זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!

ללכת או לא ללכת? ומה אם יהיה משעמם (שזה ההפך מפומו)?, החרדה מהחמצה מובילה אותי לקבוע וליזום ולתכנן, אבל אז, כשאני כבר על קו הזינוק, אני נתקף בעייפות עמוקה ורצון לשקוע אל כריות הספה. כמו בכל פעם לפני טיסה לחו"ל, דקה לפני הטרמינל, כשהתאווה לאוויר אחר והרפתקאות מתחלפת ברצון עז לחזור הביתה. לא כל שכן אם הפעם מדובר באירוע שחוץ מהמזמינה אני לא מכיר בו כמעט אף אחד.

אלה לא דילמות שאני נאלץ להתמודד איתן יותר מדי. אני האדם המתכנן, האיש שקובע דברים ימים ושבועות מראש, ויודע לרוב עם מי נפגשים ואיפה. כמו קלישאה של סוכן חשאי קולנועי, אני מגיע לשטח כשאני יודע איפה היציאות והיכן אפשר להחביא נשק מטאפורי, הכול ידוע והגבולות משורטטים.

התכנון המקדים הוא השריון והמגן, ההימנעות מהבלתי נודע ומהעצמי. אם לא אתכנן אני עלול למצוא את עצמי עם זמן פנוי למחשבות מתרוצצות, או עם אנשים לא מוכרים בלי אינטראקציה מתגמלת ומנחמת, או גרוע מזה – עם מראה שמספקת בבואה אפורה ודלה, בבואה שהרקע שלה הוא הפחדים הגדולים נוסח איך הגעתי למקום ולנקודה הזו בחיים, איך.

אבל הלכתי, אחרי משא ומתן עם עצמי ובחינת העובדות. זה מרחק דקות ספורות על אופניים מהבית, אם לא ימצא חן בעיני אפשר לחתוך ולברוח, מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. באתי ומייד ארגנתי כוס של משהו כדי שיהיה מה להחזיק ביד, ופה ושם התגלגלה שיחה, וכבר התחלתי לחשב מתי איפרד בנימוס ואדווש הביתה.

אבל הדברים זזו, והתגלגלו קדימה, מסלקים ספקות ועכבות והשתבללות, ואנשים דיברו ונפתחו, ואיזשהו קסם חמקמק התרחש ושעתיים אחרי מצאתי את עצמי מפזז בכוונה גדולה על רחבת הריקודים, במצב רוח מרומם, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי עד הערב, בלי להסתכל יותר מדי לצדדים, לבדוק מי רוקד ואיך ואיפה אני בהירארכיה. המוזיקה היתה מצוינת והחיים יפים.

ברור לי שלסוף הקורונה – או לפחות הפוגה – היה חלק בעליצות, אבל ברור לי שלאלמנט ההפתעה היה חלק גדול אפילו יותר. משהו בשחרור הסופי, בהתמסרות ללא משורטט ומוכר, איפשר חופש גדול יותר והנאה שלמה יותר. 

אל תצפו למוסר השכל רוחני על לשחרר ולזרום. יש לא מעט אירועים חצי צפויים או ספונטניים לגמרי שמשעממים ומבאסים, יש לא מעט תוכניות מדוקדקות שעושות רק טוב. אפשר לדלג בין ספונטניות לשליטה בלי להצהיר אמונים רק לאחת מהן. אין פה שורה תחתונה דרמטית, רק הפתעה קטנה משום מקום שעשתה לי טוב בנשמה ושאת המקצב שלה הרגשתי עוד ביום שאחרי. ואולי תשפיע על ההיסוסים וההחלטות של הימים שיבואו.

בשבוע שעבר ביצעתי תנועות פיזוז מפוקפקות מול המצלמה לצלילי ג׳יין בורדו. יש כל כך הרבה דברים מקולקלים במשפט הזה שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל, וגרוע מזה – התיעוד הנ״ל רק יוביל להשפלות נוספות. 

תומר סיים את התיכון, והמורים שלו, קשובים לרוח נעורים, בחרו לגרור את כולנו, הורים מותשים, להזיז כתפיים מול הזום לצלילי ביצוע ל״אהבה ראשונה״ של ג׳יין בורדו הסכרינית-גלגל"צית. מישהו בטח אמר ״בואו ניקח קלאסיקה ונחבר אותה ללהקת אינדי בועטת שהצעירים אוהבים״. אני בטוח שתומר, שבשבילו קלאסיקה זה ביגי, יעריך. 

הכוריאוגרפיה כוללת הנעת ראש מצד לצד, נפנוף רפה ביד ימין, הנפת אגרופים רכה מצד לצד כמו דוד שיכור שיצא לקרוע את החתונה ברחבה, והפרחת נשיקות באוויר כשהן משוגרות באמצעות יד ימין ויד שמאל חליפות. המורה המנחה מבצע את הכוריאוגרפיה בהתכוונות גדולה, ונעלם מדי פעם מהמסך בגלל הורים שלא לחצו על מיוט. בסוף הוא מורה בקול נחוש ״ועכשיו פריסטייל״.

כשנגה היתה בגנון התנדבתי להשתתף בהמחזת סיפור הילדים הנודע בחריזתו המופלאה של לוין קיפניס ״אליעזר והגזר״. הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי להשפלה הזו היתה הביטחון המלא שהילדה תתלהב לראות את אביה במרכז הבמה. קיבלתי תפקיד משנה חשוב – לקיק החתול – ולחזרות הגעתי עם זנב ששאלתי מאחת מהתחפושות של הילדה. עבדנו על הסצינות, חקרתי את המוטיבציה של הדמות, ויום ההופעה הגיע. 

אחרי שהדרמה תמה והגזר שוחרר, ראיתי את נגה רצה לעברי. התכופפתי, מוכן לחיבוק המעריץ והאוהב לאבא-כוכב, רק כדי לגלות שהילדה הזועמת באה לדרוש בחזרה את הזנב הגנוב. 

האם שנים אחרי לא למדתי את הלקח? לא בדיוק. הפעם המטרה שלי מרחיקת לכת ואסטרטגית יותר. כן, תומר והחברים שלו יתפדחו קשות מההורים המביכים שלהם, וסביר שאספוג לעג שנון במיוחד. אבל: אני די בטוח שאם הייתי נמנע מלנופף בזום עמוק בפנים הנער היה מתבאס. ואי שם לקראת שנות הארבעים-חמישים שלו יש מצב שהוא אפילו יעריך את ההתבזות הפומבית שלי, המנוגדת לכל נים בנפשי הצינית, ושנובעת אך ורק מאהבה אינסופית אליו. פריסטייל. 

לפעמים צריך להגיע לקבר לא בעונה. לא ביום הזיכרון, או ביום השנה או ביום ההולדת. תמיד חשבתי שהמעטפת של כללי הטקס תומכת, מכוונת, שלא נלך לאיבוד. אבל דווקא טוב קצת לאבד את הדרך. לא היינו פה שנים. בהתחלה ברחנו, אחר כך היתה קורונה, ואז פשוט קבענו תאריך שרירותי רק שבדיוק עפו טילים, אז קבענו יום אחר ואז הוא הגיע. אז נסענו.

הר הרצל היה ריק, לאו דווקא מאנשים כמו מקדושה וחשיבות. חבורת נערות יושבת בצל ושומעת מהמדריכה על גולדה מאיר, שם פרטי ושם משפחה במלעיל. חיילים עומדים בחלקת גדולי האומה והמדריך מרביץ בהם ציונות בווליום מוגזם. בכניסה יש דמות קרטון של חוזה המדינה עם חור באמצע הפרצוף כדי שתוכלו להצטלם, וקיוסק עם השם המצוין "במרפסת של הרצל". אין מקוננות עם סלים כבדים, אין אבלים עם שכמות מתוחות, אין שירי תוגה בפקקים בדרך.

אנחנו מחפשים את חלקת הקבר, הולכים לרגע לאיבוד בין כל השיפוצים, אבל נגה מנווטת אותנו בביטחה. שנים הגענו בכל יום זיכרון, הילדים לא הצטרפו כמעט אף פעם, תמיד נרתעתי מלגרור אותם אל עיסקי השכול. הקבר לא הולך לשום מקום. אבל אחרי שנתיים בצבא והדרכת חיילות עולות חדשות נגה לגמרי שולטת בהר ואנחנו מוצאים את הקבר בקלות. אין אף אחד מסביב, רק נקר נחוש על העץ שליד. הנקישות שלו הן יופי של סאונד אפקט.

ומכיוון שכללי הטקס לא תקפים היום ומכיוון שאין ציוויים ומנהגים באוויר, אנחנו מדברים, פריסטייל, ונגה מספרת איך היתה נעצרת ליד הקבר ומספרת לחיילות את סיפורו של החלל, ורק בסוף מגלה שמדובר בסבא שלה לקול קריאות "או!" ו"אה!" בשלל מבטאים זרים. ואחר כך שואלת את אמא שלי בחוכמה ובעדינות שאלות, ואני שומע סיפורים שכבר שמעתי אבל בכל פעם מצטרף איזה ניואנס חדש. 

והשיחה זורמת מהאבא המת במלחמה לאבא שמת פתאום לפני ארבע שנים, לאיך אני הילד קיבלתי אותו, איך קיבלו אותו סבא וסבתא שלי ששכלו את בנם היחיד במלחמה. זו לא שיחת "זוכרים את המת", זו שיחה של אמא ובן ונכדה, ובשלב מסוים זה קצת יותר מדי, שני אבות מתים זה המון, וכבר יותר מדי ימי זיכרון עברו בלי פורקן ראוי, ואני מוצף, ונגה מסתכלת במבט בוחן ושוקל ושואלת "אתה צריך חיבוק?" ובטח שאני צריך, ואני בוכה עליה קצת את כל מה שהצטבר והיה צריך לדלוף החוצה כבר מזמן. 

עכשיו אפשר לרדת מההר ולחזור הביתה. בשבוע הבא יש אזכרה לאבא שאיתו גדלתי כל חיי, ואז הפסקה, ואז נתחיל מחדש. הקברים לא הולכים לשום מקום.

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

זו האזעקה הראשונה שלי בחדר המדרגות של הבניין. הזוג ממול יוצא עם התינוקת על הידיים, האב בלי חולצה. באזעקה הבאה הוא לבוש. בשלישית התינוקת בעגלה, כך שאפשר להעביר אותה מהמרחב המופצץ למרחב המוגן בלי להעיר אותה. מתמקצעים.

אני מבלה את הזמן בשיחות עם הילדים שפזורים בין אמהות, עם חברים, משפחה. בלילה הראשון עוד מוודא בקדחתנות שכולם בסדר. בהמשך קצת פחות. העיסוק בטלפון מסיח את הדעת מהאימה שמטילים עלי הקולות בחוץ. הסירנה, ואחר כך קולות הנפץ. אני קורא על נפילות בדרום, בחולון ורמת גן, אבל זה עובר לגמרי מעל הראש הפרטי שלי.

יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים שהרעש הזה מייצר. קולות משמיים שמפיקה ישות בלתי נראית. אין לי מושג איך נראית המפלצת, אין לי שליטה בזמן ובמקום שבו תפגע. כמו אדם קדמון שמתכווץ במערה כשבחוץ הסערה נוהמת, ברקים ורעמים תוצרת אלים קדמונים. חוסר האונים מייצר פחד, זה בתורו מייצר כעס, וכל זה, יגיד לכם מאסטר יודה, מוביל אותי אל הצד האפל. אני יושב בחדר המדרגות ולרגע או ארבעה מייחל לכתישת החמאס, חיסול עזה, שיטוח שכונות, ריסוק בתים, להרוג, לנפץ, להחריב, להחזיר אותם לימי הביניים. 

מה עם הילדים שם, שממוגנים אפילו פחות מילדי שבחדר מדרגות לא רחוק ממני? מה אכפת לי, ההורים שלהם בחרו בשלטון אלים וחשוך, לא? בדיוק כמו שהרוב כאן בחר בממשלה הרעה שמחליטה בשמי על עוד איזו צעדת דגלים בירושלים, עוד מזוודת דולרים שיממנו את הטילים שמתעופפים עכשיו בשמיים. 

אולי זו המטרה המשותפת של שני הצדדים, שדומים זה לזה יותר משהיו רוצים להודות. הנהגות שמבססות את ההגדרה העצמית על לאום ולאומנות, דת ושנאת האחר. הכעס הילדותי שלי, הרצון בנקמה והשמדת האויב, הם בדיוק מה שמחרחרי המלחמה ותאבי הקדושה רוצים. להזין ולתדלק את המדורה, שלא תכבה לעולם. אני מוותר. 

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לחזור לישון. אני נזכר בלילות עם נגה התינוקת, שנרדמת ואין לדעת אם תקום עוד חצי שעה, שעתיים, אולי רק בבוקר. הגוף עייף אבל המוח חרד מלהירדם רק כדי להתעורר עוד מעט לקול יבבה. דיקטטורה ילדותית, לא רציונלית, שמטלטלת את חיי. נגה התבגרה מאז. מה יהיה עם שאר האנושות. 

עוד אזעקה תופסת אותי בחנות, באמצע היום, אבל הלילות חוזרים להיות שקטים. אני קורא על טילים בערים אחרות, על לינצ׳ים אבל כל אלה מרוחקים מהבועה שלי. עוד מעט גם זה יירגע, ובעוד שבועיים או חודש הכותרות יעסקו במחדל אחר. אף אחד לא יסיק מסקנות, שום דבר לא ישתנה. אני מקווה שדפנות הבועה שלי יחזיקו מעמד, ובעיקר מקווה שאני טועה, ושבסופו של דבר משהו יחלחל מתחת לפני השטח, תזוזה טקטונית שאני עדיין לא מבחין בה אבל מתרחשת, ושתוביל להפסקת ריקוד הדמים הצמוד הזה. בינתיים אני יודע לפחות שיש לי שכנים נחמדים להסתתר איתם בחדר המדרגות. 

״שבוע עבודה היברידי״ – הבאזוורד הגדול הבא. מדברים על זה כבר חודשים, ועכשיו זה מתחיל לקבל צורה. קודם בהייטק – חברים שעובדים בתעשיות ישנות יותר נקראים לדגל ולמשרד לחמישה הימים המלאים של פעם. אבל באימפריות החדשות מדברים על שילוב: כך וכך ימים במשרד, כך וכך בבית.

אני אוהב את סביבת העבודה המשרדית שלי. התנאים מעולים, האנשים אחלה. אין לי שום רצון לחזור לשם. אחרי תקופת הסתגלות שכללה פה ושם איזה התקפון קלסטרופובי, הבנתי פתאום, כמו באיזה משל מוסר אמריקאי, שהכי טוב לי בבית. 

שנים מדברים איתי על וורק-לייף בלאנס, עוד מונח הייטקי שגור ושחוק, ורק עכשיו הבנתי את המשמעות. קודם חשבתי שהאיזון הקדוש פירושו לצאת מוקדם בימי ילדים ולא לשבת על מיילים בשבת. אבל לא – המשמעות היא בישול תוך כדי האזנה והשתתפות בישיבת וידאו, קפיצה לאימון באמצע היום בין ישיבות, סגירת מייל חשוב אחרון אחרי ארוחת הערב – איך שמתאים ומסתדר. 

לפני הקורונה, היום שלי הורכב מבלוקים – או שאני במשרד, או שאני בבית. הפעולות והמצב המנטלי נגזרו מהאכסניה. יש זמן מת במשרד? בעיה. יש עומס עבודה פתאומי כשאני בבית? מעצבן. אבל לא עוד. אפילו איש מתובנת ומרובע כמוני הפך סופסוף לגמיש, משלב ואורג את העבודה והחיים זה בזה בהרמוניה, מדלג מהכנת פסטה לילדים לכתיבת מסמך לפרויקט בצעד קליל ובוטח. אם חסרה לי חברת בני אדם אני יורד לרחוב לסיבוב, קובע צהריים עם חבר, או סשן עבודה בצוותא מבית קפה עם קולגה. אני לא זקוק ליותר מזה.

אני בטוח שזה לא עובד לכולם. אין לי ילדים קטנים בבית, חלק גדול מהעבודה שלי הוא מול אנשים שנמצאים גם ככה מעבר לאוקיינוס, ותמיד הייתי קצת מיזנטרופ. אבל זו בעיני המשמעות האמיתית של איזון והיברידיות – לא מסגרת אחת שמחייבת את כולם לרקוד למנגינת אותו חליל, אלא גבולות גמישים שמאפשרים לכל אחד להזיז ולהתאים אותם לעצמו. 

ההכרזות על שבוע עבודה היברידי עם חלוקה אחידה לכולם הן רק ההתחלה. פירצה ראשונה בחומה בצורה שעומדת על תילה שנים. מי שגר בדירה קטנה עם זאטוטים ירצה להגיע כל יום למשרד, אחרים לא ירצו להגיע אפילו פעם אחת. זה יחייב חשיבה אחרת, איזון חדש, זה יאפשר לשכור פחות חללי משרדים, יחסוך לחלק מהאנשים את התפוצצות הזעם היומית שנקראת פקק תנועה, ואולי ימנע גירושים וישפר יחסי הורים-ילדים, מי יודע. זה ישפיע על חברות משלוחי מזון ועל עיצוב מטבחים, שעות פתיחה של חנויות, מופעי תרבות ומה לא. שנים קדימה אנשים יסתכלו על תרבות העבודה שלנו לפני הקורונה כמו שאנחנו מביטים על העובדים בזמן המהפכה התעשייתית.

המהפכה בדרך. עד שהיא תגיע אני נשאר בבית ומכין כדורי בשר עם לפטופ פתוח ליד. אל תפריעו.

בעצם, אומרת האוקראינית הלוהטת, אתם שני טעמים של אותה דת. היא הגיעה לדרי, עיירה אירית משעממת, במסגרת משלחת של תלמידי תיכון ולא מבינה למה פרוטסטנטים וקתולים נוהגים לפוצץ זה את זה על בסיס קבוע. כשמנסים להסביר לה שיש כאן מורכבות דתית ופוליטית, זה נשמע לה אידיוטי. זה באמת אידיוטי.

"נערות דרי״ (בנטפליקס) מתרחשת באירלנד בתחילת שנות ה-90. הגיבורות הן תלמידות תיכון דתי שעסוקות בבנים, סמים ועוד קצת בנים, כשמסביב מפטרלים חיילים חמושים, ומדי פעם צריך לנסוע לבית הספר בדרך הארוכה כי יש מכונית תופת על הכביש. היא מצחיקה נורא, עם פסקול אייטיז וניינטיז חמוד, וקצת מדכדכת דקה אחרי שהפרק נגמר.

יש משהו אבסורדי בעובדה שדווקא בישראל אפשר להבין סדרה שמגיעה מצפון אירלנד טוב יותר מכל מקום בעולם כמעט. באחד הפרקים, הבנות נוסעות באוטובוס לבלפסט, להופעה של טייק ד'את, ללא אישור ההורים,   ונתקלות במקרה במנהלת בית הספר. הן ממהרות להכחיש הכול, כולל בעלות על תיק עם כמות יפה של אלכוהול. ברגע שהמנהלת מבינה שמדובר בתיק ללא בעלים היא קוראת לנהג לעצור את האוטובוס, ובסצינה הבאה רובוט משטרתי מפוצץ את בקבוקי הוודקה של הבנות. צפון אירלנד בואכה קו 5, תל אביב.

בפרק אחר המשפחה צופה בטלוויזיה בג׳רי אדאמס, מנהיג השין פיין, ארגון ההתנגדות המרכזי בצפון אירלנד, מתראיין בטלוויזיה. הקריינית מציינת שהקול הוא כמובן קולו של שחקן, שמדבב את אדאמס. הלכתי לבדוק מה לעזאזל. מתברר שבין 1988 ל-1994 אסר החוק הבריטי על השמעת קולם של אנשי שין פיין ועוד 11 ארגונים צפון איריים. מה עשו ערוצי הטלוויזיה? המשיכו לשדר ראיונות ונאומים, אבל עם דיבוב. טמטום, דמיון ויצירתיות משמשים בערבוביה מופלאה.

כל זה בעיקר מאשר את העובדה שכולנו בני אדם, טיפשים ועיוורים באותה מידה, ולא משנה איפה נולדנו. כשבוחנים את צפון אירלנד בפרספקטיבה של זמן קל לצקצק ולגחך על האבסורד. אבל כשמפנים את המבט לכאן? סכסוכי טריטוריה בלתי נגמרים בין בני אדם שמאמינים או לא מאמינים בווריאציות של אותו אל. דתות ממוסדות שמקדשות טקסים ומקומות ולא חיי אדם, ומה זה משנה אם זה מוביל לפיגועים או אסון המוני. המערכת חזקה מדי, רעבה מדי, עסוקה בעצמה. ארגון התנגדות אירי אחד הופך ליותר מעשרה, דתות מתפצלות, נהלים ושכל ישר ניגפים מול אינטרסים, כוחנות וחמדנות.

ההמונים שנרמסו בהר מירון לא יזכו לצדק. ספק אם תהיה ועדת חקירה בעלת סמכויות ושיניים, ספק גדול יותר אם מישהו ייקח אחריות ויתפטר. ימצאו ש״ג, אירוע אחר יתפוס כותרות ויאללה הלאה. הם קרבנות של פיצול, של קבוצות שישלמו כל מחיר כדי לשמור על הגטו הפרטי שלהן, של מנהיגים לכאורה שמעדיפים את האינטרס הצר על רווחת הזולת. הם לא שונים בהרבה ממוסלמים שנרמסים במכה, מקתולים או פרוטסטנטים שנורו או התפוצצו באירלנד, מקורבנות איוולת בכל העולם.

בצפון אירלנד הגיעו להסכם שלום מורכב ועדין והכול נראה מצוין. היום כל זה בסכנה בגלל הברקזיט, ללמדנו שגם כשבני אדם מצליחים לפתור סכסוך, אין סיבה לנשום מהר מדי לרווחה. אני מייחל ליום שבו כל מה שקורה עכשיו מסביבי יהפוך לחומר נוסטלגי לסדרה משעשעת, דומה לזיכרון מאיזו פאזה מטופשת מגיל ההתבגרות, משהו שהיה ועבר והיום מתקבל בסלחנות וחיוך. ואולי האיוולת והעוולות של אותה תקופה יהיו קצת פחות מטופשות, ויגבו קצת פחות חיי אדם.