למה בעצם איראן גרעינית זה כל כך איום ונורא?

ברור שכן. זו אקסיומה: אסור שלאיראן תהיה פצצה, השמדת מדינת היהודים, חורבן בית שלישי, הסוף.

או שלא. גם לצפון קוריאה יש נשק גרעיני, ולעוד מדינות לא הכי יציבות, ולא נראה שהן ישתמשו בו בקרוב. אולי זה כי לכל משטר, גם הכי מטורלל, יש את השאיפה הבסיסית לשרוד. הוא מורכב מבני אדם, פוליטיקאים, אינטרסנטים. מאוד מפחיד הרעיון של פצצת אטום בידי ארגון טרור קיצוני. אבל בידי מדינה? אני בספק אם מדינה כלשהי תסכים לעמוד בתגובה העולמית למהלך כזה, שלא לדבר על התגובה הלא קונבנציונלית עד מאוד שתגיע מישראל על תקיפה כזו.

אולי הבעיה המרכזית שלנו היא לא איראן, אלא מה שהאיום הדמוני הדזה גורם לנו. אולי הבעיה היא שאיראן הופכת לסיבה לכל דבר. למה שמצדיק שלל מעשים בעייתיים כאן, או לפחות את ההתעלמות מהם. אנחנו כל כך עסוקים בחרדה מהפטריה, עד שאנחנו לא שמים לב לבעיה האמיתית. כמו אדם שחווה טראומה, וכל כך עסוק בלפחד מהישנות האירוע, עד שאינו שם לב לסכנה האמיתית. אנחנו חרדים מעוד ישות פשיסטית אנטישמית שתנסה להשלים את העבודה של היטלר. יכול להיות שהסכנה האמיתית היא הפיכת ישראל לישות פשיסטית או פונדמליסטית בעצמה. אבל במקום להסתכל פנימה אנחנו מביטים בחשש החוצה.

בסיום של קיד וקסידי, אחד הסרטים האהובים עלי (כן, זה ספוילר, לגמרי), מוקפים פול ניומן ורוברט רדפורד על ידי מה שנראה כמו חצי צבא בוליביה. הם פצועים בתוך בקתה קטנה, אין להם תחמושת, אין להם סיכוי. הם הגיעו לבוליביה אחרי שנמלטו מאימתו של צייד ראשים, שהסמל המסחרי שלו הוא כובע בוקרים לבן. רגע לפני שהם פורצים החוצה למוות בטוח באקדחים שלופים, שואל ניומן את רדפורד אם ראה את צייד הראשים בחוץ. כשהוא מקבל תשובה שלילית הוא נרגע. האיש שרודף אותם לא אורב להם שם בחוץ.

ואז הם מתים.

ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות – ספר מצוין – יש משפט מעולה, שהולך בערך ככה: ההיסטוריה הופכת את מה שהיה בזמן אמת מבולבל, כאוטי ולא צפוי, למשהו שלא יכול היה להיות אחרת. בדיעבד.

אלא שההיסטוריה אלסטית, מתברר כנדיה קומנצ'י בשיאה. כבר כמה ימים שמלחמת יום הכיפורים מככבת בכותרות, כולל תמונות בשחור לבן ותגובות קוהרטניות למחצה של אסי דיין בתפקיד הבן של. מה שמרשים אותי ברעש סביב הפרוטוקולים, הוא האפשרות ליצור שינוי של ממש בתפיסת האירועים ובני האדם שהיו מעורבים בהם או חוללו אותם.

קחו את דדו למשל – הרמטכ"ל שהמלחמה הזו צרבה בתודעה כאחד האחראים לכישלון. ממה שפורסם עולה תמונה אחרת – של האיש היחיד שראה את הנולד, דרש לגייס מילואים ואפילו להנחית מכת מנע, ונהדף על ידי דיין ופוליטיקאים-מצביאים יהירים אחרים.

הפואנטה כאן היא לאו דווקא העובדות, אלא המהות התקשורתית שהן יוצרות. יכול להיות שהכותרות הללו ישנו את דמותו ההיסטורית של הרמטכ"ל התשיעי. יכול להיות שאחרי 37 שנים בהן הפך שמו לחלק מהכישלון, הוא יזכה לפתע בתדמית אחרת.

ולכו תדעו מה ייחשף כשנגיע לתאריך העגול 40 שנה למלחמה.

אני לא אוהב סרטים ש"מבוססים על מקרה אמיתי". אני לא אוהב ריאליטי. אני לא אוהב את מחוברים. זה מבדר, זה מעניין, וזה קצר, אבל זה מזויף.

קראתי פרשנויות וטורים – למשל את זה, על רן שריג כסמל סקס – ואני מבין בערך את המהומה. אבל תחושת הרמייה לא עוזבת. היומרה כאן היא להראות פיסת חיים, מציאות, לחדור אל מאחורי הקלעים. תעודה-מציצנות-פורנו. אבל האנשים האוחזים במצלמה כאן מודעים לעצמם מדי, ערוכים מדי, משווקים מדי.

אני לא יודע אם זה באמת קשור רק לליהוק של העונה. ראיתי חלק מפרקי מחוברות, ושם זה עבד יותר טוב. אולי הבחירה בחבורה תל אביבית כמעט לגמרי ברוחה, בדמויות ש-3 מהן ברנז'איות ומכירות תקשורת קצת יותר מדי טוב, היא הבעיה. בשורה התחתונה, אני לא מאמין להם. כשראיתי את ליאת בר און, חשבתי שאולי אני נחשף כאן למשהו מייצג, לדמות עם עומק, לייסורי הרווקה התל אביבית והקיבוצניקית לשעבר באשר היא, מזוקקים ומבוטאים ברהיטות. גם שאר המשתתפות, מינוס דנה ספקטור, נראו כאילו הפער בין מה שעובר להן בראש ומה שיוצא מהפה מול המצלמה מזערי. אבל כשאני צופה בגולדן את שריג חושפים וחושפים וחושפים, אני מרגיש קצת מלוכלך, כמו בבר חשפניות בפטפונג: מורידים את הכל, אבל לא באמת מראים לך כלום. זה מרגיש כאילו הם בונים וממציאים דמויות, בסיוע ועל חשבון כל דמויות המשנה שמאכלסות את החיים שלהם. זה מרגיש מזויף.

אני מעדיף דמות בדיונית, פיקשן מוצלח, שמנסה לומר לי משהו על החיים שלי. סביר להניח שאפשר ללמוד על שלוש חמישיות לפחות ממשתתפי מחוברים הרבה יותר דרך הטקסטים שלהם, מאשר דרך הפרסונות שהם מייצרים מול המצלמה.

צהריים, מועדון בצפון העיר, הופעה של להקת קאברים שעושה להיטים של אבבא, כולל גירסה בעברית פה ושם והפעלות לקהל הצעיר. נגה מגלגלת עיניים. "מזל שאבבא לא רואים את זה", היא אומרת. והיא אוהבת את השוודים. אבל האף שלה מתחיל להיות רגיש למסחרה לכל המשפחה, כנראה.

לא המון זמן לפני, באוזן בר, הופעה של אלי לולאי, אקס רוקפור, עושה קאברים לדיוויד בואי. בין שיר לשיר הוא מדבר קצת עם הקהל. הוא לובש טי שירט קרועה, נראה כמו חנון הייטק מובטל, אבל יש לו כריזמה בכמויות. "אם בואי היה רואה אותנו הוא בטח היה אומר" – פאוזה דרמטית "איזה חלטורה". הקהל צוחק. לולאי עובר לשיר הבא.

קצת לא לעניין להשוות, אבל בכל זאת: הופעת אבבא היתה חלטורה. "זה לא קאברים", אמרה נגה, "הם סתם עושים חיקוי של השירים". הפעלות ובדיחות ילדותיות, עיבודים משעממים, סאונד סביר, נגינה סבירה, הכל סביר. דופקים כרטיס והביתה. במקרה של לולאי הסיפור אחר לגמרי. יש לו בס-גיטרה-תופים מעולים, העיבודים לא מפחדים לסובב קצת מצערת, ולהפוך את המקור לקצת יותר רוק. ברור שלולאי והנגנים אוהבים את המוזיקה שהם מנגנים. הם גם לא הולכים דווקא רק על הלהיטים הגדולים. סביר להניח שאם בואי המתבודד היה חומק לכאן ומגיע להופעה, התגובה שלו לא היתה תואמת את החשש של לולאי. אולי הוא אפילו היה רוקד קצת. אני מניח שלולאי חושב, אם לצטט את כמעט מפורסמים, שקצת כסף יהיה נחמד. אבל זה לא מה שמעלה אותו על הבמה. אם אתם אוהבים את דיוויד בואי, אל תוותרו. כנראה שזה הכי קרוב למקור שתראו. וזה קרוב מספיק.

אחד הדברים היפים במחלת האבנים הוא האורך שלו. 122 עמודים, דקיק.

מחלת האבנים היה אמור להיות ספר עב כרס. 547 עמודים, גבריאל גרסייה מרקס פוגש את צילה של הרוח, סאגה משפחתית מתובלת בסקס, מיסטיקה קלה וצבעוניות איטלקית. תיאורים ארוכים ומפותלים, מטאפורות ודימויים מתערבלים זה בזה, והמון שאר רוח נפוח.

במקום זה יש כאן ספר דק, שמרגיש כמו שיר עם מילים עצובות ומוזיקה שמחה, או להפך. הניגוד בין התבנית למילוי שלה עושה את העניין.

יש כאן סיפור – סאגה זו מילה קצת גדולה להיקף הזה – של משפחה מסרדיניה, כשהדמות המרכזית היא סבתה של המספרת, רומנטיקנית חסרת תקנה שנולדה במקום ובזמן הלא נכון. זה סיפור אהבה גדול מהחיים, מלחמת העולם השנייה ברקע, המודרניזציה שבאה אחריה וכו' וכו'. וכל אלה מוגשים באיפוק מקסים, שהופך את הספר למרגש ונוגע באופן שהררי מילים גדולות לא היו נוגעים לעולם.

ויש גם טוויסט קטן-גדול בסוף.

תקראו.

על the forever war שמעתי במקרה. דיווח באתר קולנוע על רידלי סקוט שמתכנן לעשות מהספר סרט. התסריטאי יהיה דיוויד פיפלס, האיש מאחורי התסריט של בלייד ראנר. אכן מעורר תיאבון.

אנחנו בעידן של סיפוקים מהירים, יחסית. הזמנתי את הספר מבוק דפוזיטורי, אתר בריטי ששולח ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. סיימתי אותו השבוע, בטירה בנורמנדי, לא פחות. והוא טוב, באמת טוב, אבל מבהיר את מגבלות הז'אנר, ואולי בעיקר את מגבלות האנושיות של סופריו.

הספר מתאר את קורותיו של טוראי מנדלה, שמגויס למלחמה נגד הטאורנים, גזע חייזרים שפתח במלחמה נגד כדור הארץ. המלחמה מתרחשת בכוכבים מרוחקים, ובהתאם לתאוריית היחסות של איינשטיין, החיילים מבלים אולי שנתיים במסעות וקרבות, אבל על כדור הארץ חולפות בינתיים השנים בקצב אחר. וכך חיילים חוזרים הביתה לכוכב שבו עברו עשרות, אם לא מאות, שנים. עולם אחר, נטול משפחה, ואפילו שפה ותרבות שהם מכירים.

הסופר, ג'ו הרדלמן, כתב את הספר קצת אחרי שסיים את השירות הפעיל שלו (כולל פציעה קשה) בויאנטם. קשה להחמיץ את האנלוגיה לזרות שחשו חיילי אותה מלחמה כשחזרו הביתה. קשה גם לפספס את המסר האנטי מלחמתי-ממסדי. אבל גילו של הספר ניכר. זו בעיה שחוזרת על עצמה ברוב ספרי המד"ב: מגבלות הדמיון האנושי מרימות את ראשן המופתע שוב ושוב. למשל: מאות שנים קדימה, בני אדם עדיין משוחחים בטלפון – מחייגים, ומדברים אל ההולוגרמה שצצה מולם. כן, לוחצים על כפתורי מספרים. אינטרנט? איזושהי רשת מחשבים שמקשרת בין כולם? לא כאן.

למעט יחידי סגולה (וויליאם גיבסון, נגיד), רוב סופרי המדע הבדיוני מתקשים לדמיין טכנולוגיה שונה באמת מזו של ימיהם. הם לוקחים את הקיים, ומפתחים ומשכללים אותו. טיפוסים כמו ז'ול ורן או אסימוב יש כנראה פעם בדור-שניים.

מה שלא הופך את מלחמת הנצח לספר רע. הטכנולוגיה מצחיקה קצת, לפרקים. אבל הרעיונות לגבי מלחמה, ממסד, ואפילו מיניות, מעניינים. והכי חשוב – האיש יודע לכתוב. אפשר לא לחכות לסרט.

אלי ישי הוא איש עם דיעות חשוכות במיוחד, ובאופן כללי ניצב קוממיות בצד האפל של הכוח. זה לא אומר שכל הילולת ילדי העובדים הזרים שמתחוללת סביבו מוצדקת.

באחד הקורסים במדעי המדינה לומדים על  אחת הטעויות הבסיסיות בהפקת לקחים מההיסטוריה: לוקחים שני מקרים עם מאפיין בולט דומה אחד, ומתייחסים אליהם כמקבילים, כלומר מאפשרים הסקת מסקנות מזה על זה. עכשיו האופנה היא להשוות את גירוש ילדי הזרים לשואה. בואו נסתיר אותם – כמו שחסידי אומות העולם הסתירו אותם. כי  זה, כאילו, דומה.

אבל זה לא. אין כאן שלטון נאצי שיוציא להורג את המסתירים – מקסימום תחטפו קנס מאיזה פקח עילג. ואין כאן רדיפה על בסיס גזעני. יש כאן אנשים ששוהים בארץ שלא כחוק, וזהו.

טוקבקיסטים ובעלי טורים ימניים תהו איפה היו כולם כשגירשו ילדים בהתנתקות. מבאס מאוד להסכים עם טיפוסים כאלה, בהגדרה, אבל יש בדברים מין הצדק. גם פינו ההתנחלויות היה גירוש אנשים בעקבות הפרת חוק, וגם שם היו ילדים. אבל התגובות בארץ – שמאל-ימין – הן על אוטומט. כל אחד יודע איפה הוא ממוקם על המפה, ומגיב בהתאם, ולא לפי הסוגיה והעניין.

והאמת הלא שחורה-לבנה היא שעובדים זרים לא חוקיים צריך לגרש. אחרי בדיקה: מה במערכת גרם לתופעה הזו, ואיך מתקנים את זה. האם חלקם פליטים של רדיפה במדינת המקור, ואז יש לתת להם מקלט מדיני ואולי אזרחות, או שמדובר באנשים שחיפשו כאן עבודה, ויכולים לחזור למדינת האם שלהם. אבל לדיון המתלהם על שואה ושאר ירקות אין כאן מקום. אם מחר אוסטרליה תגרש כמה ישראלים שבאו לעשות בה כסף בלי אישורים מתאימים, אף אחד לא יזעק "אנטישמיות". חוץ מכמה טוקבקיסטים.

אפשר לקחת את הדברים בפרופורציה, ואפשר לראות אותם לא רק באופן חד צדדי מוכתב מראש. גם ימניים בדעותיהם יכולים להודות שפרשיית החיילת שהצטלמה עם פלשתינים כפותים מבישה ומעידה על נזקי השליטה על עם אחר. גם שמאלנים יכולים להסכים שצריך לקיים את החוק באשר הוא, גם כשהוא חל על עובדים זרים וילדיהם. אפשר להפסיק עם האוטומציה ולנסות קצת לחשוב.

נשברתי בערך בשורה שאמרה, אם אני זוכר נכון, "the wind blew through my rusty hair". מה זה שיער חלוד לעזאזל? הלכנו.

יש יתרון בללכת להופעות בלי לדעת יותר מדי. על עוזי פיינרמן ידעתי רק שכמה אנשים שאת דעתם אני מכבד אמרו שהוא מגניב. מזמן לא היינו בהופעה, זה היה קרוב לבית, אז למה לא. אחרי ייבוש של שעה בערך הוא עלה על הבמה, עם בסיסט ומתופף, והתחיל לנגן. הכל היה בסדר עד שהם פתחו את הפה. באמת בסדר: יופי של רוק-בלוז, אחלה גיטרה. ואז הוא התחיל לשיר מה שנשמע כמו רצף קלישאות באנגלית.

אני מניח שאם הייתי שומע את אותו דבר בדיוק בבר בארצות הברית הייתי מרוצה למדי. אין מה לעשות, יש מטען ציפיות שמגיע יחד עם מקום ההופעה, ארץ המוצא וכו' וכו'. באמצע תל אביב באוגוסט, זה נשמע כמו חיקוי. זה היה פשוט עצוב – מוזיקה כל כך מוצלחת ומנוגנת כל כך טוב, היתה ראויה לכותב מילים מקורי ומוצלח. בעברית. גם אם חמי דורנר לא חושב שיש כזה, אני מעדיף את הרוקרים המקומיים שלי בשפת הקודש.

היה משהו משעשע/מזעזע בדיווח על הרב מיצהר שנעצר על הסתה לרצח לא יהודים: במבזק רדיו סיפרו שהמשטרה פשטה על ביתו והחרימה 35 עותקים מהספר שלו. ועכשיו לאט: הרב יצחק שפירא הוציא ספר, תורת המלך, שבו הוא עוסק בנושא החשוב, מתי אפשר לחסל גוי ולצאת מזה נקי, לפחות בעיני הקב"ה. והנה ראיות שמצדיקות צו חיפוש: ספר, שפורסם בפומבי.

הדעות של הרב שפירא  מתועבות, אבל מה לעשות, הן חלק מחוקי המשחק של הדמוקרטיה. האיש לא הלך וקרא להרג שיטתי של גויים. הוא לא דיבר על קבוצה ספציפית, בניגוד למשל לשר הפנים שלנו שהתייחס לעובדים זרים כמביאי מחלות ואסונות (והיי, אם הם כל כך מסוכנים, אולי כדאי לעשות משהו בעניין), או להומואים (אולי כדאי לטפל גם בהם). הוא עסק בהלכה עקרונית, ופרסם ספר. בפומבי, בגלוי.

ספר מתועב. איש דת שבוחר לקחת מעיקרי האמונה דווקא את נושאי ההרג והרצח, משמש דוגמה מצוינת לכל הרעות החולות שאמונה עיוורת ומטופשת הביאה על האנושות. אבל מה לעשות שמותר להיות אידיוט, ומותר להיות קנאי חשוך ונבער. זה חוקי. וכשהראיות הן ספרים , יש כאן בעיה. אם אין מידע חסוי שלא פורסם, הרב הנכבד אשם אולי בטמטום וקנאות, אבל זהו בערך.

סתימת פיות, מימין או משמאל, לא צריכה לעבור בשקט. אולי לא מפתיע שבין מצדיקי כליאת הרב הנתעב נמצא גם בן דרור ימיני, שמצליח באותו משפט לצאת נגד שנאת חינם ולכתוב סמול במקום שמאל. מה לו ולחופש ביטוי ודעות מרגיזות. הרב שפירא הוא איש דוחה. אפשר לא להקשיב לו. אבל צריך לתת לו לדבר.

התחלה נמשך קצת יותר משעתיים, ועדיין מצליח להיות מהיר ומהנה, סוחף ובלתי מרגש, מרתק ומאכזב. איכשהו בליל התכונות הזה נשמע מרתק, אבל הוא לא. מאוד נהניתי מהסרט, אבל בבוקר שאחרי הוא בעיקר מעצבן אותי, ועושה לי חשק לראות שוב את בלייד ראנר.

התחלה, בלי ספוילרים, מספר על חבורת מקצוענים שמתמחים בחדירה לחלומות של בני אדם כדי לגנוב מהם סודות, לרוב במסגרת ריגול תעשייתי. המנהיג וגיבור הסרט הוא ליאונרדו דיקפריו, שסוחב שדים בתת מודע או שלדים בארון או איך שתקראו לזה. ויש אחלה אפקטים, צוות שחקני משנה מצוין, וענייני מציאות-אשליה/חלום ומה שביניהם. עד כאן תקציר.

ויש בעיות. כמה בעיות. רוב הביקורות על הסרט מהללות עד להתפקע – יאיר רווה למשל, ארז דבורה בויינט uפיטר טראברס שכמעט מגיע לאורגזמה ברולינג סטון. אני לא לגמרי מצליח להבין למה. כן, הרעיון של הסרט מבריק. אבל הביצוע רחוק מלהיות מושלם ויותר מזה – חשבו על זה כבר קודם, ועשו את זה הרבה יותר טוב.

הבעיה המרכזית שלי היא שאחרי שהסרט נגמר, אתה נשאר עם מעט מאוד. בלייד ראנר או המטריקס גרמו לצופה לחשוב, בסלון או ברחוב, על השבריריות של המציאות, או לפחות של תפיסת המציאות שלנו. אבל התחלה לא ממש עושה את זה. לפי הסרט או שאתה חי במציאות, או שאתה חי בחלום, שנראה בדיוק כמו המציאות. הפער ביניהם לא ממש גדול. כמו שכתב אנדרו אוהייר בביקורת המצוינת הזו ב-salon – החלומות שמעצב כריסטופר נולאן, הבמאי, נראים כמו סרטי פעולה משנות ה-90. כן, כשהוא משקיע באפקטים של ערים שלמות נבנות, נהרסות ומתקפלות על עצמן, זה מגניב. אבל רוב הזמן עולם החלום נראה מציאותי לגמרי.

יאיר רווה כותב על סוריאליזם, אבל קשה מאוד למצוא כזה בסרט. רובו נראה ריאליסטי למדי – לא מחמאה כשמדובר ביצירה שמנסה לעסוק בתת מודע וחלומות. כל אחד מכיר את תחושות אי הנוחות והאימה שמתלוות לחלום רע למשל – לא תמצאו שום דבר כזה בסרט. החלומות של נולאן קצת משעממים. אולי זה משפיע גם על הכישלון של הסרט בניסיון לערער על תפיסת המציאות. אם הפער בין החלום למציאות כל כך קטן, האם זה משנה באמת במה משניהם אנחנו מסתובבים? לא ממש. ואם לרמייה עצמית ואשליה אין משמעות למעשה, הרי שהם לא מעניינים. מה גם שנולאן לא באמת מצליח ליצור את תחושת הערעור ההכרחית, חוסר הוודאות וההפרדה בין מציאות לאשליה. די ברור מתי נמצאים איפה.

הביקורות גם ממהרות להכתיר את נולאן כאחד מגדולי הדור מאחורי מצלמה. לא קונה את זה. מלבד ממנטו הגימיקי, כל הסרטים שלו הם קצת ליד הדבר עצמו. האביר האפל מוערך יתר על המידה, וראוי בעיקר בזכות סצינות משחק מדהימות של הית' לדג'ר כג'וקר. לא כי הוא סרט רע, רחוק מזה – הוא פשוט בינוני. נולאן מסווה את הבינוניות בעזרת יומרה גרנדיוזית. סצינות האקשן בסרטים שלו מגושמות ומפוזרות – ובסרט באטמן זה מבאס למדי – ובעלילות שלו יש חורים, וקלישאות שמסתתרות מאחורי רעש וצלצולים.

מה שאין בסרטים שלו זה סקס, ורגש אמיתי. ב"התחלה" ליאונרדו דיקפריו מאוד מאוהב באשתו, או ככה אומרים לנו, כי לא ממש רואים או מרגישים את זה. תחשבו על בלייד ראנר והרומן העצוב-עצוב בין הריסון פורד לשון יאנג, או על העצב הקיומי של רוטגר האואר. או על ניאו וטריניטי במטריקס – ברור שהם מאוהבים, אבל ברור שהם גם מתים להוריד את הבגדים ולהתפרע במיטה. תביטו על דיקפריו ומריון קוטיארד בהתחלה: הם משתוקקים להחזיק ידיים ולהסתכל זה בעיני זו, וזהו. בסרטים של נולאן – למעט אולי ממנטו – לא מקללים יותר מדי, לא מזדיינים, וגם לא מרגישים. אלא אם רגש הוא פרצופים דרמטיים ואמירות קלישאתיות. וזה תמיד נקי מדי, מעוצב מדי.

התחלה הוא סרט שמאוד כיף לראות בקולנוע. אבל מתחת ליומרה מסתתרת יומית אקשן אינטליגנטית למדי עם יומרות. לא יותר.