלא שלא אעשה יותר אף פעם (אולי)

״עכשיו, עכשיו!״

אני במרכז זירה על גג בדרום תל אביב. מוקף בקהל שבשלב הזה אני לא מודע לקיומו. החושים שלי מוגבלים: אני ממוקד ביריב שעומד מולי. בזווית העין הגר, השופטת והמאמנת של שנינו. אני שומע את רום, איש הפינה המופלא, שצועק עלי לצאת להתקפה, עכשיו. 

אין לי אוויר ואין לי כוח. לצאת להתקפה? עכשיו? מרחוק אני שומע גם את איש הפינה של היריב, נדמה לי שהוא צועק את אותן המילים. כנראה שגם ליריב לא נותר חמצן בריאות. הרגע סיימתי לשגר כמה אגרופים, נראה לי שהם היו לא רעים בכלל. אפשר לנוח לרגע?

אי אפשר. אני גונב עוד שנייה, זז, מטעה, וזורק ידיים קדימה שוב. אני לא רוצה לאכזב את רום, ולגבי מנוחה – לא לשם כך התכנסנו. למה בעצם התכנסתי לתוך הסיפור הזה, שוב? אין לי תשובה טובה. בפעם הראשונה שהשתתפתי בקרב לא ידעתי למה אני נכנס. בעיקר לא דמיינתי את רכבת ההרים הרגשית שלפני. גלי חרדה לא סדירים שגואים פתאום ומאיימים להטביע אותי. יש משהו כל כך לא טבעי בכניסה לשטח סגור מוקף קהל, כולל מכרים וחברים, שבו מישהו ינסה להכות אותי הכי חזק שהוא יכול. 

אבל עבר זמן, הפניקה שלפני נשכחה, ההתעלות שאחרי חקוקה היטב בזיכרון. וחוץ מזה סיפרתי לעצמי שהפעם זה שונה. אז: הקרב היה מול יריב לא מוכר, שאין לי מושג מה יקרה מולו. עכשיו: חבר למועדון הקרב לקשישים, אנחנו מתאגרפים זה מול זה בקרבות אימון, ספארינג, פעמיים בשבוע לפחות. אני יודע למה אני נכנס, שנינו לא באים להשתולל ולגרום נזק, זה בעצם יהיה דומה לקרב אימון. 

לא דומה. קרב אימון אפשר לעצור בכל רגע נתון, לסמן ליריב שיכה חלש יותר, לנסות דברים חדשים. זו סימולציה, משחק, שעשועי כאילו. הזירה היא אכסניה אחרת שמכתיבה חוקים נוקשים. זה הדבר עצמו. לא עוצרים, לא חושבים, לא עובדים חלש. הגוף מתפקד על אוטומט, כל המהלכים המתוחכמים שתכננתי לעשות נשכחים, מה שקורה בפועל הוא רק מה שכבר נקלט בזיכרון שריר. בין סיבוב לסיבוב אני נאבק להסדיר נשימה. אחרי שבוע של מחשבות, תהיות, חששות, פתאום הכל קורה, מהר וחזק, כמעט מדי.

הסיבוב השלישי והאחרון הוא הקשה מכולם. אין אוויר ואין כוח, וזה הסיבוב שבו צריך לתת את הכל. כשהגונג מהדהד לסיום אני נשטף סיפוק והקלה משכרים. המוח שלי מייצר חומרים שאין סם שיתחרה בהם. אני והאיש שלפני רגע ניסה להוריד לי את הראש מתחבקים, אסירי תודה. אני יורד מהזירה, מותש ומרחף. בת הזוג מחכה לי עם בירה. אני לא עושה את זה יותר בחיים, אני אומר לה. היא מחייכת. ואם אני אשאל אותך מחר? מחר עדיין אגיד לא. אבל בעוד שבוע? אין לדעת.