איפשהו בין מוסקבה לתל אביב, הלום עייפות וג'ט לג בהתהוות, תהיתי אם אפשר לרמות את הזמן באמצעות טיסות. תמיד אהבתי לטוס נגד השעון, להמריא מתל אביב בלילה, לנחות בניו יורק מוקדם בבוקר, כאילו עברו רק שש שעות, ולא עשר. מה אם אפשר היה לטוס ללא הפסקה, לדלג מעיר לעיר, ולהאט את הזמן עד לכדי עצירה מוחלטת?

חלפו שתי שניות עד שהבנתי עד כמה הרעיון אווילי. עוד שתי שניות שלא יחזרו. השבוע נגה מתגייסת בבוקר שאחרי יום ההולדת שלי, שני אירועים שהזמן הוא שחקן מרכזי בהם. היא בין האחרונות בשנתון שלה, וההמתנה לבלתי נודע מורטת עצבים. אני זוכר היטב את הנקודות האלה שבהן אתה רוצה שלט רחוק פלאי עם כפתור פאסט פורוורד. להגיע כבר לגיוס, לרישיון נהיגה, להגיע כבר לשחרור, לעקוף את זמן ההמתנה לעבודה משמעותית, לקריירה. להריץ קדימה ולדעת שאני בסדר.

בתמונה: נגה בגיל שש. עיבוד תמונה: נגה בגיל 18

ואחר כך להגיע לשלב שבו הילד הראשון ישן לילה שלם ואתה לא עייף עד מוות בכל רגע נתון. גמילות: מחיתולים, ממוצץ, מנוכחות הורית בחדר לפני השינה. ועצמאות: לא לקום בשבת בבוקר כי הילד כבר מסתדר לבד, לא לצעוד לבית הספר כי הוא כבר חוצה כבישים כמו בוס.

אני לא יודע באיזה שלב זה התהפך. פתאום הילדים עצמאים מדי. משחקן מרכזי נדחקתי לדמות משנה, ואז לתפקיד של ניצב. ופתאום הרגע שבו הם ייצאו לי מהבית לא נראה רחוק כל כך, וזה לא מוצא חן בעיני. גם ימי ההולדת רצים פתאום מהר מדי, חוצים עשורים וגבולות. והאצבע נוטשת את כפתור הפאסט פורוורד ומחפשת להאט.

יש תרגילים בחדר כושר שהופכים עשרים שניות לנצח. יש ישיבות בעבודה וטקסים בבית הספר שגורמים לזמן לזחול. אולי צריך לפקוד כמה שיותר את המקומות האלה, להשתעמם, להימנע מכל אירוע שמאיץ את השעון המוגבל. ללכת לסרטים יומרניים בסינמטק ובלב, להתארח אצל קרובי משפחה טרחנים, לנהל שיחות על משכנתה וביטוח, להתווכח על פוליטיקה בפייסבוק.

בצבא שנגה מתגייסת אליו שמעתי לא פעם את הביטוי המופלא "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". הוא נאמר בתקווה, בהתייחס לפז"ם שלא עוצר בדרך לשחרור המיוחל ולחיים עצמם. היום אני מבין אותו קצת אחרת. אני עדיין סקרן לגבי העתיד, אבל אני פחות ממהר להגיע לשם. אני לא אוהב את היומולדת הזה וגם לא את הגיוס של נגה. מבחינתי אפשר לדחות את שניהם, ללחוץ פאוז ולעצור הכול. סע לאט, יש זמן, גם אם יתחילו בלעדינו.

ביום הלפני אחרון של הטיול בניו יורק התעצבנתי על נגה, אבל זרמתי כגנגס ביום אביב, הנחתי לאירועים להתגלגל במסלולם, והבנתי איך מתמודדים עם משברונים.  מבחינתי אפשר להתחיל טייק 2. ואקשן…

אמנם מזג האוויר היה שחקן ראשי, אבל קרו המון דברים חוץ מטמפרטורות. צעדנו מיילים נחושים להגיע למוזיאון או חנות או מסעדה או הופעה עטופים בשלוש וארבע שכבות וצעיף וכובע וכפפות. קפא לנו התחת במרדף נטול סיכוי.ֿ

בטיול עם נגה, כמו בטיול עם נגה, יש תוכנית. היא כתובה יפה על דף, כי הגנים מדברים פה, וכולם צריכים לדעת מראש מה הולך לקרות. לרוב, התוכנית גם עומדת במבחן המציאות. אלא אם יורד שלג. וקר ברמה של נשירת אף. וכך נאלצנו לשנות ולאלתר, לוותר ולהתפשר. הקור היה מתיש וניו יורק גדולה.

אחרי כמה ביקורים למדתי להתאים את עצמי – להספיק כמה שאני יכול, ולדעת לעצור ולוותר. אבל נגה היתה בטיול האחרון לפני הגיוס. היא מתארת את ההצטרפות לצה"ל במונחים שאני זוכר מעצמי: חור שחור, הנקודה שבה החיים מפסיקים ומתחיל משהו אחר. היום אני יודע שזה רחוק מהמציאות. אבל נגה הרגישה שהיא חייבת להספיק הכול ועכשיו.

וכך הגענו ליום הלפני אחרון, אחרי טיול גדוש ומלא ורצוף מריבות קטנות והנאות גדולות. עמדנו בתור ל"כרטיסי הרגע האחרון" לברודווי, מזדחלים לאטנו, כשאחי הברוקלינאי עבר בסביבה. מייד שלחנו אותו קדימה, לצלם את השלט שעליו רשומים שמות ההצגות הזמינות להערב. התוצאה שהגיעה לווטסאפ לא בישרה טובות. לא זיהינו שם אף מיוזיקל – התשוקה של נגה ב-ה' הידיעה –  או הצגה. יצאנו מהתור רק כדי לגלות שהשלט האלקטרוני מחליף תצוגה כל כמה שניות. אחי הממהר היה צריך לשלוח ארבע תמונות של ארבעה מסכים שונים. כל מה שחשקנו לצפות בו היה שם, רשום בפיקסלים מרצדים, ומחוץ להישג יד אלא אם נחזור לתחילת הנחש האנושי שרק הלך והתארך.

נגה חטפה את הג'ננה, ואני התחלתי להתעצבן, כי מה כבר העניין ובואי נמצא משהו אחר לעשות, כשלפתע – תקראו לזה אינטואיציה, תקראו לזה יד האלוהים – הבנתי שאני צריך לסתום את הפה. ובמקום לדבר על חוסר פרופורציות ומה את עושה עניין – להבין, להכיל ולחכות. נגה התעצבנה, וקיטרה, ופרקה זעם ולאט לאט נרגעה. הצעתי לחזור לתור אבל היא כבר החליטה: הלכנו לקנות עוגת גבינה במאפייה שחייבים להגיע אליה, משם לסיבוב בסנטרל פארק, ואז לסרט. והיה לנו ערב מצוין. ולא נרשם פיצוץ או ריב או ויכוח.

חלקתי עם נגה את התובנה. היא הסתכלה בי בעייפות. "זה מה שאני מנסה לומר לך מתחילת הטיול!" תודה ניו יורק, היית קרירה אבל טובה אלינו. נתראה אחרי השחרור.

הגברת שישבה לידי היטיבה את הפאה שעל ראשה ושאלה אם אני מריח עשן. השבתי שלא. היא תחקרה גם את הדיילת הראשונה שעברה אודות הריח החשוד, מעמתת את האנגלית הרצוצה שלה עם הרוסית של הדיילת. שעתיים קודם לכן, בתור הראשון מני רבים, נגה אמרה שדווקא מעולה לטוס עם דוסים, כי מגנים עליהם מלמעלה. נדמה לי שנציגת המגזר שישבה לצידי לא חשבה ככה.

אחרי הניסיון הכושל הקודם הצלחנו להגיע לניו יורק. פוסט-טראומתיים וחרדתיים ציפינו לכל תקלה אפשרית, החל מקרקוע בקונקשן במוסקבה בגלל סופת שלגים, וכלה בתקלה בוויזה של נגה שתשלח אותנו חזרה לארץ. בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו צועדים מאושרים וקפואים ברחובות העיר. זה לא היה קל.

בטח גם לאילומינטי קופא התחת. צילום: נגה רשף

במהלך הטיסה הארוכה הרהרתי בעניין הזה של מסע לארץ זרה. התורים, למשל. האינסופיים, הארוכים שלא לצורך, חסרי הרחמים. הסלקציה הסוציו-אקונומית למחלקת עסקים מרווחת למדי ומחלקת תיירים צפופה מדי במקום שוויון חברתי ומרווח רגליים נאה לכולם. ההמתנה המתישה לטיסת המשך. התור לבדיקת דרכונים במוסקבה, עם לא פחות משלושה אנשים שמציצים בתמונה שלי שוב ושוב, ועמדות הבדיקה החדשות בג׳יי.אף.קיי: פעם הגעת לפקיד הגירה בלתי חביב שבדק את הדרכון, טביעות אצבעות ושאל למה באת. היום עמדה אוטומטית עושה את כל זה, ורק אז אתה מגיע לפקיד הגירה בלתי חביב שבודק את הכול שוב. למה? האם כל זה מחויב המציאות, או שמא תוכנית זדונית?

בראיון ישן טוען אחד מחברי ״נושאי המגבעת״ שבישראל מנמיכים את הבסים במוזיקה, כי בסים עושים את האדם שמח ובארץ לא רוצים שתשמח. אני חושד שזה גם העניין בטיסות: מזימה בינלאומית שנועדה לגרום לי לחשוב פעמיים לפני שאטוס שוב. שלא אקבל רעיונות, שלא איהנה מדי, שלא אסיק שאפשר לחיות ככה כל הזמן. הנאה חייבת להיות מוגבלת ובעלת תג מחיר – בכסף, בחרדות, בהמתנה מתישה ובביורוקרטיה. תעשה חיים, למה לא, אבל במשורה, תרים את הראש קצת ותחזור למסלול. כי אחרת מה? כיף כל הזמן ואנרכיה?

לאילומינטי יש בטח כבר מזמן מכשיר שיגור דמוי ״סטאר טרק״ שמעביר אותם תוך שניות ממקום למקום בעלות צריכת חשמל של מיקרוגל ממוצע. אני צריך להמשיך לשבת ליד חרדיות חרדתיות עשר שעות כדי לשוטט ברחובות ברוקלין עם נגה. אבל אולי אני דווקא מנצח. אולי האילומינטי כבר משועממים מלקפץ בין ערים בעולם. אני מנגד הצלחתי להגיע עם נגה לניו יורק וזה היה יקר ולא קל, ואולי דווקא בזכות זה אני מאושר. תקפצו לי, אילומינטי.

בתחילת ההצגה אחת השחקניות נפלה. בסוף הסצנה הראשונה, השחקנים רצים אל החלק האחורי המוגבה של הבמה ואמורים לפנות ולצאת אל מאחורי הקלעים, אבל השחקנית המסוימת הזו, אושרת אינגדשט, החליקה ונעלמה. ההצגה חייבת להימשך, והסצנה הבאה הייתה שקטה למדי, כך שאפשר היה לשמוע את גניחות הכאב שלה מאחורי הקלעים.

ישבנו ב"קאמרי", ב"הילד חולם" של חנוך לוין, ותהיתי מה יהיה. התשובה הגיעה מהר למדי. השחקנית שבה אל הבמה והמשיכה עד הסוף, כולל קטעי ריקוד ותנועה ורק רמז קל שבקלים לצליעה. בתום ההצגה, כשצעדה קדימה להשתחוות עם אותה צליעה קלה, זכתה לתשואות רמות במיוחד.

ובכל זה היה משהו שנגד לחלוטין את רוח ההצגה. אני לא אוהב את חנוך לוין, הבנתי את זה סופית באותו ערב. אני מעריך את הטקסטים שלו, אני יכול להתפעם למקרא שורות מכתביו, אבל הניסיון של צפייה בהצגה שלמה או קריאת טקסט מלא מותירים אותי בעיקר כועס. הטקסט נשאר איתי, האיש יודע לזעזע ולגרום לצופה לחשוב, אבל אני חושד שרק לצופה המוכן ומוכוון מראש. משכנע את המשוכנעים. המחזות והטקסטים של לוין מלאים עליבות אנושית, פאתטית ונטולת חמלה ותקווה. מילא היעדר הסוף הטוב, גם רגע של חסד יספק את הקהל המתענה.

הדמויות בהצגה נעו בין אכזריות לעליבות, ולפעולות שלהן לא הייתה שום השפעה על מהלך האירועים או על חייהם. מצד אחד פליטים שמנסים להימלט משלטון פשיסטי כלשהו, מצד שני רודפים נטולי צלם אנוש. אין סיבה למעשי הטבח והעינוי. ואין מנוס מהם. למאמץ, להקרבה, אין ערך והם אינם משנים דבר, אינם מונעים ולו מעשה זוועה או מקרה מוות אחד. אולי זה אמור לזעזע ולטלטל ולעורר מחשבה, אבל התחושה שלי אחרי מפגש עם  לוין היא תמיד של רפיון ידיים, של ויתור מראש, כי לחיים אין סיבה, תקווה וערך.

אבל השחקנית הלא ראשית לא ויתרה, למרות שמן הסתם שחקן אחר היה יכול לומר את השורות הלא רבות שלה. אולי לקתה בהבנת המסר שמאחורי הטקסט: היא המשיכה עד הסוף עם רגל כואבת, ומן הסתם חשה איזו התעלות קטנה אחר כך, כשבלעה משככי כאבים או נבדקה על ידי רופא. המאמץ הקטן שלה לא ימנע חידלון ומוות בבוא היום, ולא ישנה דבר בעולם. אבל לפחות צופה אחד באולם חשב שהוא היה הדבר המרשים ביותר בהצגה של אותו ערב. רגע אנושי אחד קטן של חסד.

לנגה היה חבר בגן, ילד חמוד להפליא. לילד היה אח מתבגר שעמד להתגייס. ההורים, שידעו שעבדתי באותו זמן בעיתונות, אמרו שהמתבגר רוצה להגיע לגלי צה"ל. תקשורת, זה מה שמעניין אותו. הם תהו אם אני מכיר מישהו שיכול לסייע. אמרתי שלא, וחשבתי – מה הסיכוי של ילד שמגיע ממשפחה סטנדרטית ונטולת קשרים להגיע לגל'צ?

הילד הגיע. קוראים לו מתן חודורוב. ונזכרתי בו בזכות ציוץ רעיל של אראל סג"ל שעצבן אותי רצח:

סג"ל לא טורח להתייחס לתוכן הדברים של חודורוב. הוא לא מתעמת עם הטענות, אלא מכפיש את האיש. "התגייס אל תוך המקצוע" – כאילו גלי צה"ל לא חלק מהצבא, וכאילו למערכת אין שיקול דעת, את מי לגייס לאן. כאילו אין בצבא תפקידים נוספים שמעניקים יתרון גדול יותר באזרחות למי שמגיע אליהם. דוגמת 8200 ודומיה. כאילו חודורוב לא הפגין כישורים ומצוינות והתקדם בזכותם בתחום בו בחר, אלא נהנה מפרוטקציה בעלת מקורות עמומים. כאילו סג"ל עצמו לא משדר היום בגל"צ.

אבל גם הפסקה הקודמת משחקת לידיו של סג"ל. הטקטיקה היא הפניית הזרקור מהעניין עצמו אל הדובר, והכפשתו. לא רק סג"ל עושה את זה, גם חבריו למקלדת, ינון מגל, שמעון ריקלין ואחרים נוהגים באותה דרך. התקרבנות, הסבר כל טיעון ודעה בזהותו ועמדתו של הצד השני, במקום התייחסות עניינית ברורה. רפש ורמיזות מאשימות, במקום טיעונים סדורים ומידע. וכשמדובר באנשי שלומם? אותו דבר אבל הפוך.

אני מתעב את הסיסמה "לא שמאל, לא ימין, ישר". אבל במקרה של סג"ל ודומיו ההקשר מדויק. במקום חלוקה של שמאל וימין, אפשר לערוך חלוקה גסה בין מי שטוען לגופו של עניין, ומי שטוען לגופו של אדם. אני משייך את עצמי לצד השמאלי של המפה, אבל אני אכול ספקות. אני משתדל לגבש דעה לפי העובדות, לא לפי חולצת המועדון.

ויש את הסג"לים. בצד שמאל של הפיד שלי הם נוטים למרירות זחוחה, ולפרסונליזציה ודמוניזציה. "רק לא ביבי", כאילו רק אדם אחד אחראי לכל מה שקורה כאן, כאילו אין צורך באלטרנטיבה, בתוכניות. אני חושד תמיד שאם וכאשר השמאל יעלה לשלטון הוא לא יידע כיצד להתמודד עם היעדר סיבה לקיטורים רהוטים. הסג"לים בצד הימני של המפה יידעו. הם יצופפו שורות, יצדיקו כל מעשה נבלה, ויבצעו רצח אופי בכל מי שיעז לבקר או להתנגד.

מתן חודורוב לא השתמט, לא ניצל קשרים, לא הגיע למשרה כלשהי שלא על סמך כישוריו. הוא התבטא לגבי תחום שבו הוא עוסק, והביע דעה לגיטימית. אפשר להתווכח איתו. אולי הוא יפגוש במישהו שיוכיח לו שהוא טועה. לא מגיע לו להיתקל בגרסה הדיגיטלית של הבריון בחצר בית הספר. במשך השנים האחרונות בהייטק שכחתי קצת מתופעת הבריונות. הסביבה הסטרילית שלי נוטה לדכא ולהעלים טרולים. הציוץ של סג"ל, אולי בגלל שהיה נגד האח של החבר של נגה מהגן, הזכיר לי אותם. את האנשים שתיעבתי בימי בתקשורת. וניסחו את זה היטב עמית סגל ושלא מרצונו ינון מגל:

מחוץ לבר "לוציפר" מותקנות מצלמות זעירות שמעבירות את המתרחש ברחוב אלנבי אל שלושה מסכי טלוויזיה המותקנים בתוך הבר. לפני כמה שנים יצאתי מחוץ לבר עם בת זוגי דאז, שוכח לחלוטין מקיומן של המצלמות בגלל ריב שהתחיל לבעבע בפנים והתפוצץ בחוץ. וכך סיפקנו ליושבים בפנים, כולל מכרים וחברים, סצנה אילמת של כעס והתרסה, נפנופי ידיים ופרצופים זועמים.

לקח לי שנים עד שלמדתי לריב. בבית שלי כביכול לא רבו, או לפחות לא ניהלו ריבים. הזרמים היו תת קרקעיים: דיברו, הדחיקו, הלכו על פאסיב אגרסיב, לפעמים עלו קצת בטון. אבל צעקות ועלבונות לא היו חלק לגיטימי מהמשחק. הריבים הראשונים שלי עם בנות זוג הטילו עלי אימה, הייתי בטוח שמשהו כאן מקולקל באופן יסודי. אחר כך הפסקתי לפחד ולמדתי להרים את הקול. רבתי במיטב הברים, בתי הקפה והמסעדות של תל אביב. רבתי בדירות שכורות, ברחובות קטנים וגדולים, בשיחות טלפון, בהתכתבות בכל תוכנת מסרים מיידיים, במיילים. עם בנות זוג, חברים, חברות, ילדים, בני משפחה.

אני לא זוכר את הסיבה לרוב המכריע של הריבים. אני זוכר את הכעס, אני זוכר משפטי מחץ ועלבונות שהותירו את רישומם ימים ושבועות ולפעמים נצח. אבל הסיבות כמעט תמיד נמחקות ונעלמות. מרבית הריבים דומים לוויכוחים פוליטיים בפייסבוק – אף אחד לא משנה את דעתו, כולם צודקים למוות. הבנתי שככלי ליישוב מחלוקות או שכנוע ריבים הם די פח. קיבלתי אותם כחלק בלתי נמנע מהתקשורת האנושית. לפעמים צריך לשחרר קיטור.

בשבוע שעבר ניהלתי ריב קשה ומר שהסתיים בקתרזיס שלא היה מבייש סרט אמריקאי. מה שנראה רוב הזמן כמו תאונה קטלנית הסתיים בפיוס והבנה, חיבוק ודמעות. אבל זה לא העיקר. הריב הזה היה הר געש שהתפרץ, או בדימוי קצת פחות לירי – פצע מוגלתי שהתפוצץ, ושיחרר לאוויר כעס וארס שמצאו סוף סוף ביטוי, ואז התפוגגו ונעלמו והותירו אוויר צלול ששני הצדדים נושמים בו ביתר קלות.

בינתיים. אני לא נאיבי. זבנג וגמרנו לא עובד ברמה המדינית וגם לא ברמה האישית. מלחמות בכל תחום הן עניין מורכב עם ספיחים והמשכים. הכעסים יעלו שוב ואיתם גם הטונים והעצבים. אבל השחרור המבורך הזה הפיל קיר גדול שנבנה במשך שבועות וחודשים, והביא קצת שלום ושקט. לריב זה לא כיף גדול, אבל זה טיפול הכרחי לנשמה. קצת צעקות יעשו בסוף רק טוב.

הניסיון להימלט מלהפוך לקלישאה דומה לטרגדיה יוונית, או לחלופין לדילוגים בין טיפות גשם בניסיון לא להירטב. זה לא שאני רוצה להיות מיוחד כמו שאני רוצה להימנע מהבורות הידועים, לא להביט בעצמי במראה ולצקצק על הטיפשות, היעדר החזון, הנפילה לידוע מראש.

אבל אני קלישאה. תוויות והגדרות: גרוש, אבא מעצבן למתבגרים, מופלא וחתיך לקטנה שתגדל מהר מהצפוי ותחליף פרספקטיבה מהערצה למרמור. עובד הייטק שחי בכלוב זהב, עיתונאי לשעבר שנהנה לספר חוויות מהחזית אבל מתחלחל למחשבה לחזור אליה, תל אביבי מתנשא, חרד ממחויבות וזוגיות, מתקעקע אחרי שזה כבר עמוק בנורמה, אפילו ניסיתי לגדל זקן.

נגה שאלה אותי פעם על היפסטרים. אם הם רוצים להיות מיוחדים, למה הם כולם נראים אותו דבר? כי אין אנשים מיוחדים. מי שמיוחד באמת מאושפז, או חי בדוחק מהאמנות שלו, או מעצבן את כל האחרים. כולם רוצים להיות שונים אבל בדיוק באותה צורה.

גדלתי, החכמתי, וניסיתי לעשות דברים אחרת. אחרת מההורים שלי, אחרת מהאנשים שהקיפו אותי בבית הספר. בסופו של דבר ההצלחה חלקית מאוד. במקום קלישאה מסוג אחד הפכתי לקלישאה מסוג אחר. וגם זה בעירבון מוגבל. אבא למתבגרים הוא בסופו של דבר אבא למתבגרים, מה שלא אעשה טייטל ה״מביך״ מחכה מעבר לפינה. וכך גם כל שאר התוויות. כמו מבוך שבו לא משנה איזו פנייה תבחר בסוף תתנפץ לתוך אין מוצא.

בכל פעם שמצטרף עובד חדש לחברה נשלח מייל המוני שמהלל את האיש ומונה את מעלותיו. האמריקאים עושים את זה הכי טוב: העובד מפרט את עברו המקצועי בשלל חברות נחשבות, את התארים שרכש במוסדות יוקרתיים (BA, MA, זהו!), ואת התחביבים שלהם שכוללים טיפוס על צוקים, חציית אוקיינוסים בשחיית פרפר וסיוע לילדים נזקקים. פעם אחת, רק פעם אחת, אני רוצה לקרוא על עמית חדש שאוהב להימרח על הספה עם בירה מול סדרה אידיוטית ולאונן מול פורנו מיינסטרים. מבטיח להזמין אותו לארוחת צהריים ראשונה בקונגלומרט ולהיות החבר הכי טוב שלו.

הגשם לא הרס את התוכניות כי לא היו תוכניות. לקח לי יותר מדי זמן להבין את זה. ביום שישי חל יום ההולדת הראשון של אבא שלי מאז שמת. קבענו להיפגש בדרום תל אביב, האזור שבו גדל ושבו נהג לשוטט עם אמא שלי בימי שישי.

הצלחנו לקבוע שעה, בערך, ומיקום. אחותי, אמנית ארגון ברמה של רשג"ד צופים שבע קרבות, אמא שלי, המורה לשעבר שצריכה לדעת מה קורה, מתי ואיפה, ומכירה את המילה ספונטניות היכרות קרירה ורחוקה – אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לסדר יום ברור ומובנה. אחי ואני לא ניסינו אפילו. זה היה בלתי אפשרי בשבוע שכולו המתנה מודחקת לתאריך.

וכך שוטטנו, מוצאים מחסה ממתקפות גשם פתאומיות בחנויות שההורים שלי פקדו בקביעות. מתחילים במעדניית חיים רפאל, נקודת הפתיחה שלהם, וממשיכים לעוד שלל חנויות קטנות וצפופות. עם חלק מהמוכרים נרקמו קשרים, והם באו לדבר ולברר מה נשמע. פה ושם קנינו דברים, ואכלנו הרבה יותר מדי פחמימות, ולא באמת דיברנו על אבא שלי. כלומר, דיברנו. אמא שלי סיפרה על הפרטים והניואנסים של הסיבובים שלהם ביחד, חלוקת התפקידים, הדברים הקטנים שעיצבנו אותו ואלה ששימחו. ובאחד מבתי הקפה שלפה מכתבים ישנים שכתבנו לו כשהיה בהשתלמות ארוכה בארצות הברית. אבל הכאב והגעגועים והכעס חסר האונים על העולם נשארו מאחורי המילים. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לבטא אותם.

סיימנו במסעדה, נמלטים אל החום שבפנים, והזמנו קנקן מרגריטה והרמנו כוס לאבא שלי. לא לזכר, מן הסתם לא לחיי. והלכתי הביתה מותש פיזית ונפשית אחרי שחיבקתי את אמא שלי חזק.

בתחילת השבוע התכתבתי עם חברה טובה. היא סיפרה שהיא צריכה להגיע ללוויה מחוץ לעיר והטרמפ שלה הבריז. חשבתי על אבא שלי, בדקתי את לוח הפגישות, והצעתי לה להגיע אלי לעבודה ושאסיע אותה. בדיוק מסוג הדברים שאבא שלי היה עושה בלי למצמץ, ואני לא הייתי חושב לעשות אלמלא הוא, והתאריך הקרב ובא. בעצם סביר להניח שהוא היה מגיע ואוסף אותה מהדלת, ולא מניח לה להגיע עד אליו. הוא היה איש טוב ונדיב ממה שאני אהיה אי פעם, אבל דמותו בראש שלי עוזרת לי להשתפר. באחד המכתבים שאמא שלי הביאה כתב אני בן ה-16 שאני מתגעגע. זה נכון גם היום, ויהיה נכון תמיד.

אני שונא ראיונות עבודה, להתראיין או לראיין, ואני מראיין לא מעט בזמן האחרון. כמראיין אני מציע משהו לשתות, מחייך ומרגיש כמו חוקר שב"כ. אני שואל שאלות וכשלא יודעים לענות אני רוצה ללחוש את התשובה או לפחות לתת רמז.

לא מזמן נערכה לי שיחת עבודה שהרגישה קצת כמו ראיון. הצורך להרשים היה זיכרון ישן ולא נעים. חלון זמן מוגבל נסגר ונותרתי עם ביקורת פנימית ומשפטים שהייתי צריך לומר. אני בטוח שגם האנשים שיושבים מולי ומתראיינים נזכרים בתשובה הנכונה יותר במעלית, בדרך הביתה, לפני שהם נרדמים. אם היה להם עוד קצת זמן, אם לא היו צריכים לכווץ את הכישורים והאופי שלהם לארבעים וחמש דקות, הם היו מוכיחים מי הם באמת. אבל השעון מתקתק ואין מועד ב'.

זה נכון גם לגבי מבחנים ודייטים. אולי אני לא מרגיש טוב, אולי ישנתי רע בלילה הקודם, או שסתם מרקורי בנסיגה – זה לא משנה. אין תירוצים, רק ציון בסוף, ולפעמים בעיתות חסד עוד הזדמנות אחת. זהו.

אחת מהסיבות למשיכה שלי למשחקי מחשב הייתה האסקפיזם המדויק מתופעת הסיכוי הבודד. הדמות שלי עומדת בפני בחירה הרת גורל? דלת שמי יודע מה נמצא מאחוריה? כל מה שצריך הוא להקליק על Save. המשחק נשמר בנקודה המדויקת הזו. עשיתי טעות גורלית? Load ואני מסודר. המשגה נמחק, הזמן חזר לאחור, דלתות מסתובבות. הדמות שעל המסך זוכה, במשיכת מכחול אלוהית, למחיקת סדרת פעולות והחלטות שלמה, חתיכת חיים שנמחקת כלא הייתה. הנה קיקסטארטר שהייתי שם עליו המון כסף.

אם רק אפשר היה לעצור ולשמור לפני ראיון עבודה, הצעת נישואים, התפטרות, גירושים ואז להמשיך ולבדוק מה קרה ולהחליט אם זה מוצלח או מצדיק התחלה מחדש. לבחור בדרך השנייה ולראות לאן היא תוביל. זה נשמע ממכר. סביר שהייתי בודק באובססיביות כל אפשרות עד תומה כדי להחליט באופן סופי בהחלט במה לבחור. אז מה? אני חותם על זה. לפעמים החיים זזים לי מהר מדי. תנו לשמור ולטעון ולהתחיל מחדש.