יש משהו לא סביר בחבורת אנשים מבוגרים שמתכנסים בשבת בבוקר, בשעה מוקדמת מדי, כדי להתאמן ולהזיע במקום לישון עוד קצת או להתרווח על ספה. 

אחר כך, בבית הקפה, השיחה מרפרפת ליד הנושא, אבל השאלה לא נשאלת. יש משהו לא סביר באימון שלא מן המניין בשבת בבוקר, אנחנו לא אתלטים מקצועיים ולא אנשים שספורט היה דרך חיים עבורם. אנחנו כן אנשים שהגיעו לגיל מסוים, וכאן מתחיל הדיון. האם זה ניסיון נואש לדחות איזה קץ, לשמר איזה רמז לנעורים?

אני נזכר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר בפחד וברתיעה. כי קשה, כי אני גרוע בכדורגל וכדורסל, כי אני איראה מגוחך. ואולי עכשיו הרעל החברתי הזה נוטרל. מה אכפת לי איך אני נראה, אם אני טוב או לא, איפה אני ממוקם באיזו תחרות סמויה עם האחרים שסביבי. אולי בגיל הזה אני משיל מעלי את כל זה ומתמקד בהשוואה לעצמי של לפני שבועיים או חצי שנה, ובשמחת הגוף על התנועה. 

בשיחה בבית הקפה מדברים גם על גבריות וספורט, על חברה ותרבות שהזריקו לי לווריד תפיסות על מה זה להיות גבר-גבר-אחי, שרק עכשיו אני מתחיל להשתחרר מהן. וגם זה לא מעט בזכות המקום שמצאתי לי, שמנוהל על ידי אישה ושאין בו מקום לעודף טסטוסטרון ושיפוטיות נוסח מה-אתה-ילדה?  

וכך באמצע משבר אמצע החיים שלי אני מבין את האושר שטמון בגוף בפעולה, ומצטער קצת שלא התעוררתי לכל זה קודם, ובעיקר שמח על הקהילה שמצאתי, ועל כל שריר תפוס ודואב. 

איקרוס טס קרוב מדי לשמש, והתרסק לאדמה אחרי שחומה המיס את השעווה שחיברה את נוצות הכנפיים שבנה לו אביו. אני עברתי חמישה נמלי תעופה בפחות מעשרה ימים והרגשתי את המוח שלי מתפרק לאיטו בין קונקשן לקונקשן. את קרני השמש החליפו עייפות ותלישות בזמן ובחלל, וההתרסקות היתה מטאפורית בלבד, למיטה. 

לא נועדתי לעוף, ואם כבר ממריאים אז במינון הנכון – הלוך, חופשה ואז חזור זה אחלה. נסיעת עבודה עם קצת זמן לנשום זה בסדר גמור. עשרה ימים בשלוש מדינות שונות בברזיל עם שלל פגישות, טיסות המשך, פקידי הגירה עם אנגלית שבורה ואוכל מטוסים הם מעבר לגבולות הסביר. 

אני לא מתלונן, זו היתה נסיעה מוצלחת, מטעם עבודה שאני אוהב, ובתנאים הכי נוחים שאפשר. זה לא קשור. בכל פעם שמטוס המריא חלק ממני נשאר על הקרקע מאחור, עדיין מסתגל למקום החדש שכרגע הפך ישן. יש משהו בלתי טבעי במעברים מקרקע מוכרת ושפה שהאוזן מזהה למקום חדש. פרק זמן שהגוף והמוח צריכים כדי לייצב את עצמם ולא משנה כן ג׳ט לג או לא הפרש שעות. 

וכך עברתי מנמל תעופה לנמל תעופה, מעיר זרה לעיר זרה אחרת, מסתגל לחדרי מלון, שולף דרכון כשצריך, מוציא מהכיסים הכול ועובר דרך גלאי מתכות, מהנהן בפגישות ומנסה להגיד את הדבר הנכון, ומרגיש זר ומנותק. מתגעגע לילדים, לבית, למקומות שאני מעוגן אליהם.

אני בטוח שיש אנשים שטובים בזה ממני, גמישים גיאוגרפית ומחשבתית. אולי זה גם עניין של ניסיון והרגל. אבל הנסיעות האלה מוציאות אותי מאיזון. כל מעבר בשדה תעופה שבו אני מתומצת ומרודד לתמונה בדרכון ו״ארזת לבד?״ גוזל ממני משהו שיזדקק לזמן כדי לצמוח חזרה. כל שיחה מגומגמת בשפה זרה, כל פגישה שבה אני צריך לשחק תפקיד – הכול עומד בניגוד מוחלט למקום שבו אני בקיא ורגיל ומוכר, ובשליטה על מה שקורה לי. 

חו״ל על כל מה שקורה בו ובדרך אליו הוא ההפך משליטה. אני מחוץ לארץ וקצת מחוץ לעצמי, כאילו נעקרתי מאיזו קרקע באופן זמני, והשארתי את השורשים מאחור, מעבר לשערי הדיוטי פרי. ואחרי הנחיתה צריך זמן להתחבר אליהם מחדש, לאחות משהו. זו היתה נסיעת העבודה הכי קשה שהיתה לי, מעולם לא הייתי כה קרוב למחיאות כפיים בנחיתת מטוס בנתב״ג. זה היה קצת קרוב מדי לשמש, אני נשאר בזמן הקרוב בגובה פני הקרקע, כמה שאפשר.

יושבים בבית קפה ומדברים על דיקטטורה, זה נושא מאוד נפוץ עכשיו, אופנתי והולם לשיחות חולין. בדיוק סיימנו אימון בוקר בשבת, השעה מוקדמת אבל בית הקפה כבר כמעט מלא לגמרי. 

אנחנו מוצאים שולחן בחוץ ומתיישבים, מחכים לקפה ולמאפה ובינתיים מדברים על בן גביר, ואיך הסירו מגוגל מידע על העובדה שהוא בכלל ילד מאומץ, ועוד אנשים מצטרפים אלינו ומישהו שואל אם רוצים עוד קפה כי הוא הולך להביא. חולקים סנדוויץ׳ ומדברים על ״ביבי פיילס״, הסרט על חקירות הנתניהוז שאסור להפצה בארץ ולכן כולם צופים בו באמצעות לינקים שטסים לכל כיוון, וכמה הכול נורא.

אני שותה את הקפה השני כשעוברים לדון בשמועות על המצב הבריאותי של נתניהו, ומדברים על המלחמה, ועל סייל של ג׳ינסים שבדיוק התחיל. מזג האוויר נוח, וחבורה אחרת שאני מכיר מגיעה לשולחן ליד ואיזה כיף להיפגש. וכשהשיחה גולשת לשאלת המתי-צריך-לברוח-מפה-דרכונים-זרים, ומישהו אומר שכבר מאוחר מדי, אני אומר שהי, אם אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב ומקטרים על זה כנראה שהמצב לא כל כך רע. וחלק מסכימים וחלק לא, והשיחה עוברת לאיפה בדיוק עובר הקו האדום שאחריו חייבים להגר, ומישהי צריכה לזוז כי הם נוסעים לטייל, ולמישהו יש סידורים בבית, ומתחילים להתפזר איש איש לדרכו.

ובדרך הביתה ברחובות תל אביב, על שביל אופניים ירוק ומסודר, אני מזהה בדיעבד צליל של זיוף בקול שלי, צליל של הורה שרוצה להרגיע ילד מבוהל ואומר לו חצי אמת. טראמפ נבחר, פיטרו את גלנט, פוטין עם אצבע על הכפתור האדום, אבל השמש זורחת והקפה בטמפרטורה הנכונה. יש תקופות רעות, יש תקופות טובות, אפשר להפטיר איזה ״ככה זה״ מרגיע ולשקוע בנמנום קל, ולהתנחם בישיבה של בני חורין בבית קפה בעיר גדולה ומודרנית.

אבל הספק מכרסם, ואולי אנחנו בעצם בשעת הביניים, במקבילה הקוסמית לרגע שבו פוגעת כף הרגל במשקוף, ולשבריר שנייה הכול בסדר, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהכאב כבר מטפס במעלה רשת העצבים, והוא יגיע ויכה. 

לפחות לא קמתי בשלוש לפנות בוקר כדי לראות את האיש הזקן נע בחוסר ביטחון, מתנודד  וחוטף. ישבתי עם הקפה של הבוקר, צופה בקרב וכועס על עצמי. אף פעם לא נעים ליפול קרבן להונאה, אבל הפיתוי היה חזק מדי. רציתי להאמין. 

הקרב בין מייק טייסון, 58, לג׳ייק פול, יוטיובר בן 27, היה ההפך מספורט. הבסיס לכל תחרות הוא שוויון, שני צדדים שלפחות על הנייר מזנקים מנקודות פתיחה זהות. טייסון-פול חתר תחת הרעיון הזה, ומכר לי אשליה, בת למשפחת האשליות שהוליווד, משרד הפרסום של העולם המערבי, מוכרת לי מאז ומתמיד – הסיפור של כנגד כל הסיכויים, דוד וגוליית. כי אם זה יכול לקרות על המסך, אולי זה יכול לקרות גם לי?  

קצת מוזר לקרוא לטייסון ״זקן״, האיש מבוגר ממני בשש שנים. אבל במונחי ספורט ואיגרוף זה כבר כמעט סיעודי. הוא לא אמור להיכנס לזירה עם בחור שצעיר ממנו ב-30 שנה. הוא לא אמור להיכנס לזירה נקודה. כשהתחלתי להתאמן באיגרוף הבנתי כמה חשובים גיל, גובה ומשקל וכמה הם משפיעים על הפוטנציאל שלך לחטוף או להחטיף מכות. ילדים בני 17 זזים במהירות כפולה ממני ומבני גילי, הטבע לא משחק משחקים. 

 ועדיין, במשך חודשים אני לא מצליח שלא לעקוב אחרי יחסי הציבור לקרב. מודע לזה שאני משתף פעולה עם עוקץ נטפליקסי לא מתוחכם, ולא מצליח לשחרר. כי מה יקרה אם? אולי בסיבוב הראשון הוא יפתיע, ומתוך קליפת ההווה יצוץ איש הברזל של פעם, וימצא את הסנטר של לוחם הפלסטיק של העידן החדש שמולו, ויאשר לכולנו שהזמן בעצם לא זז כל כך מהר, לא כזה כל יכול, ואולי כולנו נחיה לנצח. 

ובאמת בסיבוב הראשון היו רגעים שבהם זה נראה אפשרי. משהו בתנועה הזכיר את העבר המפואר, ואם הימנית הזו רק תנחת אז אולי. אבל הזמן לא עוצר, אפילו לא מאט, ומהר מאוד היה ברור לשם מה התכנסנו כאן. גבר צעיר מצד אחד, ואיש מבוגר שעתידו מאחוריו מצד שני. זו לא תחרות, סתם מופע קרקס, ואין החזר על הכרטיס, אמונה היא חתיכת סם ומכונת השיווק יודעת לעבוד. הגוף האנושי משתנה ומתכלה, ורק תאוות הבצע שורדת לעד.

מרגרט אטווד כתבה ב״המתנקש העיוור״ שאנשים בוכים בחתונות מאותה סיבה שהם בוכים כשיש לסיפור סוף טוב: הם רוצים נואשות להאמין במשהו שברור להם שהוא לא אמיתי. כולם רצו לראות את טייסון מנצח, על זה התבססו בנטפליקס כשהחליטו להשביע את תאוות הרייטינג שלהם עם אירוע אנטי-ספורט בשידור חי. זה עבד, וטייסון לפחות קיבל צ׳ק נאה. לא קל להזדקן. 

הטלפון זמזם באמצע ארוחת הצהריים של עוד יום עמוס, העפתי מבט, שיחת עבודה מאגף התנועה של המשטרה. בטח שאלה לגבי ווייז, תכף אחזור אליו. כי ככה זה עובד, אין חוש שישי או תחושות מבשרות רע, כשהחיים רוצים לבעוט לך בברך הם לא מתריעים מראש.

אחרי השיחה הגיע ווטסאפ, ״תחזור אלי אחי, זה דחוף״. התקשרתי. ״אני צריך טלפון של מנהל של עובד של ווייז שנהרג לפני שעה בתאונת דרכים״, והכל נעצר לרגע, כאילו המציאות כולה הפסיקה לזוז כדי לקחת נשימה עמוקה. שאלתי מה השם של העובד והרגשתי שילוב של בושה והקלה כשלא זיהיתי אותו. חיפשתי אותו במערכת. פנים מוכרות. מסרתי את הטלפון של המנהל שלו, סיימתי את השיחה וישבתי קפוא במקום. מה אני עושה עכשיו? למי אני מספר? האם אני מספר? לא הייתי בטוח שאני מסוגל, הרגשתי שזה תקוע לי בגרון.  

ביום הראשון של מלחמת יום כיפור, כשאף אחד עוד לא ידע מה קורה, אמא שלי יצאה מהבית בשעת בוקר מוקדמת, ומטוס קרב עבר מעליה, נמוך ורועש, והיא צעקה בבהלה ולא סיפרה לאף אחד. כי אם היא לא תספר, אולי זה לא קרה. נזכרתי בכל זה והכרחתי את עצמי לספר. החדשות התפשטו מהר בכל מקרה, חדשות רעות הן חומר זריז במיוחד.

זה לא עזב אותי כל היום, מועקה בבית החזה, עצב עמוק. ניסיתי להבין למה. חשבתי על ההיסטוריה של המשפחה שלי עם הודעות פתאומיות כאלה, אבל עד כמה שזה מפתה לתלות הכל באבות המתים שלי כנראה שזה לא העניין, או לפחות לא המהות שלו. 

המוות מסתובב מסביבנו כל הזמן, ולא רק בכותרות על פיגועים ומלחמה ומגיפות. כולנו נמות בסוף, רובינו המוחלט מתכחש לזה לגמרי, מביט הצידה במקום לקרוא את הכתובת על הקיר. השיחה הזו, באמצע היום ומשום מקום, היתה משולה למישהו שתופס אותי בצוואר ומכריח אותי להסתכל למציאות בפרצוף. הכל שברירי, הכל יכול להשתנות בכל רגע. אחרי השבעה באוקטובר זה אמור להיות ברור יותר, אבל לא. אני מוקף כותרות על מוות במלחמה, קל לשכוח מטרגדיות יום-יומיות יותר. תאונת דרכים ופתאום זה נגמר. המוות לא רק אינו מחוסר עבודה, הוא גם מקפיד על נוכחות קבועה בכל מקום, מחכה להזדמנויות.

הלכתי לישון בטוח שזה ימשיך להעיק עלי גם מחר, אבל קמתי רגוע יותר. הדחקה, איזה מנגנון הגנה מעולה, הכרחי, וקצת עצוב.

השבוע נתקלתי בטור של נעם חורב. אין לינק כי אינני סדיסט. התמצית היא הרהור של חורב על קשיי הקיום בארצנו, בזמן שהוא תקוע בפקק עם ילדה מצווחת, דיווח על אבא במצב בריאותי לא משהו ומדינה במלחמה, בקיצור – עוד יום סטנדרטי בשכונה שלנו. 

חורב מדבר על הזכות להישבר, להפסיק להיות מבוגר אחראי, הנה הוא אפילו לא עונה לטלפונים בזמן שהילדה מאמנת את מיתרי הקול בפקק, עד כדי כך. ואז הוא מגיע ליעד, כי כמו תקופות רעות גם פקקים נגמרים, ועולה איתה לדירה החדשה שלו, ומשאיר את הקוראים עם התובנה שאחרי כל הרע עוד יגיע גם טוב, ועם תחושה חמימה, כזו שמזכירה כניסה לבריכת הילדים בקאנטרי עמוס במיוחד וגמיש בכל הנוגע להיגיינה. 

אני מתעב את נעם חורב. סביר להניח שהוא איש חביב ואינטליגנטי ביום יום, מה שרק מחמיר את המצב: אין דבר גרוע יותר מאנשים שמשתמשים בכישרון שלהם כדי לזקק את הבינוניות המוחלטת, ולהגיש אותה בטמפרטורת החדר, קלה לעיכול, לא מותירה אחריה דבר מלבד טעם לוואי מלאכותי, ותחושת נמנום נעימה שמוציאה את החשק לזוז, להפגין, להתנגד. 

חורב לא מרגיז אף אחד בכמה רבדים. השירים שלו מורכבים מחרוזים פשוטים, נטולי מטאפורות, דימויים או סאבטקסט. כל מה שצריך זה לדעת לקרוא באופן סביר, והנה גם אתה קורא שירה! הוא מגיש מוצר דמוי אמנות שלא מצריך בדל מאמץ, שירי פייק מפלסטיק. מישהו עוד עלול לחשוב שזה הדבר האמיתי.

הטורים של חורב כתובים באופן דומה – פשוט עד מתיילד. חמוש באמצעים הספרותיים המגה דלים האלה הוא נוגע בכל הנושאים האקטואליים, ומצליח לא לעצבן אף אחד, הקוראים לא ייתקלו באף נקודת חיכוך בעייתית. בטור לכבוד יום כיפור האחרון הוא מבקש סליחה על כל הפעמים שבהן ראה תמונות של חטופים והסב מבט, צפה בראיונות על משפחות נרצחים או נופלים והעביר ערוץ, ועל זה שלא עשה למענם יותר. אבל עשה מה? האם הוא חושב שצריך לצאת לקפלן להפגין? אולי הוא בעד לחץ צבאי ומקדש את ציר פילדלפי? ושמא יש לו בכלל פתרון נועז אחר, כמו שתי מדינות לשני עמים, התנחלות בעזה, או כיבוש אלסקה?

אתם חומדים לצון, אין סיכוי שתבינו בין השורות מה העמדה של חורב באיזשהו נושא – כלומר תבינו שהוא בעד ישראל, בעד החיילים, בעד החטופים, בעד כולם. שמאל? ימין? מה דעתו על אזרחים מתים בעזה או על המאבק על גיוס החרדים? מה לו ולזה. אנחנו פה בענייני קונצנזוס מדויק, ופס ייצור של טקסטים שאפשר להקריא בטקס סיום גם בבית ספר בתל אביב וגם באריאל. 

שירה בפרט וכתיבה בכלל אמורות לטלטל אותי, לגרום לי לחשוב, לזוז באי נוחות, לבחון דברים מחדש. הכתיבה של חורב היא ההפך, היא כדור שינה למצפון. לכולנו קשה, הכל מסובך, והכל יהיה בסדר, איכשהו, גם אם לא נעשה כלום, רק נמשיך בחיים הלא מאוד קשים שלנו במרכז הארץ. לצאת להפגין? להתעמת עם שוטרים או תומכי נתניהו? למה זה טוב. קחו נעם חורב אחד בבוקר ואחד בערב ואל תתאמצו יותר מדי, שלא תקבלו נקע במוסר הכליות. 

קמתי בבוקר, קראתי שחיל האוויר תקף בעוצמה באיראן, הכנתי קפה ותהיתי מה אוכל לצהריים. לפי הכותרות הותקפו מטרות אסטרטגיות קריטיות או לא חשובות, האיראנים לא יגיבו או שיפתחו במלחמה, ואין שינוי בהוראות פיקוד העורף וסביר שארוחת הצהריים תתקיים כמתוכנן, או שאלעס תוך כדי ריצה למקלט השכונתי.

זה תהליך ארוך שהשנה האחרונה האיצה אותו אל האינסוף ומעבר לו: התרופפות איטית של המציאות. גדלתי כשאני מחכה למלחמה גרעינית, החור באוזון הדיר שינה מעיני, התכוננתי לנפילת הציוויליזציה כי באג 2000, פחדתי מאיידס, מחלת הפרה המשוגעת, אבולה וסארס, וכשעייפתי מכל זה הסברתי לילדים שלי שכל הקשקוש הזה על וירוס מסין נשמע לי מוגזם, ומצאתי את עצמי עובד מהבית והולך ברחוב עם מסיכה.

השנה האחרונה לקחה את שאריות תחושת היציבות שהיתה לי ופוררה אותן לאבק. זה נראה כאילו אף אחד כבר לא מתאמץ: אני קורא כותרות שסותרות זו את זו באותו אתר, שומע פרשנים ממשיכים לחזות דברים בביטחון מלא גם אחרי שטעו קשות לפני יומיים, לא מצליח להאמין למערכת – כל מערכת. האנשים שסיפרו שחמאס מורתע מתווכים לי את המציאות עכשיו ואני אמור לקנות את זה? מעניין אם גם בטהראן יושב מישהו וקורא על איומי הממשלה שלו  להנחית על הציונים תגובה שאף אחד לא דמיין, נוחר בבוז וייאוש ומנסה לחשוב איזה אוכל (פרסי!) להזמין.

אני לא משלה את עצמי שמדובר במצב חדש, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, מערכות טועות ומטעות, ברור לי שזו גם פונקציה של הגיל והניסיון. אבל כמות מקורות המידע וערוצי התקשורת שאני חשוף אליהם עצומה ובלתי נסבלת. מערוץ טלוויזיה אחד ושלושה עיתונים גדולים עברנו לגזיליון אתרים ורשתות חברתיות. ולמעט תגובת עווית לאזעקות אני מוצא את עצמי יותר ויותר קהה חושים לנוכח המציאות ההו-כה-נזילה.

עוד לא ביקרתי במקלט השכונתי. בשלב מסוים טיילתי אליו ברגל כדי להבין מה הסיכוי להגיע אליו כששערי הגהינום ייפתחו. וידעתי בדיוק מה תהיה נקודת האל חזור: אני לא חדש פה, אני קורא חדשות, ומכיר אדם או שניים שמבינים עניין, ולכן היה ברור שברגע שחיזבאללה יחליט שהוא נכנס למשחק ממש, הלך עלי – שעות וימים במקלט, מבול של טילים, ומה יהיה על הילדים שלי ובכלל. זו לא מסקנה שהזדקנה יפה, ובינתיים אני יוצא לאיטי אל חדר המדרגות, מרגיע את אמא שלי בווטסאפ, וממשיך בענייני חמש דקות אחרי תום האזעקה. 

אני משתבלל קצת. זה לא שאני צורך פחות חדשות, אבל הכל הופך יותר ויותר אפוף ערפל, מילים שהן כמו בלון שמאבד אוויר, ורק החטופים ועוד ועוד חיילים שנהרגים הם ממשות ברורה ואיומה שהערפל מנסה למזער ולהסתיר. אני נאחז במוחשיות של הרחוב והשכונה והבועה הקטנה שלי ומקווה – אבל לא מצפה – לעתיד קצת יותר יציב.

גם אני קראתי את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר מ-1900 ועד היום של ויינט, וספרתי, והייתי מרוצה מעצמי. ושלחתי לילדים שיראו שאבא איש משכיל. וכמעט הצטרפתי לשרשור בטוויטר עם רשימה משלי של עשרת הספרים שאני הכי אוהב, אבל עצרתי ברגע האחרון. תמיד נחמד להשוויץ ולעשות ניים דרופינג ספרותי. אבל בסופו של דבר זה חסר טעם. ומה בכלל זה אומר עלי, כמה ספרים קראתי מהרשימה? 

נגה כתבה לי שהרשימות האלה תמיד נשארות בערך אותו דבר, וזה נכון. רשימות הספרים/סרטים/אלבומים הכי טובים נוטות להיות שמרניות, ורק די-9 מטאפורי יזיז את ״האזרח קיין״ מהצמרת. צריך איזונים ובלמים: אי אפשר להכניס יותר מספר או שניים של אותו סופר. גרוסמן כבר קיבל את ״אישה בורחת מבשורה״ אז די, שעמוס עוז לא ייעלב בעולם שמעבר, ואז מה אם למרגרט אטווד מגיעים עשרה מקומות, אין מצב. וצריך ייצוג מגדרי מאוזן, אולי להט״ב, ולא פופולרי מדי או קונטרוברסלי מדי, זה עיתון חג פה, ומדע בדיוני לא ייכנס לסלון שלנו. וצריך שיהיה נגיש מספיק כדי שאנשים ירגישו טוב עם עצמם, אבל גם קצת מעצבן כדי לספק נושאים לשיחה (״הנסיך הקטן?!?״). 

אבל גם זו לא הנקודה. אפשר להתווכח ימים ושבועות על ספר שנכנס שלא בצדק לרשימה מול כזה שנעשה לו עוול ונותר מאחור. זה יהיה כיף. וצריכים להיות סוכני תרבות, ואיזשהו קונצנזוס על איכות ויצירות מופת וכל הג׳אז הזה. אבל מה שהופך את הרשימות האלה לעקרות בשבילי הוא שבסופו של דבר היחסים שלי עם יצירות אמנות בכלל וספרים בפרט, דומים לקשרים שיש לי עם בני אדם. 

את ״עפיפונים״ קראתי כי בחורה שהוקסמתי ממנה המליצה עליו. מישהי אחרת קנתה לי את ״אלה תולדות״ וקראתי שני עמודים, לא תפס, הנחתי אותו על המדף וחזרתי אליו משום מה שלוש שנים אחר כך כדי לגלות את אחד הספרים הכי טובים שקראתי. שניהם יכולים להרגיש בבית ברשימות נוסח זו של ויינט, אבל מה עם אסימוב, שגרם לי להרגיש כאילו גיליתי עולם חדש, או סנואו קראש של ניל סטיבנסון, שגרם לי לחזור לקרוא מדע בדיוני שנים אחרי?

את הארי פוטר קראתי כדי להבין מה קסם כל כך לנגה, וכשהייתי בספר השביעי היא אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, והבנתי למה היא מתכוונת ברגע שקראתי אותו. האם זה מצדיק מקום ברשימה בעיתון? לא. מקום בפנתיאון האישי שלי? הו כן.

רוצה לומר שספרים תופסים אותי בנקודות בחיים, מתכתבים עם פרידות ואובדן, עם הקשר שלי עם הילדים, עם שינויים ותובנות. זה מאוד נחמד שספר יושב לו לבטח בצמרת רשימת הספרים הכי טובים/חשובים/מעצבים אבל יכול להיות שעכשיו, בנקודה הזו בדיוק, הוא לא יבוא לי טוב, וייאלץ לחזור למשאיל או לשבת על המדף עד שיגיע זמנו. אם יגיע. ומנגד ספר אחר, בינוני אך מבדר, יכול לגעת פתאום באופן לא צפוי בנקודה רגישה ולהשאיר בי זיכרון וחותם לנצח.  

אה, וקראתי 33 מתוך ה-100, מרים כיף לעצמי. 

״סבא  שלך הניח תפילין כל בוקר

הוא לא היה טיפש❤️

רוצה לנסות להניח?

לטעום״

הסתכלתי על ההודעה שצצה על מסך הטלפון שלי, דת ברטוריקה של סוחר סמים, וניסיתי להבין למה היא מעצבנת אותי כל כך. היא הגיעה יום לפני כיפור, כשבכותרות מריבות הדת סביב תפילות בהפרדה בכיכר דיזנגוף, והרחובות מלאים בדוכני הנחת תפילין. היא הרגישה כמו חלק ממתקפה כוללת על אורח החיים שלי.

הסבים שלי היו שניהם חילונים, אחד מהם סוציאליסט הארדקור. הם לא היו טיפשים, זה נכון, אבל גם לא קהל יעד לדילרים של דת, ובטח לא מניחי תפילין כל בוקר או בכלל. הלאה. למה דווקא תפילין? כי קל למכור לי דת בעזרת טקסים נגישים ואקססוריז? התפילין הם הסם הקל שידרדר אותי אחר כך לתפילות וכיפה? 

ומאיפה בכלל צץ העניין הזה של רצועות עור על היד כאילו אנחנו בדאנג׳ן? בוויקיפדיה מביאים את הפסוק ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ״ מספר שמות, ומתברר – הפתעה! – שלא ברור אם מדובר במטאפורה, אבל היהדות האורתודוקסית החליטה ללכת על פירוש מחמיר וקדימה, דוכנים בשנקין-אלנבי.

אני לא אוהב דתות, ולא מסתדר עם אלוהים. עם הדת הממוסדת זה עניין רציונלי, עם אלוהים זה קצת יותר אישי. הסיפור של התפילין הוא כל מה שרע בדת. מנהג שנראה כמו עבודת אלילים ונועד להיות עוד אמצעי לקשירת – תרתי משמע – האדם לדת ולממסד שמנהל אותה. הרגלים ומצוות שנועדו להפוך אותך לנתין צייתן ומפוחד בממלכה של אל שעומד עם סטופר ובודק לך זמנים ומספרי תפילות ונטילות ידיים, ואוי לך אם תפספס, כי הוא כל יכול ודרכיו נסתרות, אבל קטנוני ועם חשד לאו.סי.די. 

מתישהו בגיל ההתבגרות החלטתי שסביר שאין אלוהים, ואם יש, והוא הביט מהצד כשסבא וסבתא שלי איבדו הכל בשואה, ואז את הבן היחיד שלהם במלחמת יום כיפור, מה לי ולו. אחר כך הוספתי לזה נימוקים רציונליים אבל הבסיס נותר אותה טינה משפחתית. 

ואלוהים בצד, הדת תמיד נראתה לי כמו אמצעי שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים, ומי אוהב להרגיש שעושים לו ובו מניפולציה? באוניברסיטה התנדבתי במחקר על דמות החילוני בעיתונות החרדית. ישבתי בספרייה וקראתי מגזינים מרתקים, מלאים תערובת משונה של הערצת צבא ודמוניזציית חילונים, ואז, על השער של אחד מהם, ראיתי איור נפלא של בחור חרדי מניח תפילין, הפנים מורמות למעלה, עיניים עצומות באקסטזה, יד מושכת ברצועה, רק המזרק עם ההרואין חסר. חוסר מודעות מקסים, אופיום להמונים. 

ההודעה הרגיזה אותי כי אני שונא שמשקרים לי בתערובת מתנשאת של פיתוי והפחדה. כי אני מרגיש שאני חי במדינה שחלק משמעותי ממה שרע בה קשור לאמונה שהקצינה ואיבדה מוסר וצלם אנוש, וזה משפיע ישירות עלי ועל הילדים שלי. צאו לי מהטלפון, אני מעדיף סמים משמחים יותר ומזיקים פחות.