אנחנו לא מכירים את רוב האנשים שיושבים בזולה, אבל מרגישים בנוח. כולם מאותה קבוצת גיל, לכולם יש ילדים. יושבים ומדברים על בתי ספר וצבא של הצאצאים, על העבודה שלנו, ועל איך מתכוננים למסיבה שתתחיל עוד מעט, מה לוקחים, כמה ומתי.

הזולה ממוקמת בקצה הצפוני של קניון יפהפה, עשרים דקות ממצפה רמון. מסביב הולכת וקמה עיר קטנה. עוד ועוד מכוניות מקרטעות בדרך עפר אל המתחם, אנשים פורקים ציוד, מקימים אוהלים, מותחים צליות, מדליקים מדורות. המוזיקה לא מפסיקה, מהרגע שהגענו, עד למחרת כשנעזוב, קצב תובעני ובסים שנכנסים לי למחזור הדם, גם כשאני מצליח להירדם באוהל עמוק אל תוך הלילה.

הקניון נראה כמו תפאורה של מערבון, לגמרי חוצלארצי. יש תחושה של יציאה מהמציאות, אבל בבוקר לוקח אותנו אחד מהמארגנים לטיול קצר. דקה הליכה מאיזור המסיבה יש שטח אש ששימש את חיל האוויר. אנחנו שומעים את המוזיקה ויכולים לראות מרחוק אנשים מפזזים בזמן שאנחנו עוברים בין מכולות ישנות ששימשו מטרות, ורואים מכתשים קטנים ונפלי פצצות. פיס אנד לאב וריקודים זה נחמד, אבל אנחנו עדיין בשכונה הלא סימפתית שלנו, לא מצליחים לחמוק ממחשבות על המסיבה ההיא ליד קיבוץ רעים.

אבל בלילה רוקדים, והחושך מסתיר את המטרות והנפלים ועמודי החשמל הרחוקים. המוזיקה מעולה, והאסקפיזם מושלם. רוב הרוקדים הם בני עשרים ושלושים, אנחנו לגמרי מיעוט. נגה היתה מגלגלת עיניים על אבא שלה הפאתט שמתעקש לפזז. אולי היא צודקת, אבל זה לא אכפת לי. אחד מיושבי הזולה אמר: הילדים שלי כבר גדולים, עשיתי את שלי, עכשיו נשאר לי ליהנות.

אנחנו קורסים מוקדם מהמתוכנן, אבל מתעוררים איכשהו בדיוק בזמן לראות את הזריחה. השמש עולה ואנחנו שותים קפה על כיסאות מתקפלים ומניעים את הראש לפי הקצב, רוקדים בישיבה כיאה לגילנו. לא הייתי בטוח שאני רוצה להגיע לכאן, מה לי ולטבע ואוהלים. עכשיו אני לא רוצה לעזוב. זו בועה מתוקה מוקפת כלי משחית ומציאות קשה. רוקדים עוד קצת, מושכים את הזמן, מתקפלים ויוצאים לדרך חזרה מקניון הקסמים.

בסופו של דבר זו מערכת יחסים מאפשרת. אם הוא לא נמצא אני בוחר פרטנר אחר וזה בסדר, ולהפך. לפעמים יש קצת קנאה, שאלות על מה בדיוק היה ועם מי. באימון הבא כבר נעבוד שוב ביחד. לוקח זמן עד שהדברים האלה נבנים: מבט, כמה קרבות אימון, מילה פה ושם לפני ואחרי, והנה צמחה לה מערכת יחסים.

אבל בחודש שעבר הפרטנר הקבוע שלי לאימונים ארז את המשפחה וטס לטיול של שנה בדרום אמריקה, ומאז האימונים הם אותו דבר וגם לגמרי אחרת. חזרתי לשוק: כשמתפזרים על המזרן הרגליים לא צועדות מעצמן אל אותה נקודה מול אותו שותף, אלא מהססות רגע. אני מסתכל מסביב, מנסה להבין מי גם פנוי וגם יתאים, עם מי יש פוטנציאל לזוגיות אימון הערב הזה. 

אני מרגיש את ההיעדר עוד לפני שאני מתלבש ומכין את עצמי לחטוף מכות. על  מסך הטלפון לא מופיעה הודעת הווטסאפ – ״מגיע היום, כן?״ – שנועדה למלכד, לסנדל, להוסיף משקל למחויבות: יש מישהו שמחכה לך, אז מה אם היה יום ארוך ומתיש ואם כל מיני מיחושי פנטום רומזים לך שעדיף להישאר על הספה. 

כבר הכרנו היטב אחד את השני, את נקודות התורפה ואת נקודות החולשה שצריך לחזק, לעודד. פעם אחת הוא מגיע עם יותר מדי מן המציאות היומיומית על הגב, ופעם אחת אני, ובהתאם אחד מאיתנו גורר ומכריח לעבוד קשה, עד הקצה, ולדחוק את החיים עצמם החוצה, לרחוב. ומפרגנים ומעירים ויש גם הבנה שבשתיקה והוויי והיכרות וחברות מסוג מסוים שנוצרה בסביבה המאוד ייחודית וקצת אלימה הזו.

לא שחסר לי עם מי להתאמן. אחד היתרונות הבולטים של הספק מכון איגרוף ספק כת שאני חבר בו הוא האנשים. משהו במהות של המועדון גורם לכך שרק אנשים טובים שורדים בו. מי שבא להשתולל, אנשים עם עודף טסטוסטרון ודומיהם, לא שורד. בכל אימון אני מוצא מישהו לעבוד איתו, אבל בכל פעם כשאני בדרך מרחף לו מעלי סימן שאלה. הסוף הוא כיף וזיעה ודופמין, אבל בהתחלה חסר משהו.

משפחה זה חשוב, דרום אמריקה זה נחמד (מה רע באיזו בירה אירופאית), אבל אחרי כל השטויות תחזור תחזור, מחכה לך על המזרן עם כפפות ומגן שיניים, שמור פנים ויאללה מכות. 

כשיוצאים לדייט בסצינת הגרושים-גרושות יש נספחים, זה אני והיא וסביבנו מרחפים האקסים והאקסיות, עוברים בין סיפורים ונשזרים בין אנקדוטות. את, אני ומטעני העבר שלנו, איזה כיף.

והם לא הולכים לשום מקום. והיה והדייט הראשון עבד היטב ויש שני, ושלישי, הם ממשיכים לצוץ ולככב, ואם הם גם הורי הילדים של הפרטנרית הם עדיין בסביבה, לא רק עניינים מהעבר אלא עלילות מההווה, וכאן העסק מסתבך. מצד אחד אתה לגמרי בפינה של הדייט הנוכחי. מצד שני, לפעמים משהו בסיפורים על האקס המזעזע גורם להרמת גבה.

זה קצת כמו בראיון עבודה. מועמדים שמגיעים עם ניסיון מרשים, קורות חיים נאות ולוק של מביני עניין. ואז, כששואלים אותם על מקום העבודה הקודם, הם מתחילים להשמיץ. וממשיכים. ובאיזשהו שלב נדלקת נורת אזהרה.

זה תלוי הקשר ועניין. ריאיינתי פעם מישהו שחיפש מפלט מחברת סייבר שעבד בה, ועשתה דברים שגרמו למצפון שלו להתכווץ. יצאתי עם נשים שסיפרו על אקסים שלא מעוניינים שהילדים ישנו אצלם, לא משלמים מזונות, ועוד כהנה וכהנה. יש מקרים שברור שלאדם שמולך היתה סיבה טובה לברוח. אבל לפעמים כשהקשר נמשך ואיתו הסיפורים מתעורר ספק, ובין השורות עולה עלילה מורכבת יותר שיש בה שני צדדים, שרק את אחד מהם אני שומע. ודרך החרכים אני יכול לראות את הזווית של הצד השני, לפעמים לזהות קצת את עצמי. זה נכון לשני הצדדים – אני שומע הדים לזה מחברות, מנשים שיצאתי איתן, תחושת ההירתעות הזו מהגבר שמשמיץ את האקסית שלו.

זה בעיקר מעיד על תפיסת המציאות של הדייט. תמיד יש סיכוי שמדובר בסיפור שחור לבן, אבל ברוב המקרים המציאות מורכבת יותר. יש שני צדדים שנפגעו, אף אחד מהם לא רע מוחלט או טוב מוחלט. ומדובר בבן אדם שחלקת איתו את חייך בעשור או שניים האחרונים. ברוב המקרים הוא לא יהיה דמון נוראי שוחר רע. ואם אין מורכבות, ואם הסיפורים עליו תמיד מזעזעים, יכול להיות שצריך להסתכל רגע היטב גם על המספר. 

יש משהו מפתה ונעים בלהיות בעד אנשים שאתה בדיוק לגמרי בעניין שלהם, לראות רק צד אחד, להצטרף להשמצות של המניאק/ית בצד השני. ולפעמים זה לגמרי במקום. אבל בדרך כלל עדיף להיזהר ולהקשיב היטב גם לסאב-טקסט. אין לדעת איזו מין דמות אני עלול להיות בסיפור העתידי.

נגה דיברה איתי לא מזמן על ״שפת האהבה״. מדובר בספר שמתיימר להציג חמש אפשרויות שבהן בני זוג מביעים אהבה. זה יכול להיות באמצעות מילים, או  בילוי זמן איכות יחד אם אתם שתקנים או עילגים ועוד כל מיני. נזכרתי בכל זה כשיצאתי לא מזמן לדרינק יום הולדת של חברה, ואחת מהחוגגות התחילה לשאול אותי שאלות. והרבה. מצאתי את עצמי בראיון על מי ומה אני ונהניתי מכל רגע. 

אני לא בטוח לאיזו קטגוריה זה נכנס, אבל אין ספק שאני אוהב ששואלים אותי שאלות. זה מראה על עניין, אכפתיות, רצון להעמיק ולהכיר. למה דווקא זה עושה לי נעים בבית החזה? אולי כי בבית שלי זה לא היה מקובל, לחקור ולחפש תשובות. 

אני חושב שאני יכול להבין למה. זה היה בית זהיר ולמוד הפתעות לא נעימות. ב״יוגה״, הספר שאני קורא עכשיו, כותב עמנואל קארר שכשהחיים מחייכים אליך הם מתכננים להכניס לך אגרוף לפרצוף. אני מניח שאחרי מספיק אגרופים כאלה אתה כבר לא מתפתה לתהות ולברר לגבי החיוך. כששואלים שאלות עלולים לקבל תשובות שלא מעוניינים לשמוע, שקשה להתמודד איתן. זה לפתוח דלת בלי לדעת מי או מה ייכנס.

ולכן אני שואל והרבה, לפעמים קצת יותר מדי. כמו שתומר אומר לי כשאני תוהה לגבי דברים שאין לו עניין לשתף בהם או סתם עובר איזשהו גבול: ״אבא, אתה לא רגוע״. אבל אני מתקשה להפסיק. אני חושש שאם לא אשאל את הילדים שלי שאלות הם יחשבו שאני לא מתעניין. לא אוהב. 

זה לא פשוט לשאול. צריך לנסח בעדינות, לא להניח הנחות מראש, לא לעצבן. להקשיב לתשובות ולשאול שאלות המשך, ולהתייחס למה שנאמר ולהיות אמפתי. עבודה קשה, אמנות הראיון. לפעמים תומר עונה בקוצר רוח, לפעמים מנדב קצת מידע, ולפעמים, כשכל הכוכבים מסתדרים, משתף פתאום ומספר עוד לפני שהספקתי לשים סימן שאלה בסוף משפט. 

אני רוצה להאמין שהפגזת השאלות הקבועה שלי סודקת איזו חומה, נותנת לו תחושה שהוא יכול, כשהוא רוצה, לחלוק ולספר. זו תאוריה יפה אבל אני חושד בה. כנראה זה עניין של תזמון ומזל, סביר שהיה מספר לי הכל ברגע המתאים בכל מקרה. אולי. זה לא משנה. אני שואל בשבילי לא פחות משאני שואל בשבילו. ככה אני מדבר אליו אהבה, שיתמודד.

זה היה סמסטר ארוך ועמוס לנגה, ובין הגשה להגשה איפה יש זמן לאבא שלך? אבל תם ונשלם וקבענו לצהריים בתל אביב, ואני מתרגש ומתגעגע, למפרע ובדיעבד.

כבר כמה שנים קיים ניגוד אינטרסים בסיסי בין הילדים שלי לביני: אני רוצה לדעת הכל על החיים שלהם, והייתי שמח לרשת אותם במצלמות ומיקרופונים. הם מעוניינים רוב הזמן למסור את מינימום המידע האפשרי. אני מבין את זה לגמרי, אבל זה לא ממעיט מהתסכול והערגה. אני מתגעגע אליהם גם כשאני איתם. 

חלק מזה הוא געגוע לגירסה הקטנה שלהם, זאת שכבר לא אפגוש. במקרה של נגה זה קשה במיוחד: יש ילדים שמשתנים פיזית מן הקצה לקצה בין ילדות לבגרות. נגה נראית אותו הדבר מגיל שלוש, כאילו רק מתחו והאריכו קצת. אם זה לא מספיק היא גרה בעיר אחרת עם החבר (המושלם!) שלה, וזו בסך הכל שעה נסיעה וגם מעבר להרי החושך. ויש לה חיים מלאים ואני מתאפק לא להציק וזה לא קל.

אבל הנה אנחנו במסעדה במרכז תל אביב, אז למה להתעסק במה שאין, ובזמן המוגבל שעומד לרשותנו, ובמה לשאול בלי להיות חודרני ומציק מדי, ומה לספר. והזמן עובר מהר מדי ואני מסתכל עליה בהערצה ומרגיש שלא הספקנו כלום, לא דיברנו על שום דבר. 

ורק בדרך הביתה, כשאני מגלגל את הדברים בראש, אני מבין שדיברנו על הורות, ועל חרדות קיומיות, ועל החיים עצמם, ושהיו שם עומק ומהות, שמרוב לחץ להספיק כמעט החמצתי בזמן אמת. שעם כל התסכול והחסר יש גם יסודות מוצקים ומשהו שבין שלל הטעויות והמשברים נבנה נכון.

בשלב מסוים בשיחה אני אומר לנגה משהו על תגובה לפוסט אחר. ״אני לא באמת קוראת אותם״, היא אומרת, ״אני רק מרפרפת לראות אם השם שלי מופיע״. רפרפת? קבלי את הפוסט הזה כמכתב אהבה וגאווה. מחכה לארוחת הצהריים הבאה.

באמצע השבוע גלעד הודיע שאמא שלו מתה. לא ראיתי אותה עשורים, והיא קפאה בזמן עבורי, כמו החברים של תומר מהיסודי, כמו אמהות של חברים ותיקים אחרים. אני מכיר את גלעד מהתיכון. ההורים שלו, כמו של שאר החברים שלי, היו חלק ממנו, חלק מתפאורה, עוד מרכיב במכלול הזה של ״חבר טוב שלי״. 

זו הגדרה חמקמקה, חברים. גם לפני התיכון היו לי חברים, כלומר ילדים שהגעתי אליהם הביתה והם אלי, ואחר כך הלכנו ביחד למסיבות ולסרטים, כל מה שנהוג ומקובל. ופה ושם היו אפילו חברים קרובים, וכאלה שהדברים שעניינו אותי, כמו קומיקס וספרי מדע בדיוני, עניינו גם אותם. אבל תמיד היתה גם איזושהי שכבת בידוד בינם לביני. איזשהו מעגל אחרון שאף אחד לא עבר. 

ואז הגעתי לתיכון, ופגשתי את עמרי וגלעד, ובפעם הראשונה הרגשתי את המעגל הזה נעלם, ואת היעדר הבדידות המוחלט. הרגשתי שמצאתי אנשים שלא רק אוהבים את הדברים שאני אוהב, אלא אוהבים אותם גם בדיוק מאותן סיבות. חברים שדוברים את השפה שלי בדיוק. 

בילינו המון ביחד, עוברים בין הבתים זה של זה, כשההורים מרחפים ברקע. אמא של גלעד היתה אשת קריירה, לא בדיוק דבר נפוץ בסביבת המחייה שלנו, ובשלנית על. הבדיחה שרצה על אבא של גלעד היא שהוא למעשה רוברט דה-נירו במסווה, נח ברעננה בין סרט לסרט. איש מעולם לא ראה את דה-נירו ואבא של גלעד באותו מקום, עובדה שאין להכחיש. היי, היינו אומרים, ראיתם שאבא של גלעד הוציא סרט חדש? 

דה-נירו הזדקן, וגם אבא של גלעד, שלחץ לי את היד בשבעה, לא תואם את התמונה שיש לי בזיכרון. אני מניח שזה נכון גם לגבי שלושתינו. אנחנו גרים במקומות שונים, וחיים חיים אחרים מאוד זה מזה. עם עמרי הקשר נשאר קבוע וקרוב, עם גלעד פחות. בשנים שחלפו ליקטתי עוד כמה חברים שמצאו את דרכם דרך המעגל, דברים השתנו.

אבל כשישבנו ליד שולחן הפחמימות הטיפוסי של השבעה ודיברנו, היה הד של משהו מוכר. גם אם השיחה נגעה יותר במוות ובסימני הגיל ופחות בנושאים שהעסיקו אותנו בהפסקות בתיכון, עדיין היה שם משהו מהשפה המשותפת ההיא, שלי ושל החברים האמיתיים הראשונים שלי. 

אוססס היא כנראה קיצור של ״או נגאי שימס״, שזה בתרגום חופשי מאוד ״בבקשה״ ביפנית. משתמשים בספק-מילה-ספק-נהמה הזו במועדוני אמנויות לחימה בכול העולם (דווקא ביפן יש לה קונוטציות מיליטריסטיות שליליות), כולל במרכז תל אביב, במקום שבו אני מתאמן באיגרוף. באימונים הראשונים, בעודי עומד לא נינוח על המזרן, זה נשמע לי מגוחך. לא היתה לי שום כוונה לסגל לעצמי את המנהג המשונה הזה. הזמן עבר. השבוע הייתי בהדרכה ובכל פעם שהמדריך שאל אם הכל מובן הייתי צריך להתאפק לא לענות לו ב״אוסססס!״.

מדובר במילה ורסטילית וגמישה כמעט כמו ״סבבה״. המאמנת שואלת אם הבנו את התרגיל? אוססס. הודעה על ערב קרבות, חילופי מאמנים, פלישת חייזרים – אוססס. יריב שהצליח להכניס אגרוף יפה לצלעות שלי ואני רוצה להביע הערכה – אוססס. בסך הכל נוח, צליל שסוגר כל פינה. 

אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה התחלתי לדבר את השפה המקומית, הניב של המכות. בתיכון היתה לי מורה לצרפתית שטענה שכשאתה לומד שפה, אתה לומד גם תרבות, ומתחיל להבין את המקומיים טוב יותר. אני מניח שזו הסיבה שלא משקיעים בלימודי ערבית בארץ, אבל זה כבר סיפור אחר. כמו אדם שמגיע לארץ זרה ולאט לאט קולט מילה פה וביטוי שם, הפנמתי את התרבות המקומית מאימון לאימון. חטפתי פחות והגנתי יותר, משהו בתנועה של הרגליים – שמאל תמיד קדימה, ימין מאחור, מרווח קבוע, יציבות! – הפך טבעי, וה-א׳ וה-ס׳ התחילו להתגלגל בגרון.

זה ביטוי מילולי די בודד בשפה שרובה דיבור של הגוף. מכה קלה של כפפה בכפפה לפני שמתחילים, סימון לשותף לאימונים לשמור פנים או להפחית עוצמה, והחיבוק בסוף קרב אימון, שמבחוץ נראה לי זר ומוזר – למה לחבק גבר מיוזע שניסה להכות אותי – ועכשיו זורם ממני בטבעיות, ביטוי להכרת תודה למישהו שהוציא ממני את המקסימום, שהיה איתי בתוך החוויה הלא טבעית והמפחידה הזו. 

אני לא מגדיר את עצמי כמתאגרף, אני לא מספיק מהיר, גמיש, טכני וכל השאר. אבל אני דובר את השפה, והעולם הזה על האנשים שבתוכו ועל המנטליות שהוא מייצר ועל המכות, הפך לחלק מההגדרה העצמית שלי. יותר משלמדתי לתת ג׳ב ולשמור פנים, למדתי תרבות וצורת מחשבה חדשה, וזה נפלא, גם אם כואב לפעמים. כמו שכתוב בגיף שגור שלח לי פעם – אוססס של אהבה. 

זה נגמר מהר מהצפוי ומה שנשאר מכל זה הוא מוזיקה מוצלחת. יצאנו כמה פעמים, היא שלחה לי פלייליסט מוצלח ממש, ואז זה התנפץ על איזה סלע מחלוקת קטן. וזהו. בשלב מסוים כל דבר יכול להפוך למשבר שלא צולחים. כולם רגישים, כולם מסתובבים עם המון טריגרים מוכנים ללחיצה על החזה.

אחד החברים הטובים שלי הוא ירושה ממישהי שיצאתי איתה לפני שנים. הם היו שותפים לדירה, והיא חשבה שזה יהיה רעיון טוב אם הוא ואני נלך יחד לבירה. היא צדקה. זה היה לפני יותר מעשור. היא ואני יצאנו שלושה חודשים, החבר וסכין לחם משובח שהיא קנתה לי במתנה מתפקדים עד היום. 

יש כל מיני דברים שנשארו מאחור ממערכות יחסים, חלקן ארוכות, חלקן של שבועות ספורים. יש ספרים שקניתי לפי המלצות, מתכונים שבישלתי, מוזיקה ששמעתי, סרטים וטלוויזיה שראיתי. מחמאות שקיבלתי בספקנות, עלבונות שלקחתי ללב, תובנות על מה שעושה לי טוב, מה שעושה לי רע, מה שאני מדחיק ומתעלם ממנו בזמן אמת ומבין את זה רק בדיעבד. 

ויש תמונות ושיחות שנחרטו בראש, ולפעמים הגעגוע הוא לסיטואציה בודדה, לערב מוצלח, לשיחה משמעותית, לאיך שהרגשתי בנקודה מסוימת. ובמקרה אחד גם געגוע גדול לילד לא שלי, וזה אולי הכי מוזר והכי קשה. 

והרבה תובנות על מקומות שאני לא צריך להיות בהם ונוטה לקפוץ ראש לתוכם בחדווה בכל זאת. ותחושה של חוכמת הבדיעבד. פעם קניתי ספר שהמליצה עליו מישהי, המשלוח הגיע כמה ימים אחרי שהעניין הסתיים והותיר טעם רע, ולילה אחד כשלא הצלחתי להירדם התחלתי לקרוא אותו. ואחרי כמה עמודים חשבתי לעצמי שאני מזהה את החוויה, שהכתיבה משחזרת בדיוק מה שהרגשתי איתה, רעש וצלצולים ורושם, ומרוב מאמץ התעייפתי מאוד והצלחתי לישון. 

גם עם אוצרת הפלייליסט זה נגמר לא מוצלח, אבל יש בו כמה שירים מעולים ממש שלא הייתי מכיר אחרת. וכמו עם חוויית הקריאה בספר ההוא רק הפוך, זה קצת מזכיר את העלמה, ומשמח שגם מקטעים רעים, לפעמים עד חרטה ממש, נשאר משהו טוב. 

גדלתי בבית שהיו בו ספרים שאף אחד חוץ ממני לא קרא. מי שרכש אותם במקור כבר לא היה שם, ולא היה לי עם מי לשתף חוויות מהעלילה או תלונות לסופר. זה לא השתפר משם. החברים שלי בבית הספר לא הבינו מה מעניין בספרי מדע בדיוני, ההורים שלי לא גילו עניין בקומיקס או משחקי מחשב, ורק בתיכון מצאתי את האנשים שאני באמת יכול לדבר איתם על מה שאני אוהב. 

פאסט פורוורד המון שנים קדימה ואני עמוק בתוך העלילה של סדרת אנימה מדממת בעלת השם הפרקטי ״קוטלי השדים״. אני זוכר את רוב השמות של הדמויות הראשיות, ובקיא למדי בנקודות התורפה של שדים טורפי אדם שמרתקים את הבת שלי. את הארי פוטר קראתי אחרי הפסד בהתערבות מפוקפקת עם נגה, את מק מילר שמעתי כי תומר התלהב ממנו, ועוד ועוד ועוד.

זה לא שלילדים שלי חסר עם מי לדבר ולשתף. עידן האינטרנט הביא איתו בין היתר קהילות וירטואליות לכל דבר ועניין תחת השמש, והארי פוטר, סרטי מארוול ודומיהם הפכו את הפנטזיה והמדע הבדיוני למיינסטרים. הפלישה התרבותית שלי להעדפות תרבות הפופ של הילדים שלי היא קודם כל בשבילי. זו דלת נחשקת לעולם הפנימי שלהם. לא רק לדעת מה הם אוהבים, אלא להבין למה, לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים קצת דרך האוזניים שלהם, לראות ראשים נערפים באנימציה יפנית מרהיבה דרך העיניים שלהם. 

אני לא מתיימר להכיר באמת ולעומק את העולם התרבותי של הילדים שלי. אני בומר קשיש, לא בקיא בסלנג, לא מזהה המון שמות של זמרים/משפיענים/שקר כלשהו, ומפספס המון בדיחות. אבל יש לי דריסת רגל. אני יכול לנהל שיח, להבין חלק מהרפרנסים. אני לא מנותק.

ואם אצליח להבין את ההעדפות התרבותיות שלהם, את מה שמפעיל אותם רגשית, אכיר אותם קצת יותר – גם בגיל ההתבגרות הקשוח, אולי אפילו אחרי. זה היה קל כשהם היו קטנים, הכל היה ברור וידוע והסתכם בממתק אחרי הגן וסיפור לפני השינה. אחר כך זה הסתבך. 

כשקראתי את הספר השביעי בסדרת הארי פוטר נגה אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, וכשאגיע אליו אדע. וכשקראתי אותו הבנתי מייד שזה זה, ולמה בדיוק הוא נגע בה. ורק הרגע הזה לבדו היה שווה את כל 3,407 העמודים שכתבה ג׳יי קיי רולינג.