זו ההגדרה הכי טובה שמצאתי אחרי שסיימתי את הספר הראשון בטרילוגיית the first law. יש כאן HBOזציה של הז'אנר. פוליטיקה, סקס סמים ורוקנרול.

אי שם בשנות העשרים המוקדמות שלי נשבעתי שלא אקרא עוד טרילוגיות פנטזיה. חבורת חקייני טולקין חיוורים כולם, זו היתה הגישה פחות או יותר. שנים חלפו מאז, והז'אנר התבגר, או שפשוט מצאתי את הדברים הנכונים. ג'ורג' מרטין למשל, עם ספרי הפנטזיה עמוסי גילויי העריות, עריפת הראשים והתככים הפוליטיים שלו, עכשיו אצלכם על המסך.

אני מניח שגם ג'ו אברקרומבי, תסריטאי בריטי שעשה הסבה לכתיבת ספרים, קרא את מרטין. זו לפחות התחושה שעולה מן הספר: יש בו התייחסות מפורשת לסקס, גם אם לא סצנות הפורנו שמרטין מחבב. יש בו אלימות קשה וברוטאלית, יש בו תככים ומשחקי כוח, ויש בו דמויות שתופסות את משבצת הגיבור, למרות שהן לא מתאימות לסטריאוטיפים של הז'אנר. נסו למשל דמות ראשית שהיא אינקוויזיטור בשירות הוד מלכותו, מקצוען עינויים שמחבב את המשרה שלו.

הגעתי לספר הראשון בסדרה – the blade itself – דרך פוסט בבלוג חביב (כאן), והזמנתי אותו מחנות אינטרנטית בלי ציפיות גדולות. התוצאה היתה משמחת להפליא. אברקרומבי הוא לא מרטין אמנם – אין כאן את שלל הדמויות ואת השאפתנות האפית של ספרי משחקי הכס (או קרח ואש, כפי שצריך לקרוא להם). אבל הוא כותב מצוין. הוא שנון ומושחז, ומדביק את הקורא באהבה לדמויות שלו, שכאמור לא ממש מצייתות רוב הזמן לחוקי הז'אנר. ובעיקר: אין תחושה של חקיינות ושל טיול בנוף מוכר לעייפה, ואין דמויות אציליות מדי או דמוניות מדי. הכל אנושי ומושחז ומענג.

ועוד הערה קטנה: יש כאן ממלכה מוקפת אויבים, שקורסת מבפנים בגלל שחיתות, גאוותנות, מיליטריזם ופוליטיקה קטנונית וכוחנית. מי אמר שפנטזיה זו בריחה מהמציאות.

התגובה הראשונית שלי להפניה בעמוד התוכן של טיים אאוט החדש היתה עצבים. זו היתה הפניה למדור הספורט, בעקבות הזכייה של הדאלאס מאבריקס באליפות ה-NBA, בנוסח הזה: "דירק נוביצקי הוא הגרמני הכי בד אס מאז היטלר".

אחרי קפיצת הפיוזים האינסטיקטיבית ניסיתי להבין למה זה מעצבן אותי. אני לא נגד בדיחות שואה. אני מחבב חלק מסרטוני היטלר ביוטיוב (חיפוש החנייה בתל אביב מנצח), את היפסטר היטלר, ושאר דאחקות אינטרנטיות. כלומר זה לא שכל אזכור של השואה גורם לי להתקף צדקנות. אני לא חושב שהשואה צריכה להיות משהו דמוני, פלנטה אחרת, מנותק. אני לא חושב שהיטלר היה מפלצת – קל מדי להתייחס אליו ככזה, ומסוכן. זה עלול לגרום לחוסר הקשבה לפעמוני ההזהרה כשהם יתחילו לצלצל בפעם הבאה.

אבל כל זה לא רלוונטי להפניה בטיים אאוט, וזה מה שמרגיז. בהפניה הזאת אין סאטירה, כפל משמעות, אמירה. יש בה קטע. פרובוקציה בשקל. עילגות מטופשת ופרובינציאלית (בד אס?!?) עם ניסיון להיות מגניבים בכוח. היי, בואו נכתוב היטלר. כי הוא גרמני, נוביצקי, נו.

שלושה עמודים אחרי זה מתייחס חנוך מרמרי בטור שלו לפרשת אלון עוזיאל והלוויה של סמי עופר. הוא כותב מצוין: "סרטון שתי הדקות שהעליתם לרשת ממחיש את גדולתו של עקרון חופש הביטוי, את יכולתו המופלאה להכיל כמויות אינסופיות של פסולת אנושית ועדיין להישאר ערך טהור ונעלה". אל תעופו על עצמכם, הוא כותב, בשפה שמתאימה לאכסניה הנוכחית שלו.

זו עצה מצוינת גם לעורכי טיים אאוט. כן, מותר לדחוף את היטלר סתם ככה להפניות שלכם, זה במסגרת כללי המשחק. אבל זה דוחה, ועלוב והכי חמור – עריכה לא יצירתית וגרועה.

אם ראיתם את הסרט, אתם חושבים מן הסתם שהתרומה המרכזית של שון פרקר לפייסבוק היתה המון מגניבות, ולהוריד את ה-the מהשם. וזהו.

מצויד בצלקת הטראומתית הזו, ייעץ פרקר לצוקרברג איך להימנע מהסיטואציה הלא נעימה. הדירקטוריון של פייסבוק כלל 5 מושבים. אחד לצוקרברג, ושניים למשקיעים. שני מושבים נוספים נותרו ריקים, ובשליטה מוחלטת של צוקרברג. לפי הכללים שפרקר עזר לנסח, בכל רגע נתון יכול צוקרברג למנות צמד דירקטורים שסרים למרותו. המשמעות – שלטון מוחלט של צוקרברג.

המצב הביזארי הזה – שלטון יחיד של ילד בן 22 בחברה – גרם למשקיעים ולאנשי המסחר בפייסבוק לא מעט כאבי ראש לאורך השנים. פייסבוק אמרה לא להצעת רכש של 1.6 מיליארד דולר מויאקום כשעוד היתה חברה קטנה יחסית ומפסידה. היא סירבה להעלות באנרים בעמוד הראשי, סירבה לשנות את צבעי האתר ליום אחד תמורת מיליון דולר – בתקופה שבה הפסידה חצי מיליון בחודש – וכן הלאה וכן הלאה.

כל זה נשמע אולי הגיוני בדיעבד, היום, כשלפייסבוק כמעט 700 מיליון משתמשים והכנסות שצפויות להגיע ל-4 מיליארד דולר ב-2011. אבל לפני 4 ו-5 שנים, כשמייספייס היתה גדולה ממנה, ומודל הכנסות אמיתי לא נראה באופק, זה גרם למשקיעים ואנשי המכירות לקפיצת פיוזים סדרתית. לא היה היגיון בלסרב למודעות מכניסות. לא היה היגיון בלסרב להצעות רכש של מיליארדים, שיהפכו את אנשי פייסבוק למיליונרים. אבל צוקרברג לא היה מעוניין. הוא טען שככל שהמשתמשים יהיו מרוצים יותר, כך יגדל מספרם. ההכנסות והשווי יגדלו בהתאם.

והוא צדק. ונכון, פייסבוק הצליחה גם כי צוקרברג גאון, וכי האנשים סביבו השלימו אותו, וכי כל זה קרה בעיתוי הנכון. אבל: אי אפשר להכחיש שהעובדה שהכוח היה כולו בידי אנשי המוצר והתוכן, ולא בידי אנשי המסחר, הפכה את פייסבוק למה שהיא. אפשר רק לדמיין איך היו נראים אתרים אחרים, אם מדיניות ההשקעה והתוכן של קובעי המדיניות בהם היתה דומה.

לפעמים טוב שיש איזונים ובלמים, ואנשי כספים מציאותיים עם רגליים על הקרקע. לפעמים. אבל לא פעם הם נכנעים לאינטרסים קטנים ולמבט לטווח הקצר, על חשבון החזון לטווח הארוך. על חשבוננו.

לפני הכל – מדובר בסרט קיץ אינטליגנטי משובח, צירוף מילים שאין הרבה הזדמנויות לעשות בו שימוש. שווה. גם הביקורות ב-ynet, סינמסקופ וכו' משבחות.

מגנטו בגירסת הקומנדו

ואני טוען: יש כאן בנוסף לכל מעין אלגוריה ציונית שתשמח לבב כל מתנחל. הסרט מתחיל באותה סצינה שפותחת את אקס מן הראשון מ-2000. ילד יהודי שמופרד מאמו במחנה ריכוז, ומאבד שליטה על הכוחות המיוחדים שהוא לא ידע שיש לו – היכולת לשלוט בכל סוג של מתכת. זה מתבטא בהמון צעקות ובשער ברזל מתקפל. הוא נלקח למשרדו של קווין בייקון, סוג של ד"ר מנגלה למוטאנטים, ועובר שם דברים איומים למדי.

20 שנה קדימה הילד בגר ועכשיו הוא מייקל פסבנדר (שחקן מעולה), ותכף יהיה מגנטו, האיש הרע האולטימטיבי מהקומיקס. לא מדובר עוד בילד חלש ומפוחד, אלא בגבר נאה ומסוקס. והעיסוק שלו כרגע? צייד נאצים. מדובר בסצינות שגורמות לך להצטער שהסרט כולו לא עוסק במגנטו בגירסת הג'יימס בונד היהודי, עם כוחות מיוחדים במקום גאדג'טים.

אבל הוא לא. הסרט, כמו הקומיקס והחלקים הקודמים בסדרה, עוסק במערכת היחסים החשדנית והאלימה בין המוטאנטים לשאר האנושות. הם מיעוט נרדף שמפחיד את ההמון בגלל השונות שלו. ככאלה, הם יכולים לסמל כמעט כל מיעוט באשר הוא. הם נרדפים, כמו שחורי העור או מלוכסני העיניים, בגלל המראה החיצוני שלהם. הם נרדפים, כמו הומוסקסואלים, בגלל סגנון חיים שונה – ובאקס מן 2 יש סצינה שנראית אחת לאחת כמו סצינת יציאה מהארון. וכמובן שהם מזכירים גם את האנטישמיות והרדיפה אחר יהודים.

מגנטו, ששרד את הנאצים, רואה ברדיפה הזו המשך של אותה שנאה קרה ומחושבת. מבחינתו, אין בני אדם טובים או רעים. אין מקום להבנה של הפחד או הרתיעה שלהם, ואין מקום לפיוס ושיתוף פעולה עם חלקם. כולם נגדו, ואם יקבלו את ההזדמנות, הם יאספו את המוטאנטים, יכלאו אותם וישמידו אותם. זה אנחנו נגדם, עד הסוף.

כל מה שחסר לו, אם כן, הם עוזי וצמוד קרקע בהתנחלות. הטראומה שלו כילד יהודי נרדף, מתבטאת בבגרותו בעמדה קיצונית ואלימה כלפי כל רודף פוטנציאלי, דמיוני או אמיתי. העולם כולו נגדנו, ורק בכוח הזרוע ותוקפנות נצליח לנצח אותו. והעניין הוא שזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש בני אדם שמעוניינים להשמיד מוטאנטים, יש מקום לדאגה ולפרנויה. וזה בעיני הקונפליקט שהסרט שם עליו את האצבע בצורה אלגנטית ומוצלחת. החשדנות, הפרנויה והאלימות של הקיצוניים משני הצדדים, שמאיימת לחסל כל סיכוי לפשרה וחיים משותפים. מדכא. אבל אחלה סרט.

התגובה לתוכנית שבמסגרתה יטפחו תלמידים אנדרטאות וחלקות קבר של חללי מלחמת העצמאות היתה צפויה למדי. למשל במאמר המערכת הזה בהארץ. פולחן המוות, מיליטריזם, התקרבנות.

יש כאן את כל המרכיבים המתאימים לכאורה לרקיחת תבשיל פשיסטי. שר חינוך ימני, צבא, אתוס השכול. אבל אולי אפשר לראות את הדברים גם קצת אחרת.

בכל שנה כשאנחנו מגיעים להר הרצל למצבה של אבא שלי, אני מסתכל על המצבות מסביב. על ציון הגיל של המתים. המון אנשים צעירים נהרגו במלחמות, בלי להשאיר אחריהם ילדים. ההורים הזדקנו, הלכו לעולמם. יש לא מעט מצבות שאף אחד לא מגיע אליהן. יש עליהן את זר הפרחים הגנרי שמשרד הביטחון דואג לו, לפחות שם. אין שום יחס אישי. אני יכול להבין יוזמה שנועדה לא להשאיר את הזיכרון שלהם גלמוד ומיותם.

אני גם לא מצליח להבין את טענת הצגת הישראלי כקרבן. כן, הימין מתמחה בזה, אבל איך זה קשור לחללי מלחמה? בטח למלחמת העצמאות, שיחסית חפה ממחלוקות לגבי מניעיה, ומי בעצם התחיל וצדק. המדינה הזו קמה מתוך אלימות ומאבק, אלה עובדות. אין סיבה לטייח או להשכיח. לא כל נגיעה בצבא ומלחמה חייבת לייצר אוטומטית תגובות נגד מבוהלות. גם שמאלנים נלחמו, ונהרגו, ונלחמים ונהרגים.

בסופו של דבר זה עניין של איך הדברים יתבצעו. לא כל המורים הם סוכנים של הממסד הפשיסטי, לא כל התלמידים הם אידיוטים נוחים להשפעה. ולא כל דבר שקשור בצבא ובמלחמות שהיו כאן הוא מוקצה וראוי להדחקה. יש משהו עצוב להפליא במצבות של ילדים בני 20 שאף אחד לא מגיע אליהן. אפשר להניח עליהן פרח גם בלי להניף אגרוף או להאשים את כל העולם ברדיפה.

לא חייב להיות לבן, בעצם. סתם נשמע טוב.

חשקה נפשי באייפון 4, ונכנסתי לאתרי שלוש החברות כדי לבדוק עובדות בשטח. לא תמצאו כאן עכשיו השוואה צרכנית מקיפה, או האשמות נוקבות (אם אתם מחפשים את זה, שימו לב לשוקי גלילי ומלחמתו בסלקום). אני אתמקד בנקודה אחרת לגמרי.

לכאורה ברור שתהליך של בחירת טלפון חדש בעידן הנכחי צריך להתרחש באינטרנט. בדיקה, קבלת מידע, השוואה, רכישה. אם התחלתי בלכאורה, המצב מן הסתם שונה. בפלאפון ובאורנג' קיבלתי מידע כללי סביר על המכשיר והמחיר. פחות על החבילה האפשרית. כשהתקדמתי הלאה, נתקלתי בחלון שביקש ממני פרטים והבטיח שיחזרו אלי. במקרה של פלאפון אני עוד מחכה (חלפו יומיים). במקרה של אורנג' הטלפון צלצל מייד, ומענה אוטומטי הציע לי לשוחח עם בן אנוש. הסכמתי, חיכיתי, חיכיתי, התייאשתי, ניתקתי.

רק בסלקום קיבלתי מידע מלא ואפשרות רכישה באתר. זה לא מעיד על טיב שירות הלקוחות שלהם, מהירות הגלישה שהם מציעים, איכות השיחות או אפילו האטרקטיביות של העסקה. זה כן מעיד על תפיסה שונה – ונכונה – של המדיום. האינטרנט לא אמור להיות מעבר, שלב ביניים בדרך לשיחת טלפון. הוא אמור להיות הדבר עצמו.

יש משהו בלתי סביר לחלוטין בעובדה שרק חברה אחת מתוך השלוש מאפשרת ביצוע פעולה כזו ברשת. ארכאי, מיושן ואפילו מדכדך. אנחנו רק כאילו בעידן הדיגיטלי החדש. בפועל זו עדיין אותה חנות מכולת.

הטריילרים הבאים גרמו לי לחשוב. רשתות הטלוויזיה האמריקאיות מתחילות לקדם את הסדרות החדשות שלהן, וכמות המוטיבים העל טבעיים שבהן מעוררת סקרנות. למה דווקא עכשיו הפנטזיה הפכה לקונספט לוהט. האם זו תגובה למציאות העכשווית? בריחה ממנה, אמירה עליה? הנה רפרוף על שלוש מהסדרות שצצו על הרדאר בימים האחרונים, עם ניסיון למסקנה כללית בסוף:

awake מספרת על שוטר שמאבד את אשתו ובנו בתאונת דרכים, ומתחיל לחיות במציאות כפולה: בחלק מהזמן אשתו עדיין בחיים, ובחלק מהזמן בנו. אבל לא שניהם. בכל מציאות יש לו שותף אחר ומקרי פשע אחרים, אבל מן הסתם – וזה לא ספוילר, זה בטריילר – המציאויות השונות גולשות אחת לשנייה. קצת דלתות מסתובבות, אבל עם ג'ייסון אייזקס המוצלח ולא עם גווינת' המעצבנת. מ-4 הדקות האלה זה נראה פחות דביק ממה שזה עלול היה להיות, ומסקרן ומוצלח למדי.

זה כבר נראה קצת פחות טוב. גם כאן הדמות הראשית הוא שוטר, אלא שהוא מגלה שהוא נצר למשפחת גרים, זאת של האחים מהאגדות. והפתעה: כיפה אדומה, הנזל וגרטל ושות' מבוססים על מציאות ועובדות. בני משפחת גרים, מתברר ניחנו ביכולת לראות מפלצות ושאר מזיקים, ונאלצים להילחם בהן. קצת מזכיר את באפי, אבל נראה פחות שנון או מגניב.

שוב אגדות בעת המודרנית. העלילה היא מהסוג שנשמע אידיוטי לגמרי על הנייר: בתם של שלגיה והנסיך מגלה שהוריה שיגרו אותה למציאות שלנו כדי להגן עליה מהמלכה הרעה. על המסך זה דווקא נראה לא רע, כולל אקשן חביב ורוברט קרלייל, שדי נעלם בשנים האחרונות, וחבל. אה, וזה מהמפיקים של אבודים, אם זה אומר משהו.

אז למה עכשיו?

אם מתעקשים למצוא מכנה משותף: שלוש הסדרות מדברות למעשה על התמודדות על המציאות. מציאות מסוגים שונים, אבל בכל זאת – בכולן הדמות הראשית צריכה להתמודד עם מצבים מסובכים ומפתיעים, וכמאמר הקלישאה גם עם השדים שלה. באופן מילולי. אם רואים בתרבות הפופולרית סוג של נייר לקמוס למצב בעולם שבו אנו חיים, הרי שיש כאן סיבה לאופטימיות קלה. מגמת הפנטזיה עליה החליטו מנהלי הרשתות לא מייצגת אסקפיזם וייאוש, אלא התמודדות ותקווה.

הציוץ הכי משעשע שראיתי ביום אתמול המדכדך למדי: איטס מיי נכבה אנד אייל קריי איף איי וואנט טו.

אני מניח שזו התעוררות מאוחרת שלי, אבל בחודשים האחרונים אני שם לב לשינוי דרמטי בהרגלי צריכת החדשות שלי. אני עובד על המחשב כשכמה חלונות דפדפן פתוחים ברקע בו-זמנית. ביניהם טוויטר ופייסבוק. זה לא חדש. מה שכן חדש, הוא ההסתמכות ההולכת וגדלה על שני האחרונים כמקורות מידע וחדשות.

זה לא קרה ביום אחד. אבל אחרי ששוב ושוב גיליתי שצמד הרשתות החברתיות משיג את כלבי השמירה מהדור הישן, התחלתי, באופן לא מודע, להעדיף אותם. אבל לא רק בזכות מהירות העדכון. טוויטר, בעיקר מספק לי חדשות, בידור ומציצנות לשמה (חייבים לעקוב אחרי ג'ודי ניר מוזס, מעניינת הרבה יותר מדנה ספקטור ובח"ל). כל החבילה במקום אחד.

תגידו שגם ויינט עושה את זה? אז תגידו. אבל בויינט יש תמהיל נוקשה שקבע עורך שחייב לאזן תכנים לקהל של מאות אלפים. כשאני מעיף מבט על קוביית חדשות הבידור והתרבות, אני מוצא במקרה הטוב אייטם או שניים שמדברים אלי. בטוויטר אני עוקב אחרי אנשים ואתרים שמעניינים אותי ו/או שאני סומך עליהם ועל טעמם. אחוזי הפגיעה שם הרבה יותר טובים. ומכיוון שטוויטר גם מהיר יותר, ולא רק מדויק יותר, אין סיבה לנטוש אותו.

וכך למדתי על גזר הדין של קצב מהטויטר של הניו יורק טיימס דווקא, על רעידת האדמה ביפאן מהפייסבוק של זוגתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו (שורת הסטטוס המשובחת שלה: i feel the earth move under my feet), ועל ההחלקה המונומנטלית של קרן פלס בטקס יום העצמאות מכל אמצעי תקשורת אפשרי.

וכך גם אתמול. טוויטר השיג את ויינט בדיווח על פיגוע הדריסה (הטוויטר של הארץ, נדמה לי). גם בעדכון על הסורים על הגדרות. וכמובן – בעדכון המדהים של ג'ודי, על הלפטופ שהחביאה מבתה כעונש, שכחה איפה החביאה, ואיתרה רק אחרי 10 ימים. חדשות במיטבן.

אני חושב שהציוצים שעוסקים בגזים – לא, לא במחלוקת החברתית סביב המשאבים של מדינת ישראל – הם ששברו אותי סופית.

יש בעיני הבדל משמעותי בין פייסבוק לטוויטר. פייסבוק היא רשת חברתית, לגמרי. זה קצת כמו להיכנס למסיבה בבית של מישהו. אנשים שאתה מכיר בדרגות שונות ולצרכים שונים. בטוויטר המארג החברתי הזה לא באמת קיים. כן, אפשר לנהל דיאלוגים בטוויטר, אבל זה די לא נוח ולא מזמין. טוויטר מבחינתי נועדה בעיקר להקשיב. אני עוקב אחרי גורמים ואנשים שמעניינים אותי – גם כאלה שאני מכיר, אבל גם קניה ווסט וגו'ס וודון. בפייסבוק אני מקבל מידע דומה- לינק לשיר חדש או דיווח על רעידת האדמה בטוקיו – אבל גם מידע אישי. תמונות של התינוק של חבר, או תזכורת ליום הולדת של בן משפחה רחוק.

כל זה בא לומר שברור לי יותר למה אנשים חשים צורך לקטר בפייסבוק, מאשר בטוויטר. טבעי ונוח לקטר לקבוצת החברים שלך על הדחפים הרצחניים שהילדים עוררו בך היום, ואפילו – איש איש ודרגת הפתיחות שלו – על התגובות הכימיות הקטלניות שעוררו מאכלים שונים בבטנך. זה לא מסתדר לי עם הפלטפורמה של טוויטר. בגדול, אם לנסח איזו אתיקה של שני השירותים: פייסבוק נועד לשיחה בין חברים במין חדר סמי-סגור וירטואלי, בטוויטר אתה ברחוב, עם מגאפון. פייסבוק נוחה להזמנת דיאלוג, מחוות, דיעות. טוויטר מתאימה להצהרות.

כך שלא ברור לי למה אנשים – שנונים ומעניינים ככל שיהיו – חשים צורך לצייץ דווקא על מיחושי הבטן שלהם, או ההתלבטות בין פסטה לעוף לארוחת צהריים. זה משעמם. וזה אולי החטא המודרני הכי גדול. וברור, אתם יכולים לשלוח אותי לעזאזל ולאנפל את מי שמשעמם אותי. אבל מדובר, לרוב, באנשים מעניינים למדי. ולכן אני פונה ללב המצייץ שלהם – הפרדה בין מה שראוי לפייסבוק, טוויטר ולסמס תהפוך את העולם למקום טוב, ענוג ונעים יותר. תודות.

יש משהו דוחה במאבקי שכול.

אם החליטו על יום זיכרון לחללי צה"ל, אז נא לקיים יום זיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. מכיוון שהמדינה הזו במצב לוחמה/פרנויה מתמיד, ומכיוון שהטרור הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו, אפשר להבין את הכללת נפגעי טרור ביום הזה. אבל מה קשורים הכבאים? גם ככה כל עסקי התוגה והזיכרון במדינה הזו מבלבלים, ויעיד תומר, ששאל אותי בשנה שעברה מתי יהיה בבית הספר יום השואה לחללי צה"ל.

הניסיון להאחדה נועד לכישלון. אי אפשר להתחיל ולהפריד בין מי שנהרג בגבורה כשהציל את חבריו לנשק, לבין מילואימניק שהתהפך עם הרכב בדרך חזרה הביתה, או חייל שסתם עלה על מוקש בטעות. דרור פויר כתב על זה יפה בגלובס. אבל הכבאים בכרמל, בלי קשר לכן או לא גבורה, התמודדו עם אסון טבע, ולא עם אויב בשר ודם. אין להם קשר למלחמות או פעולות האיבה שמצלקות את המדינה הזו.

אלא שהכבאים התמודדו לא רק עם האש, אלא גם עם מחדלי השלטון. כך שמן הסתם נוח לאלי ישי, שר הפנים שספג את רוב ההאשמות על הטרגדיה הזו, לנסות ולהרוויח קצת הון פוליטי על גבו של יום הזיכרון. ישי כמובן מכחיש. אין רייטינג לשכול הוא אומר, כשהוא כמובן יודע מצוין שלשכול יש רייטינג מעולה. שכול הוא קלף חזק, מאחד ומשתיק מתנגדים. זה יום נפלא לפוליטיקאים – יום של אחדות שאסור להעביר בו ביקורת (צפריר בשן כתב על היום הזה פוסט מעניין ).

ישי ישמח, אם הקריאות לוועדות חקירה והסקת מסקנות ייחלשו בעקבות המחווה הזו. כל השאר לא באמת משנה. וזה מרגיז, כי יש מספיק דרכים לכבד את זכרם של הכבאים. ולאלי ישי יש מספיק דרכים לטפל בעתיד הפוליטי שלו. צריכים להיות לו מספיק הגינות ויושר כדי לעזוב את היום המסוים הזה בשקט. גם ככה אנחנו מקפידים להגיע להר הרצל לפני הטקס הממלכתי. חיבוק הדוב הציני של המדינה לא עושה לאבל הפרטי שלנו טוב. אנחנו לא צריכים תוספת של אופורטוניזם פוליטי מזוקק.