גם הפעם מדובר בשילוב של נסיבות וטריגר שאני לא מצליח לעמוד בו. גם הפעם ברור לי שלהיכנס לוויכוח אקטואליה זו טעות, איש לא ישתכנע וכול הג׳אז הזה. אבל התנאים מתעתעים. אני בסדנה במסגרת העבודה, קורס של יומיים, מוקף אנשים שאמורים להיות מהסוג שלי, כלומר חולקים אותה בועה. הדיון בשולחן שבו אני יושב גולש באחת ההפסקות לענייני היום, ואני מנסה להתעלם, גם כשמתחילים לדבר על זה שבעצם אין רעב בעזה, ואיך כולנו צודקים ומוסריים. מטריד אבל נו. 

רק שאז מישהו אומר שאם צה״ל אומר אז הוא מאמין לצה״ל, וזה מקפיץ אותי. אני בשכונה הזאת מספיק זמן כדי לזכור כל מיני הצהרות של הצבא שלא ממש הסתדרו עם המציאות, שירתתי בארגון הגדול, המגושם והלא יעיל הזה, ויש לי לא רק חברים אלא ילדים שעברו בו גם. לא מדובר במסדר אבירים שחרת על דגלו אמת וצדק. יש לו תקציבים, יש פוליטיקה, אינטרסים. משקר, בטח משקר. 

וכך אני נשאב פנימה שלא בטובתי, ומגלה שמה שכותבים אנשים שאני לא מכיר בטוויטר חושבים גם אנשים אינטליגנטים שעובדים בגוגל. זה כמו אוסף של להיטים מוכרים היטב, ״אין בלתי מעורבים״, ״יש שם אוכלוסייה נאצית״, ועוד ועוד. מורכבות? הנהגות איומות בשני הצדדים, הסכמה על זה שפעוטות שמתים זו זוועה בלי קשר לאיפה אתרע מזלם להיוולד? לא כאן.

להתווכח עם מתכנתים זה אתגר מעניין ומתסכל. הם מפרקים את הדיון לסגמנטים, חלקיקי הצהרות שהוויכוח עליהם נוח יותר מדיון בתמונה הגדולה. הכל אינטרסים פוליטיים? בואו נתווכח רגע על ההגדרה של ״אינטרס פוליטי״, ואחר כך, אם עוד יהיה לך חשק לחיות, נמשיך הלאה. זה מתיש. 

בשלב מסוים אני מעיר לאיש שמולי שקל לדון בסבל של אנשים אחרים מתוך העמדה הפריבילגית שלנו. ״אני לא פריבילג״, הוא עונה. אני מסתכל על חדר הישיבות הממוזג שבגורד השחקים שבו נמצאים המשרדים שלנו. לא מזמן חזרנו מעוד הפסקת קפה עתירת כיבוד מוצלח. אין לי מה לומר. יש משהו באנשים האינטליגנטים והמיושבים האלה שמסרבים לראות חצי מהתמונה שמדכא אותי הרבה יותר מביביסטים וכהניסטים.

הקורס מתניע מחדש, ואנחנו חוזרים לדון בשלל נושאים, כמו מנהיגות וגם יישוב קונפליקטים בעבודה. אחלה נושא יישוב קונפליקטים. אולי אפשר להשתמש בקצת שכל, אמפתיה ורחמים. 

הלכנו לסופרמן החדש, הצאצאה ואני. קראתי קצת על הסרט – הבמאי טען שמדובר בסיפור של מהגר, הרפובליקאים עיקמו את האף, היתה אפילו טענה שמדובר בסרט פרו-פלסטיני. וכל זה נשמע לי קצת קשקוש והרבה יחסי ציבור. המציאות קשוחה מספיק בלי שמנסים להדביק עליה אייקון תרבות פופ שלובש תחתונים אדומים מעל המכנסיים. תנו לי קצת אסקפיזם ובואו נתקדם. 

ורוב הזמן הסרט אכן היה מבדר ומופרך כצפוי. כמה אפשר לקחת ברצינות סרט עם כלב מעופף (בגלימה), יקומי כיס מקבילים ומפלצות דמויות גודזילה, וכל זה בשעה הראשונה? במושב לידינו אבא הסביר לילדה בת 9 שהכל יהיה בסדר, הפופקורן היה חם ויקר. יומית כהלכתה.

ואז הגיעה סצנת הפלישה. בתחילת הסרט מספרים לנו שסופרמן מנע ממדינה דמיונית בשם בורביה לתקוף מדינה בדיונית אחרת. בשלב מסוים, כשסופרמן עסוק בצרות אחרות, הפלישה יוצאת לדרך. צבא גדול, חמוש ומאומן, מול ערב רב של אזרחים שנראים מזרח תיכוניים בהחלט. התכווצתי בכיסא. 

אין לי מושג למה התכוון ג׳יימס גאן, הבמאי. יכול להיות שכשעסק בבורביה הפיקטיבית ונשיאה לבן השיער בעל המבטא הרוסי, חשב על טראמפ ופוטין. אולי על ביבי? יכול להיות שלא חשב על כלום. זה לא משנה, בסופו של דבר ההקשר הוא בעיני המתבונן. היה קשה לצפות בצבא הפולש והאזרחים הנואשים ולא לחשוב על עזה. לחשוב על מה עובר בראש של צופה במדינה אחרת, האם עבורו אני חלק ממדינת קלגסים חד מימדית? 

קראתי פעם על חוויית הצפייה ב״בלאק הוק דאון״ בסומליה. סרט אמריקאי פטריוטי על נחתים שנלחמים נגד המוני טרוריסטים מקומיים, עם קהל צופים שמריע בכל פעם שמסוק או חייל אמריקאי נפגעים. גם חוויית הצפייה שלי עברה טלטלה, יצאה מאיזון. האם אני אמור לקחת כמובן מאליו שהצד ה״טוב״ בסרט מייצג אותי? האם אני בצד הרע של הסיפור? התרגלנו להזדהות עם הצד המערבי, האמריקאי. יש מצב שבלי להרגיש זזנו מזרחה? אולי גם האמריקאים איבדו קצת מהזוהר האדום-לבן-כחול שלהם?

בדרך חזרה עברנו בכיכר הבימה, דרך הפגנת ענק בעד סיום המלחמה. בלי גלימות, סטריאוטיפים ופתרונות קלים, ועם הרבה דכדוך. עזה זה כאן.

אנחנו מקפידים לא לארוז חולצות עם כיתוב בעברית. במעלית בדרך לארוחת הבוקר יורד איתנו זוג מוסלמי, האישה עטופה מכף רגל ועד ראש, ואני שם לב שאני אוחז את הספר שלי כך שהכותרת העברית מוסתרת. אני מנסה לתרגל תשובה לשאלת ה״מאיפה אתם״. אף אחד לא שואל. רק במונית בדרך להופעה הנהג, ידידותי להפליא, שואל מאין הגענו. אני מתלבט מה לענות, מלטה, או אולי טרינידד וטובאגו, והוא כבר מוסיף ושואל ״תל אביב? שמעתי שזו עיר מעולה, אני מתכנן לבקר פעם"

***

על הכרטיס היה כתוב שתיים בצהריים. גיגלתי, תוצאות החיפוש טענו שאכן, זה פסטיבל וזו שעת ההופעה. הגענו קצת לפני שתיים ומצאנו תור ענק של בנות 14 עם מכנסונים, חולצות אוליביה רודריגו, ופה ושם הורה מלווה. הנחתי שמכיוון שמדובר בפסטיבל הכל יתקתק. בפועל אנחנו נצלים בחום של תנור אפייה כמעט שעתיים. בפנים אין רמז לתנועה על הבמה. אנחנו שואלים ואיש הפקה מבולבל אומר שכנראה שיתחילו בשמונה. חם מוות, אין צל, השירותים בתנאים וארומה של טירונות. לשטוף ידיים? לא פה.

אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים פס ומאפשרים לנו לצאת ולחזור למלון. מקלחת, מנוחה קלה, ושוב חוזרים לזירת הפשע. ומחכים, וחם, ובשמונה אין כיוון לרמז להתחלה, אבל קצת אחרי תשע כשהשמש שוקעת סוף סוף המוזיקה מתחילה, ואנחנו שוכחים מהכל ורוקדים וצורחים ושרים. ניצחנו את היום הזה. 

***

ובלילה, ליד המלון, אחרי שעות של תור מתיש בחום של גיהינום, לחץ ומתח וציפייה, אנחנו מבינים פתאום שלא באמת אכלנו היום. רעבים כמו זאבים. כבר אחרי אחת עשרה בלילה, ואנחנו מוצאים מסעדה אחת אחרונה באיזור שעדיין מתפקדת, ותיסגר בחצות.  

אנחנו הלקוחות האחרונים, הזוג שהגיע לפנינו עוזב לפני הביס הראשון שלנו. אבל המלצר מתעקש לפטפט איתנו, להסביר שהפסטה פה טעימה יותר כי לנו אין פשוט את חומרי הגלם הנכונים, מדגיש שזו לא אשמתנו, אבל אין מנוס אלא להגיע לאיטליה כדי לאכול את הדבר האמיתי. זו הפסטה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. 

***

אני הולך לישון אחרי ההופעה והארוחה ובטוח שאקרוס עד הבוקר, אבל רעש מוזר מעיר אותי בשתיים בלילה. אני לא מצליח למקם אותו – בתוך המלון? בחוץ? התרעה על שריפה? עבודות בכביש? טילים? צליל מתכתי עולה ויורד. אני מביט החוצה מהחלון ולא רואה דבר, ומעל הכל מהבהבת לי בראש המילה ״אזעקה״, וחוסר שקט גדול. אני תוהה אם תיירים ממדינה אחרת שהתעוררו מהרעש עוברים חוויה אחרת לגמרי. חשים סקרנות אקדמית כזו, עניין בלתי מעורב לגבי מה זה בדיוק, בלי מחשבות בנוסח ״מנסים להרוג אותי״. הרעש נפסק, אני חוזר לישון, בבוקר הכל שליו ותקין. אפשר לצאת לתייר באירופה הקלאסית. 

הפעם האחרונה שבה ניהלתי ויכוח פוליטי היתה לפני כמעט עשור. ישבתי במכונית חונה עם פעוטה שישנה בכיסא התינוק מאחור, משועמם למוות, גללתי בפיד, ראיתי פוסט מעצבן שבימים כתיקונם לא הייתי משקיע בו עוד שנייה, וצללתי בחדווה אל מחילת הארנב של ויכוח חסר תוחלת ועתיד. היה נחמד.

השבוע מצאתי את עצמי שוב מתווכח על המצב. בלי פעוטות ברקע, סתם בבית קפה עם חברה, אין צידוק ואין טעם, מעולם לא נוהל ויכוח בענייני אקטואליה שהסתיים בניצחון או אפילו הסכמה. איש מעולם לא ניהל ויכוח שבסופו הזדגגו עיניו של בן השיח, סימן בדוק להארה שנחתה עליו, שהיי, אתה גאון,הפכת את עולמי, מעכשיו אחשוב, אחיה ואצביע אחרת. 

זה גם לא היה דיון מעניין במיוחד. שני שמאלנים שמסכימים שרע מאוד פה, שהממשלה איומה, ועזה וכל זה. נקודת המחלוקת היתה על זיהוי הרגע המדויק שבו צריך לארוז ילדים ולעוף מפה. האם חצינו את הקו האדום? איפה נמצא בעצם הקו האדום? מי משרטט אותו? אנחנו ב-1939? 1932? וכו׳ וכהנה, כשאני בגדול טוען שעוד לא הגיע הזמן לנוס, והיא אומרת שאנחנו כבר כמה דקות טובות אחרי שעת השי"ן. 

ואחרי שסיימנו להתווכח ונפרדנו עצבנים אך כידידים חשבתי על הכל מחדש. קודם כל על הפוזיציה: לי יש ילדים גדולים למדי, כולם עם אופציות סבירות לגמרי לעוף מכאן אם צריך. לה יש צמד ילדים קטנים מאוד, והיכולת לזוז איתם למקום אחר מוגבלת ומורכבת. שלא לדבר על העובדה שמדובר בשני בנים, ומי לעזאזל רוצה לגדל את הילדים שלו כשבחדשות כל יום מותר לפרסום על מזבח קואליציה רקובה. בקיצור – אני פריבילג על מלא. מה אני רוצה ממנה, והאם סתם התגוננתי כי עמוק בלב אני חושש שהיא צודקת, ומה שמשאיר אותי כאן הוא הפחד לזוז ולעזוב את המוכר והידוע? 

אבל מעבר לזה הבנתי גם מה ויכוחי הסרק האלה משרתים. נכון שלא נשכנע זה את זו, נכון שנתעצבן קלות. אבל בדרך אנחנו מספקים לצד השני שק איגרוף קטן, דרך לאוורר ולהוציא פחדים וחרדות, לתת להן שם, להפוך אותן לפחות מאיימות. לא נשכנע ולא נשתכנע, אבל אולי לרגע קט נפחד פחות. זה לא מעט. 

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

ביום שלישי התעוררתי מהאזעקה, ואחרי שהתמקמנו במקלט ראיתי שהכריזו על הפסקת אש החל משבע, והבנתי שעכשיו, אחרי שהחליטו להפסיק להילחם, שני הצדדים יפוצצו אחד על השני כל מה שהם יכולים עד לדקה התשעים, ולא נותר לי אלא לחכות ולסמוך על המזל העיוור.

ישבנו במקלט וקיוויתי ממש חזק שהדירה שלי, ששרדה עד כה, לא תחטוף דווקא במטח האחרון. ואז קראתי על באר שבע והתמלאתי צער וכעס וקצת בושה על הדאגות הקטנוניות שלי. ואז יצאנו החוצה, ופתאום לא ברור אם הפסקת אש, או הפרות והפצצות וטהרן תרעד, ומשהו בי התערער.

אני יודע להתמודד עם משברים. די מהר הבנתי שבסדר, מלחמה, ואלה כללי המשחק, וזה עלול להימשך תקופה. אבל ברגע שקיבלתי דרך הכותרות זריקת תקווה קטנה שהנה זה נגמר, הכל הפך לבלתי צפוי ובלתי יציב. טיל ששוגר אחרי השעה היעודה, מטוסים בדרך לנקום, טראמפ מצייץ, ואני מרפרש עמודי חדשות ומנסה להבין מה צפוי לי, אזעקות ומקלטים? שלום של אמיצים?

ונגמר. הבריון הג׳ינג׳י של חצר בית הספר העולמית הכריז על שלום כזה או אחר, והופ, ממחר הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום. ויום אחרי שנקין, שהיה ריק ושקט כל ימי המלחמה, היה עמוס ועתיר תורים לקפה כאילו כלום. וגם אני הייתי כאילו כרגיל אבל עייף, כי לפני שנרדמתי חשבתי על מה אם תהיה אזעקה בכל זאת, ולא הכנו תיק למקלט, והתעוררתי בארבע בבוקר ולקח לי זמן להירדם. 

וכל צליל אופנוע מקפיץ את האוזן, ואני הולך ברחובות ופתאום מודע לכך שאני לגמרי בטווח של טילים משלל מדינות שיכולים לעוף לכאן לפתע. השגרה עשתה קאמבק, אבל משהו בבסיס נסדק. וחשבתי שהנחיות פיקוד העורף היו צריכות להיות משהו בנוסח ״נגמרה המלחמה, בעוד כמה ימים נחזור לשגרה, בינתיים קחו לכם זמן לעבד ולהתאושש. בכל זאת עברתם חתיכת אירוע״. 

וביום שישי נסעתי למסיבה, ובהזמנה נכתב שכל אחד צריך להביא שתייה ואוכל משלו. ניגשתי למטבח, אל שישיית המים המינרליים שקניתי ביום הראשון למלחמה, שיהיה לשהות ארוכה במקלט או בדירה שאין בה חשמל ומים זורמים כי טילים. ובמקום שהמים האלה ישמשו אותי כדי לשרוד מצור הם עזרו לי לעבור לילה של פיזוז, ויש בזה נחמה קטנה. עשו מסיבות, לא מלחמה. 

היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.

שפת האהבה של אבא שלי היתה נסיעות למרחקים ארוכים. שמונה שנים עברו מאז שנפטר לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, ואנחנו עדיין נזכרים במסעות שלו. איך למשל הביא את אחותי בשבת בערב לתחנה המרכזית בתל אביב רק כדי לגלות שהאוטובוס לבאר שבע ייצא עוד שעה, ואז פשוט הסיע אותה לבאר שבע.

נסיעות בשעות לא סבירות לבית אחד מילדיו כדי לתקן משהו, כי למה שנעשה את זה בעצמנו או נשלם לאיש מקצוע, נסיעה בשעת לילה מאוחרת מרעננה לתל אביב כדי להחזיר דובי שנשכח בתיק של אמא שלי לילדה שמתקשה לישון בלעדיו. סוכן נוסע של אהבה. 

שמונה שנים ועדיין מדי פעם מבליח זיכרון ודוקר. לפעמים כשמשהו בבית מתקלקל ואני מתגעגע לתחושת המסירות והאהבה הזו שאין לה תחליף, ומגיעה עם כלי עבודה וחיבוק. ולפעמים סתם ככה בלי סיבה, או בגלל איש מבוגר בחולצת כפתורים מפוספסת תחובה יפה בתוך המכנסיים, שעובר מולי ברחוב. 

ולפעמים אני חושב שאולי כל הנסיעות האלה היו יותר מדי. שאולי הנטייה הזו להתאמץ עבור אחרים, להתמקם בתחתית סולם העדיפויות, קשורה לדום הלב הפתאומי שהותיר אותנו בלעדיו. יש נטייה לאידיאליזציה של המתים, או כמו שאמרה לי אמא מהגן של נגה שאיבדה אב בגיל צעיר – המתים לא משאירים גרביים על הרצפה. וכשאני חושב על זה אני כועס עליו קצת, כעס של בן שנעזב פתאום בלי הסבר. 

אולי אם היה שומר על עצמו יותר, נוסע פחות, מגלה קמצוץ אנוכיות, משקיע במזון בריא, בדיקות תקופתיות, פעילות גופנית, כל הדברים הטובים האלה שנועדו לרמות את המוות ולגנוב ממנו זמן, הוא עדיין היה כאן. רואה את הילדים שלי גדלים, מתלהב מהחבר החמוד של נגה (אשכנזי מבית טוב!), ואולי מדי פעם מתלוצץ איתי כי אין לי מושג איך להתמודד עם איזה קלקול בבית, מתחיל לתקן, נזכר ששכח כלי עבודה באוטו, הולך, חוזר, מסדר, ואז מחבק חזק. 

לפני קצת יותר משבוע נערך המפגש הראשון של מועדון הקריאה החדש שכולל בינתיים רק את אמא שלי ואותי. ישבנו במרפסת שלי כדי לדבר על הספר שבחרנו, ״24 שעות בחיי אישה״ של שטפן צווייג. נקודת המוצא היתה ציטוטים ותובנות על הספר. אבל היעד, שלא ידענו שאנחנו הולכים אליו, היה שיחה גלויה על דברים שלא באמת דיברנו עליהם אף פעם. 

זה לא ששמעתי דברים חדשים, את העובדות ידעתי. אבל פתאום נוספו להן פרשנויות, תובנות ועומק. הבנתי דברים אחרת, שיתפתי דברים שלא באמת חלקתי קודם לכן. זה היה נהדר, וזה לא היה קורה אלמלא הספר שנח בינינו. 

הספר של צווייג הוא דיאלוג בין המספר לאישה מבוגרת שמספרת על אפיזודה קצרה אבל פרועה והרת גורל בחייה. הספר דן באובססיה ומאבק פנימי סביב מוסר ומוסכמות מול רצון ותשוקה, נוגע בזיכרון ואשמה, זיקנה ופחד ממוות – חומרים שלגמרי רלוונטיים עבורנו, אני מניח שעבור כולם. 

ודרך התובנות והתיאורים של צווייג הגענו לשיחה על האבות המתים שלי, על מערכות יחסים, על הבחירה הלא מובנת מאליה לחיות גם אחרי אובדן, על התמודדות, על הכול. 

תמיד אהבתי ספרים, ותמיד היה בהם משהו שאף צורת אמנות אחרת לא נתנה לי. אין מדיום אחר שיכול להעביר אותי באופן כל כך שלם למציאות שונה, עולם חלופי. אבל יש בזה הרבה יותר מאסקפיזם. ספר יכול לגרום לי להבין את עצמי ואת האנשים שאני אוהב טוב יותר, להשפיע על תפיסת המציאות שלי, ליצור ולשנות תובנות. בפרפרזה על הציטוט של ניטשה, כשאתה מביט אל תוך ספר טוב באמת, משהו ממנו חוזר וחודר אל הנשמה שלך. 

בכאן 11 עלתה ״אתה חייב לקרוא את זה״, תוכנית חמודה שבה סלבס ממליצים על ספר לקורא/ת פוטנציאליים, ומתחרים ביניהם איזו המלצה תתקבל. זה כיף ונחמד ומקדם ספרות, אבל למה בעצם זו צריכה להיות תחרות, וכמה עצוב שכדי לתת לספרים את הכבוד המגיע להם צריך לדחוף אותם לפורמט של ריאליטי. אם ימליצו לי על שלושה ספרים אקרא את שלושתם. ואם ימליצו לי על ספר רק כי הוא קצר, או לא תובעני מדי, כנראה שאסתובב ואלך ואקרא משהו אחר. לא לשם כך התכנסנו.

אני לא נגד ספרות כבידור, ספר יכול להיות כיף ואסקפיזם טהור. אבל מבחינתי זה לא מהות העניין. אני קורא עכשיו את ״סוף הרומן״ של גרהם גרין, והוא מטלטל אותי, שולף מהזיכרון דברים מן העבר, מרפרף על דברים מההווה, וגורם לי לחשוב ולהרגיש ולראות דברים אחרת. זה קסם שאין לו תחליף. אני שהעולם יניח לי, וייתן לי להפוך עוד עמוד.