באמצע השבוע גלעד הודיע שאמא שלו מתה. לא ראיתי אותה עשורים, והיא קפאה בזמן עבורי, כמו החברים של תומר מהיסודי, כמו אמהות של חברים ותיקים אחרים. אני מכיר את גלעד מהתיכון. ההורים שלו, כמו של שאר החברים שלי, היו חלק ממנו, חלק מתפאורה, עוד מרכיב במכלול הזה של ״חבר טוב שלי״. 

זו הגדרה חמקמקה, חברים. גם לפני התיכון היו לי חברים, כלומר ילדים שהגעתי אליהם הביתה והם אלי, ואחר כך הלכנו ביחד למסיבות ולסרטים, כל מה שנהוג ומקובל. ופה ושם היו אפילו חברים קרובים, וכאלה שהדברים שעניינו אותי, כמו קומיקס וספרי מדע בדיוני, עניינו גם אותם. אבל תמיד היתה גם איזושהי שכבת בידוד בינם לביני. איזשהו מעגל אחרון שאף אחד לא עבר. 

ואז הגעתי לתיכון, ופגשתי את עמרי וגלעד, ובפעם הראשונה הרגשתי את המעגל הזה נעלם, ואת היעדר הבדידות המוחלט. הרגשתי שמצאתי אנשים שלא רק אוהבים את הדברים שאני אוהב, אלא אוהבים אותם גם בדיוק מאותן סיבות. חברים שדוברים את השפה שלי בדיוק. 

בילינו המון ביחד, עוברים בין הבתים זה של זה, כשההורים מרחפים ברקע. אמא של גלעד היתה אשת קריירה, לא בדיוק דבר נפוץ בסביבת המחייה שלנו, ובשלנית על. הבדיחה שרצה על אבא של גלעד היא שהוא למעשה רוברט דה-נירו במסווה, נח ברעננה בין סרט לסרט. איש מעולם לא ראה את דה-נירו ואבא של גלעד באותו מקום, עובדה שאין להכחיש. היי, היינו אומרים, ראיתם שאבא של גלעד הוציא סרט חדש? 

דה-נירו הזדקן, וגם אבא של גלעד, שלחץ לי את היד בשבעה, לא תואם את התמונה שיש לי בזיכרון. אני מניח שזה נכון גם לגבי שלושתינו. אנחנו גרים במקומות שונים, וחיים חיים אחרים מאוד זה מזה. עם עמרי הקשר נשאר קבוע וקרוב, עם גלעד פחות. בשנים שחלפו ליקטתי עוד כמה חברים שמצאו את דרכם דרך המעגל, דברים השתנו.

אבל כשישבנו ליד שולחן הפחמימות הטיפוסי של השבעה ודיברנו, היה הד של משהו מוכר. גם אם השיחה נגעה יותר במוות ובסימני הגיל ופחות בנושאים שהעסיקו אותנו בהפסקות בתיכון, עדיין היה שם משהו מהשפה המשותפת ההיא, שלי ושל החברים האמיתיים הראשונים שלי. 

אוססס היא כנראה קיצור של ״או נגאי שימס״, שזה בתרגום חופשי מאוד ״בבקשה״ ביפנית. משתמשים בספק-מילה-ספק-נהמה הזו במועדוני אמנויות לחימה בכול העולם (דווקא ביפן יש לה קונוטציות מיליטריסטיות שליליות), כולל במרכז תל אביב, במקום שבו אני מתאמן באיגרוף. באימונים הראשונים, בעודי עומד לא נינוח על המזרן, זה נשמע לי מגוחך. לא היתה לי שום כוונה לסגל לעצמי את המנהג המשונה הזה. הזמן עבר. השבוע הייתי בהדרכה ובכל פעם שהמדריך שאל אם הכל מובן הייתי צריך להתאפק לא לענות לו ב״אוסססס!״.

מדובר במילה ורסטילית וגמישה כמעט כמו ״סבבה״. המאמנת שואלת אם הבנו את התרגיל? אוססס. הודעה על ערב קרבות, חילופי מאמנים, פלישת חייזרים – אוססס. יריב שהצליח להכניס אגרוף יפה לצלעות שלי ואני רוצה להביע הערכה – אוססס. בסך הכל נוח, צליל שסוגר כל פינה. 

אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה התחלתי לדבר את השפה המקומית, הניב של המכות. בתיכון היתה לי מורה לצרפתית שטענה שכשאתה לומד שפה, אתה לומד גם תרבות, ומתחיל להבין את המקומיים טוב יותר. אני מניח שזו הסיבה שלא משקיעים בלימודי ערבית בארץ, אבל זה כבר סיפור אחר. כמו אדם שמגיע לארץ זרה ולאט לאט קולט מילה פה וביטוי שם, הפנמתי את התרבות המקומית מאימון לאימון. חטפתי פחות והגנתי יותר, משהו בתנועה של הרגליים – שמאל תמיד קדימה, ימין מאחור, מרווח קבוע, יציבות! – הפך טבעי, וה-א׳ וה-ס׳ התחילו להתגלגל בגרון.

זה ביטוי מילולי די בודד בשפה שרובה דיבור של הגוף. מכה קלה של כפפה בכפפה לפני שמתחילים, סימון לשותף לאימונים לשמור פנים או להפחית עוצמה, והחיבוק בסוף קרב אימון, שמבחוץ נראה לי זר ומוזר – למה לחבק גבר מיוזע שניסה להכות אותי – ועכשיו זורם ממני בטבעיות, ביטוי להכרת תודה למישהו שהוציא ממני את המקסימום, שהיה איתי בתוך החוויה הלא טבעית והמפחידה הזו. 

אני לא מגדיר את עצמי כמתאגרף, אני לא מספיק מהיר, גמיש, טכני וכל השאר. אבל אני דובר את השפה, והעולם הזה על האנשים שבתוכו ועל המנטליות שהוא מייצר ועל המכות, הפך לחלק מההגדרה העצמית שלי. יותר משלמדתי לתת ג׳ב ולשמור פנים, למדתי תרבות וצורת מחשבה חדשה, וזה נפלא, גם אם כואב לפעמים. כמו שכתוב בגיף שגור שלח לי פעם – אוססס של אהבה. 

זה נגמר מהר מהצפוי ומה שנשאר מכל זה הוא מוזיקה מוצלחת. יצאנו כמה פעמים, היא שלחה לי פלייליסט מוצלח ממש, ואז זה התנפץ על איזה סלע מחלוקת קטן. וזהו. בשלב מסוים כל דבר יכול להפוך למשבר שלא צולחים. כולם רגישים, כולם מסתובבים עם המון טריגרים מוכנים ללחיצה על החזה.

אחד החברים הטובים שלי הוא ירושה ממישהי שיצאתי איתה לפני שנים. הם היו שותפים לדירה, והיא חשבה שזה יהיה רעיון טוב אם הוא ואני נלך יחד לבירה. היא צדקה. זה היה לפני יותר מעשור. היא ואני יצאנו שלושה חודשים, החבר וסכין לחם משובח שהיא קנתה לי במתנה מתפקדים עד היום. 

יש כל מיני דברים שנשארו מאחור ממערכות יחסים, חלקן ארוכות, חלקן של שבועות ספורים. יש ספרים שקניתי לפי המלצות, מתכונים שבישלתי, מוזיקה ששמעתי, סרטים וטלוויזיה שראיתי. מחמאות שקיבלתי בספקנות, עלבונות שלקחתי ללב, תובנות על מה שעושה לי טוב, מה שעושה לי רע, מה שאני מדחיק ומתעלם ממנו בזמן אמת ומבין את זה רק בדיעבד. 

ויש תמונות ושיחות שנחרטו בראש, ולפעמים הגעגוע הוא לסיטואציה בודדה, לערב מוצלח, לשיחה משמעותית, לאיך שהרגשתי בנקודה מסוימת. ובמקרה אחד גם געגוע גדול לילד לא שלי, וזה אולי הכי מוזר והכי קשה. 

והרבה תובנות על מקומות שאני לא צריך להיות בהם ונוטה לקפוץ ראש לתוכם בחדווה בכל זאת. ותחושה של חוכמת הבדיעבד. פעם קניתי ספר שהמליצה עליו מישהי, המשלוח הגיע כמה ימים אחרי שהעניין הסתיים והותיר טעם רע, ולילה אחד כשלא הצלחתי להירדם התחלתי לקרוא אותו. ואחרי כמה עמודים חשבתי לעצמי שאני מזהה את החוויה, שהכתיבה משחזרת בדיוק מה שהרגשתי איתה, רעש וצלצולים ורושם, ומרוב מאמץ התעייפתי מאוד והצלחתי לישון. 

גם עם אוצרת הפלייליסט זה נגמר לא מוצלח, אבל יש בו כמה שירים מעולים ממש שלא הייתי מכיר אחרת. וכמו עם חוויית הקריאה בספר ההוא רק הפוך, זה קצת מזכיר את העלמה, ומשמח שגם מקטעים רעים, לפעמים עד חרטה ממש, נשאר משהו טוב. 

גדלתי בבית שהיו בו ספרים שאף אחד חוץ ממני לא קרא. מי שרכש אותם במקור כבר לא היה שם, ולא היה לי עם מי לשתף חוויות מהעלילה או תלונות לסופר. זה לא השתפר משם. החברים שלי בבית הספר לא הבינו מה מעניין בספרי מדע בדיוני, ההורים שלי לא גילו עניין בקומיקס או משחקי מחשב, ורק בתיכון מצאתי את האנשים שאני באמת יכול לדבר איתם על מה שאני אוהב. 

פאסט פורוורד המון שנים קדימה ואני עמוק בתוך העלילה של סדרת אנימה מדממת בעלת השם הפרקטי ״קוטלי השדים״. אני זוכר את רוב השמות של הדמויות הראשיות, ובקיא למדי בנקודות התורפה של שדים טורפי אדם שמרתקים את הבת שלי. את הארי פוטר קראתי אחרי הפסד בהתערבות מפוקפקת עם נגה, את מק מילר שמעתי כי תומר התלהב ממנו, ועוד ועוד ועוד.

זה לא שלילדים שלי חסר עם מי לדבר ולשתף. עידן האינטרנט הביא איתו בין היתר קהילות וירטואליות לכל דבר ועניין תחת השמש, והארי פוטר, סרטי מארוול ודומיהם הפכו את הפנטזיה והמדע הבדיוני למיינסטרים. הפלישה התרבותית שלי להעדפות תרבות הפופ של הילדים שלי היא קודם כל בשבילי. זו דלת נחשקת לעולם הפנימי שלהם. לא רק לדעת מה הם אוהבים, אלא להבין למה, לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים קצת דרך האוזניים שלהם, לראות ראשים נערפים באנימציה יפנית מרהיבה דרך העיניים שלהם. 

אני לא מתיימר להכיר באמת ולעומק את העולם התרבותי של הילדים שלי. אני בומר קשיש, לא בקיא בסלנג, לא מזהה המון שמות של זמרים/משפיענים/שקר כלשהו, ומפספס המון בדיחות. אבל יש לי דריסת רגל. אני יכול לנהל שיח, להבין חלק מהרפרנסים. אני לא מנותק.

ואם אצליח להבין את ההעדפות התרבותיות שלהם, את מה שמפעיל אותם רגשית, אכיר אותם קצת יותר – גם בגיל ההתבגרות הקשוח, אולי אפילו אחרי. זה היה קל כשהם היו קטנים, הכל היה ברור וידוע והסתכם בממתק אחרי הגן וסיפור לפני השינה. אחר כך זה הסתבך. 

כשקראתי את הספר השביעי בסדרת הארי פוטר נגה אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, וכשאגיע אליו אדע. וכשקראתי אותו הבנתי מייד שזה זה, ולמה בדיוק הוא נגע בה. ורק הרגע הזה לבדו היה שווה את כל 3,407 העמודים שכתבה ג׳יי קיי רולינג. 

הסנונית הראשונה התגלתה מאחורי הבר של לוציפר הי״ד. נכנסתי למקום שהיה הבר הקבוע שלי, וליד ברז הבירה עמד ילד מהגן של נגה. הוא היה רחוק שנות אור מהפעוט החמוד בן הארבע שזכרתי, כולו תל אביבי מסוגנן ועגמומי, אבל זו היתה התנגשות עולמות שעד אז חיו בהפרדה מלאה, האני ההורה והאני של הימים בלי ילדים נתקלו זה בזה. טלטלה. 

כמו כל מידור והפרדה גם זו היתה קצת פייק. האשליה שאפשר לנהל שתי מציאויות שונות באותה טריטוריה. אחת של גני שעשועים, מסגרות חינוך וחוגים, והשנייה של ברים ומסיבות, שתי שכבות שונות על גבי אותה עיר. כמו כל מידור והפרדה זה עובד עד שזה לא עובד, ומציאות אחת זולגת אל תוך השנייה.

הילד מאחורי הבר היה אנקדוטה משעשעת לספר לחברים, לא יותר. נגה היתה עדיין בתיכון, הילדון שהפך לברמן היה מקרה קצה לא מייצג. המשכתי הלאה. השנים חלפו, לוציפר נסגר, ובבתי הקפה, הברים והמסעדות שלי צצו והופיעו עוד ועוד ילדים לשעבר. הם מזגו בירה ומכרו לי מאפים, ואז החלו לצוץ גם בהופעות ואירועים. לעתים זיהיתי אותם, לא פעם שמעתי מתומר ונגה שנצפיתי פה ושם מבלי שהיה לי מושג. פעם אחת אפילו צולמתי בלי ידיעתי בהופעה של הג׳ירפות. פרנויה.

הבעיה בזיהוי לא נבעה רק מזיכרון גרוע. מעורבות הורית בחיי החברה של הילדים עוברת אבולוציה: זה מתחיל בפליידייטס מפוקחים שמחייבים אינטראקציה גם בין ההורים, ולאט לאט הכללים הופכים נזילים יותר. לא חייבים הורה מכל צד, לא חייבים לבדר את הצאצאים, והנה הם בכלל קובעים דברים בינם לבין עצמם, הולכים לחבר אחרי בית הספר וחוזרים בתחבורה ציבורית, והנה התחלנו עם הצופים וחוגים, והם מתחילים לצאת לבלות בשעות שהולכות ומסלימות, ופתאום אני רואה את הילדים פחות ופחות, והחברים שלהם נעלמים מהשטח, מפציעים לרגע ברחוב, נכנסים למכונית בשעת ערב מאוחרת כשאני מסיע משם לכאן, וזהו.

וכך כשאני נתקל בהם פתאום במקומות הבילוי שלי אני צריך ליישב את דמות הכמעט אנשים האלה עם תמונת הילד שנותרה חקוקה בזיכרון, ולהתמודד עם המסקנות המתבקשות על הזמן שחולף וגילי המתקדם. בחודשים האחרונים העניין מסלים – תומר ממלצר במנזר, החברה שלו בבר אחר, יש מקומות שנהגתי לצאת אליהם וגם תומר פוקד, אלה כבר לא עולמות מתנגשים, הם מלופפים זה בזה באופן חסר תקדים ומוצא. 

בשישי ישבתי עם חברים במנזר, מביט בתומר מדלג משולחן לשולחן ומעריץ אותו מרחוק. מישהי מיושבי השולחן הציעה לי שאכטה, בדיוק כשתומר חלף על פנינו, קלט את מה שקורה, ובלי למצמץ או להסס אמר לי ״אבא, תירגע״. קפולסקי, הנה אני בא.

יש משהו לא סביר בחבורת אנשים מבוגרים שמתכנסים בשבת בבוקר, בשעה מוקדמת מדי, כדי להתאמן ולהזיע במקום לישון עוד קצת או להתרווח על ספה. 

אחר כך, בבית הקפה, השיחה מרפרפת ליד הנושא, אבל השאלה לא נשאלת. יש משהו לא סביר באימון שלא מן המניין בשבת בבוקר, אנחנו לא אתלטים מקצועיים ולא אנשים שספורט היה דרך חיים עבורם. אנחנו כן אנשים שהגיעו לגיל מסוים, וכאן מתחיל הדיון. האם זה ניסיון נואש לדחות איזה קץ, לשמר איזה רמז לנעורים?

אני נזכר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר בפחד וברתיעה. כי קשה, כי אני גרוע בכדורגל וכדורסל, כי אני איראה מגוחך. ואולי עכשיו הרעל החברתי הזה נוטרל. מה אכפת לי איך אני נראה, אם אני טוב או לא, איפה אני ממוקם באיזו תחרות סמויה עם האחרים שסביבי. אולי בגיל הזה אני משיל מעלי את כל זה ומתמקד בהשוואה לעצמי של לפני שבועיים או חצי שנה, ובשמחת הגוף על התנועה. 

בשיחה בבית הקפה מדברים גם על גבריות וספורט, על חברה ותרבות שהזריקו לי לווריד תפיסות על מה זה להיות גבר-גבר-אחי, שרק עכשיו אני מתחיל להשתחרר מהן. וגם זה לא מעט בזכות המקום שמצאתי לי, שמנוהל על ידי אישה ושאין בו מקום לעודף טסטוסטרון ושיפוטיות נוסח מה-אתה-ילדה?  

וכך באמצע משבר אמצע החיים שלי אני מבין את האושר שטמון בגוף בפעולה, ומצטער קצת שלא התעוררתי לכל זה קודם, ובעיקר שמח על הקהילה שמצאתי, ועל כל שריר תפוס ודואב. 

איקרוס טס קרוב מדי לשמש, והתרסק לאדמה אחרי שחומה המיס את השעווה שחיברה את נוצות הכנפיים שבנה לו אביו. אני עברתי חמישה נמלי תעופה בפחות מעשרה ימים והרגשתי את המוח שלי מתפרק לאיטו בין קונקשן לקונקשן. את קרני השמש החליפו עייפות ותלישות בזמן ובחלל, וההתרסקות היתה מטאפורית בלבד, למיטה. 

לא נועדתי לעוף, ואם כבר ממריאים אז במינון הנכון – הלוך, חופשה ואז חזור זה אחלה. נסיעת עבודה עם קצת זמן לנשום זה בסדר גמור. עשרה ימים בשלוש מדינות שונות בברזיל עם שלל פגישות, טיסות המשך, פקידי הגירה עם אנגלית שבורה ואוכל מטוסים הם מעבר לגבולות הסביר. 

אני לא מתלונן, זו היתה נסיעה מוצלחת, מטעם עבודה שאני אוהב, ובתנאים הכי נוחים שאפשר. זה לא קשור. בכל פעם שמטוס המריא חלק ממני נשאר על הקרקע מאחור, עדיין מסתגל למקום החדש שכרגע הפך ישן. יש משהו בלתי טבעי במעברים מקרקע מוכרת ושפה שהאוזן מזהה למקום חדש. פרק זמן שהגוף והמוח צריכים כדי לייצב את עצמם ולא משנה כן ג׳ט לג או לא הפרש שעות. 

וכך עברתי מנמל תעופה לנמל תעופה, מעיר זרה לעיר זרה אחרת, מסתגל לחדרי מלון, שולף דרכון כשצריך, מוציא מהכיסים הכול ועובר דרך גלאי מתכות, מהנהן בפגישות ומנסה להגיד את הדבר הנכון, ומרגיש זר ומנותק. מתגעגע לילדים, לבית, למקומות שאני מעוגן אליהם.

אני בטוח שיש אנשים שטובים בזה ממני, גמישים גיאוגרפית ומחשבתית. אולי זה גם עניין של ניסיון והרגל. אבל הנסיעות האלה מוציאות אותי מאיזון. כל מעבר בשדה תעופה שבו אני מתומצת ומרודד לתמונה בדרכון ו״ארזת לבד?״ גוזל ממני משהו שיזדקק לזמן כדי לצמוח חזרה. כל שיחה מגומגמת בשפה זרה, כל פגישה שבה אני צריך לשחק תפקיד – הכול עומד בניגוד מוחלט למקום שבו אני בקיא ורגיל ומוכר, ובשליטה על מה שקורה לי. 

חו״ל על כל מה שקורה בו ובדרך אליו הוא ההפך משליטה. אני מחוץ לארץ וקצת מחוץ לעצמי, כאילו נעקרתי מאיזו קרקע באופן זמני, והשארתי את השורשים מאחור, מעבר לשערי הדיוטי פרי. ואחרי הנחיתה צריך זמן להתחבר אליהם מחדש, לאחות משהו. זו היתה נסיעת העבודה הכי קשה שהיתה לי, מעולם לא הייתי כה קרוב למחיאות כפיים בנחיתת מטוס בנתב״ג. זה היה קצת קרוב מדי לשמש, אני נשאר בזמן הקרוב בגובה פני הקרקע, כמה שאפשר.