השיר הזה של איאן בראון היה יכול להיות גימיק מטופש – כלומר באמת, כל שורה מייצרת את ראשי התיבות f.e.a.r? אתה רציני בנאדם? אבל זה עובד. שיר מעולה.

אחד הדברים שאני אוהב בו זה הניסוח – "יש לך את הפחד". קצת דומה לאבחנה של רופא. יש לך שפעת, אלרגיה, סרטן. ההתייחסות לפחד כמחלה שצריך להתמודד איתה, לחיות איתה. אני מכיר יותר מדי אנשים שנותנים לפחד להשתלט. להכתיב פעולות, למנוע אחרות.

ב"חיי פאי" של יאן מרטל יש קטע מצוין על פחד. מצאתי אותו באנגלית בלבד ברשת. תתאמצו קצת. זה שווה את זה.

I must say a word about fear. It is life's only true opponent. Only fear can defeat life. It is a clever, treacherous adversary, how well I know. It has no decency, respects no law or convention, shows no mercy. It goes for your weakest spot, which it finds with unerring ease. It begins in your mind, always. One moment you are feeling calm, self-possessed, happy. Then fear, disguised in the garb of mild-mannered doubt, slips into your mind like a spy. Doubt meets disbelief and disbelief tries to push it out. But disbelief is a poorly armed foot soldier. Doubt does away with it with little trouble. You become anxious. Reason comes to do battle for you. You are reassured. Reason is fully equipped with the latest weapons technology. But, to your amazement, despite superior tactics and a number of undeniable victories, reason is laid low. You feel yourself weakening, wavering. Your anxiety becomes dread.

The matter is difficult to put into words. For fear, real fear, such as shakes you to your foundation, such as you feel when you are brought face to face with your mortal end, nestles in your memory like a gangrene: it seeks to rot everything, even the words with which to speak of it. So you must fight hard to express it. You must fight hard to shine the light of words upon it. Because if you don't, if your fear becomes a wordless darkness that you avoid, perhaps even manage to forget, you open yourself to further attacks of fear because you never truly fought the opponent who defeated you.

כשאתה נפרד ממישהי, צריכה להיות לה ההגינות הבסיסית לעשות אחת משתיים – להיעלם מעל פני האדמה, או סתם להיראות כבויה ודכאונית למשך כחצי שנה. כולל התנזרות והימנעות מחברת אדם. או לפחות בחורים אחרים.

זה לא חל עליך. כמו שאמרה פעם ידידה טובה על בן הזוג שלה: לי מותר שיהיו ספקות. לו אסור. כנ"ל לגבי אקסיות. היא אמורה לבכות אותי למשך הזמן הנתון למעט סייג אחד, והוא יצירת קשר חדש מצדי, מה שיקצר את תקופת האבלות שלה. אולי. כפוף להחלטת ועדה.

היא בטח לא אמורה לשבת עם בחור חדש בבית קפה ולמזמז לו את העורף. רבאק, מילא להזדיין, אבל לדגמן זוגיות בבית קפה? ללטף עורף של בחור בקפה שכונתי זה כבר לא סתם חיפוש נואש אחר נחמה, סיפוק איזו תשוקה, או כל דבר רגעי וייצרי אחר. זה לקוח מהמדריך לזוג שיוצא כבר שבועיים לפחות, באופן רציני למדי.

אולי נושא תקופת הצינון צריך להיכנס לקוד החברתי גם בתחום הזה. סוג של הסכם לא כתוב בין אנשים שיוצאים ביחד תקופה מסוימת, ומגיעים לרמת אינטימיות כלשהי. המפתח יכול להיות יום צינון על כל 3 לילות שישנתם ביחד. קדימה, שמישהו ירים את הכפפה ויכתוב קוד אתיקה לפרידה. זה יהיה להיט.

אני שומע המון קאברים בזמן האחרון. בעיקר את הדיסק של מארק רונסון, לקראת הנחיתה שלו בארץ. זה לא מפסיק להפתיע אותי, איך משהו יכול להפוך בכוח מין אלכימיה (עם קצת כלי נשיפה) למשהו אחר. במקרה של שיר, לכאורה המילים, אפילו המנגינה, זהים או לפחות דומים להפליא. אבל המשמעות משתנה.

את השיר הבא גיליתי בפלייליסט של עלמה עם טעם מוזיקלי משובח. קוראים לו too drunk to fuck. במקור מדובר בשיר רוק-פאנק עצבני של להקה שנושאת השם הגאוני dead Kennedys. נובל ווג הפכו אותו לשיר סקסי ומתוק. בגירסה הראשונה אפשר לדמיין צעיר עצבני, וולגרי ובוטה, עם תספורת גרועה שנקלע לקטטה. בגירסה השנייה זו פאם פטאל מתוקה וחושנית. אפילו שם השיר הופך לאחר השמיעה ממתריס למגרה. הא לכם שתי הגירסאות, לבדיקה.

בין מעט הדברים שזכורים לי מהתואר הראשון יש גם את "הבט אחורה בזעם", המחזה של ג'ון אוסברון. הזעם של מעמד הפועלים קיבל ביטוי גם בגירסה קולנועית עם ריצ'רד ברטון מ-1958, ואחר כך בגירסה טלוויזיונית של קנת בראנה ב-1989. ההבדלים מדהימים. הטקסט, כמובן זהה. אבל בגירסת 1958 ריצ'רד ברטון עומד מול אישה קטנה, שברירית ומפוחדת, בזמן שב-89' בראנה מתמודד עם אמה תומפסון – כולה כוח שקט ועצור. שום דמיון לדגם היבבני שקדם לה.

וזה נכון גם לגבי בני אדם כמובן. אותו אדם, עם אותן מניירות, יכול להיות האיש הכי אהוב ומקסים, ושבוע אחר כך סוג של אנטי כרייסט, מישהו שהייתם שמחים לראות עוטה זפת ונוצות. מכרה ותיקה יכולה להפוך פתאום לנחשקת וסוערת ומפתיעה. החומר לא משתנה – קש לא הופך לזהב. זו רק הפרספקטיבה.

אני ותומר יושבים ורואים סרט בטלוויזיה. יש שם בחור, יש שם בחורה. תומר מבין עניין. הוא בן 5, אבל יש לו אחות גדולה וטלוויזיה. "הוא מאוהב בה", הוא קובע בבטחה.

אני: "במי אתה מאוהב"?

תומר: "לא מגלה".

כאן מתחיל משא ומתן. אני מבטיח לו שאם יגלה לי, אני אספר לו במי אני מאוהב. הילד חשדן. נראה לי שהוא לא בטוח עד כמה המידע הזה שווה משהו. וחוץ מזה תוהה אם אני לא מרמה. הילד מכיר אותי כבר.

בסוף הוא מתרצה ומספר. ילדה בגן, ששמה לא ייחשף כאן. בכל זאת, הבטחתי.

תומר: "אז במי אתה מאוהב"?

אני: "בך". אבא רמאי, מה לעשות.

תומר: "מה, אתה הומואים"?

אחרי שסיימתי לצחוק שאלתי אותו מה זה הומואים. "בן שאוהב בן", הוא פסק, "זה הומו".

הגדרה לא רעה. ידידה שסיפרתי לה את הסיפור העירה שבדרך כלל זה פחות בן שאוהב בן, ויותר בן שעושה בן. אבל אלו סתם פלפולים, והיא בכל זאת עורכת דין.

אני לא חושב שבגיל 5 ידעתי מה זה הומו. אני יודע שמה שאחותו יודעת בגיל 9, אני לא ידעתי שנים אחרי. אני תוהה מתי זה יתחיל להדאיג אותי באמת.

לא מזמן מישהי אמרה לי בדיוק מה היא חושבת עלי.

זה לא היה נעים. זה הוציא ממני כעס בעוצמות שאני לא מורגל בהן. ואז ניסיתי לחשוב למה. האם זה בגלל שהאמת כואבת? שהבחורה עלתה כאן על משהו? הייתה אמת בחלק מהדברים שלה, אבל אחרים היו מופרכים לחלוטין. בטח בהקשר שלה. וחוץ מזה: זו לא הפעם הראשונה. כבר אמרו לי דברים קשים שחשבתי שהם נכונים. והתגובה הייתה לא פשוטה. דכדוך, הלקאה עצמית, ניסיון להצדיק את עצמי. אבל לא כעס.

ניסיתי לחשוב על המניעים. כשמישהו אומר לך את "כל מה שהוא חושב עליך", זה לא נובע לרוב ממניעים ידידותיים. כשהיחסים שפירים נשמרת איזו תקינות פוליטית, גם ביקורת תרוכך, תיעטף באריזה סופגת. אז כן, היו כאן עלבון ופגיעה שיצאו החוצה. אני יכול להבין את זה. היו גם רוע ילדותי וקטנוניות, שאולי נבעו מאותם גורמים, אבל אותם יכולתי לקבל פחות. מה גם שהיו להם סימנים מקדימים עוד לפני כן. ויכול להיות שמכאן נבעו הכעס והעלבון שלי. רוע ורצון לפגוע מקוממים למדי.

בוואלה תרבות היה פעם מדור שנקרא סלב על הסכין. הוא היה מדור מצוין, רוב הזמן. השם אומר הכל: לוקחים סלב, ומנתחים אותו. בלי הרדמה, או אפילו אלחוש מקומי. מפרקים אותו. כותבים את כל מה שחושבים עליו. מכאן זה כבר תלוי בכישרון וביכולת של הכותב.

זה היה מצוין כי זה נדיר למדי בעיתונות המקומית. החלוקה היא כזו. הסכין החד נשלף במדור הביקורת – על התקליט, הסרט, הסדרה. בראיונות זה סיפור אחר. בדרך כלל הסכין נשאר בנדן, וכפפות המשי על הידיים. מדברים על הדיכאון (מאוד נפוץ, דיכאון), אמאבא, סקס רך. שואלים שאלות לא קשות מדי. משעמם. פה ושם יש איזה תחקיר מחופף נוסח סיפור רביב דרוקר. וזהו.

העניין הוא שסלבס חיים על התדמית שלהם. הם מוכרים משהו, ומקבלים עליו המון כסף. וברגע שהם עושים את זה, מעמידים את דימוי הקרטון בחלון הראווה, לגיטימי לגמרי להיכנס בהם. ולקוראים מותר לאוורר את חדוות הצפייה בגלדיאטורים, את ההנאה מהדם השפוך. זה עלול להיות צהוב, זה יכול להיות לא חשוב. אבל זה גם עשוי להיות מרתק, מהותי לא פחות מתחקיר על כן-או-לא לקח תגובה. הכל עניין של בחירה והחלטות כתיבה ועריכה.

אם הכתיבה היא לא סתם רשעות, אלא טיפול בפרסונה הציבורית של הסלב, יכול להיות לזה ערך משמעותי לקורא. השאלה היא אם הכותב בחר מטרה קלה ואז הקיז את דמה כדי ליהנות מהרייטינג, או שמא הוא מנסה באמת לכוון זרקור לפן פחות ידוע או ברור באישיותו של מוביל דעה כלשהו. זה כל ההבדל.

בחיים שמחוץ לדפי פנאי פלוס העיקרון דומה. אתה יכול לומר למישהו את כל מה שאתה חושב עליו כי אתה חושב שהוא מתנהל בצורה שפוגעת בסופו של דבר בו. כי אתה חושב שתוכל לגרום לשינוי. אין כאן קהל קוראים, יש רק את האדם שמולך. ואתה יכול גם פשוט לרצות לפגוע בו, להטיח בו את העוולות שנעשו לך. שאלה של החלטה, של ניסוח, של בחירה ואופי.

התגובה שלי לדברים היתה לא מוצלחת. כעסתי והטחתי דברים בחזרה. נעלבתי ורציתי לעלוב. בעצם אני לא בטוח שלא מוצלח זו ההגדרה – אם הייתי אדיש, אם לא הייתי מגיב, זה היה פוגע באמת. כשמגיבים בכעס על כעס, הצד השני בדרך כלל חווה סיפוק. הוא רצה להכאיב, וקיבל אישור לפגיעה מדויקת במטרה. אולי אני יכול להתנחם בזה דווקא. היי, תמיד נחמד לעשות מעשה טוב בשביל מישהו. זה משהו לרשום בפנקס שיהיה במה לעלעל בעתיד.

קראתי לא מזמן פוסט מצוין שהמליץ על אלבומי קונספט. אני מאוד אוהב אלבומי קונספט מבחינה, ובכן, קונספטואלית. פחות מתלהב מהם מעשית. לא קל לצלוח אותם. מנגד, דווקא שירים בודדים מצליחים לקלוע יותר למצב רוח ספציפי. הנה 4 שאני שומע בימים האחרונים מאוד. בלי יותר מדי הסברים, זה סתם יהפוך את זה למשעמם. תמיד אפשר לנחש לבד.

מארק רונסון, בדרך כלל מפיק, בקאבר מעולה לרדיוהד. הקליפ לא ממש קשור, אבל חמוד בפני עצמו.

הווייט סטרייפס. לא ממש קליפ, כנהוג בעדות יוטיוב. ג'ק ווייט במפגן משובח של מוסיקה וסרקזם תוקפני:

I've not been really looking forward to the performance
But there's my cue and there's a question on your face
Fortunately I have come across an answer
Which is go away
And do not leave a trace

אופספרינג. אוויליים לגמרי, אבל משמחים למדי.

גאנס אנד רוזס, כשעוד היו צעירים, בועטים ומסוממים. רוק קדמוני, מיזוגני ועצבני.

כן, האזכור של התחת של הדודה מהשיר המעצבן מאוד ההוא נועד לגרור קוראים פנימה. אבל אם כבר באתם, לא תישארו?

אפלוסה, המערבון החדש והמענג של אד האריס, מתהדר בסצינה שבה נראה מרחוק התחת של הגברת זלווגר. לא ברור למה. כלומר לא ברור המרחק, ולא ברורה נכחותו של הישבן הספציפי הזה. בישיבה על תה וקפה עם רוני, שנגררה איתי לסרט, העלינו כל כך הרבה שמות של שחקניות מתאימות יותר. ג'וליאן מור. הלנה בונהם קרטר אהובתי. סוזן סרנדון או ג'סיקה לאנג הצעירות יותר. מישל פייפר.

כי חוץ מהפשטידה המעצבנת הסרט מעולה. אד האריס וויגו מורטנסן – לא בעירום בנות – ישדרגו גם הקראה של רשימת בוחרי דב חנין. הכימיה ביניהם מעולה. כל צופה גבר ירצה להיות אחד מהם, ורוני טוענת שכל צופה אישה תרצה לעשות את ויגו. והסרט עצמו הוא סוג של נסיעה קצרה במכונת זמן. דיאלוגים משובחים ושנונים, ואקשן מינורי. כאילו נכנסת לאולם קולנוע בשנות ה-70. רק עם שיפור קל באיכות הצילום והצבע. ויש גם את ג'רמי איירונס בתור בנזונה משובח במיוחד. שווה לראות. גם אם אתם לא מתים על מערבונים.

עוד כמה עמודים זה נגמר. הלילה, אחרי שאשגר את הפוסט הזה לאוויר, אני מסיים את "על העיוורון". ויש לי בעיה קשה איתו. אני חושב שאני יכול לסכם אותה במשפט אחד – אם השם על הכריכה לא היה סאראמאגו, הספר הזה לא היה זוכה למוניטין שלו.

כשהסתכלתי על הכריכה, תהיתי לגבי כל הא' בשם המשפחה. סרמגו לא היה מספיק? אולי סרמאגו, ליתר ביטחון. אני לא יודע אם זה התעתיק הנכון, ברשת אפשר למצוא את השם בכל מיני צורות. אבל זה מסתדר עם הרושם הנפוח משהו שהספר הזה הותיר בי.

תקציר למי שלא קרא, שמע או ראה את הסרט. בארץ נטולת שם וזהות ברורה, פורצת מגפת עיוורון. בזה אחר זה הופכים האזרחים, ללא סיבה נראית (חה-חה) לעין לעיוורים, מלבד אישה אחת, זוגתו של רופא עיניים. למה היא לא? ככה. אין שם לעיר מגוריהם, אין גם שם לדמויות. ובוא נדרבן קצת את העלילה – הכל כאן מאוד סימבולי ואלגורי, באופן פשטני וברור להפליא. למה לטרוח עם שמות או סיבות ברורות. יש עיוורון וזהו, ומכאן אפשר לתאר מה קורה לבני האדם במצבים של התמוטטות הסדר החברתי, הסגר, קריסת המשטר.

ובכן תופתעו: לא דברים טובים. מתברר שבמצב כזה החזקים מתעמרים בחלשים. מתברר שבמקום שלום ואחווה וסיוע הדדי פלאס חלוקת מטליות לחות, בני האדם הופכים ברובם לחיות. שמים את הישרדותם האישית לפני הכל, גונבים זה מזה, אונסים, בוזזים, הורגים.

על הזקפה

זה פשטני, זה לא חדש, זה לא מפתיע. סאראמאגו כותב נפלא, אין ספק. הוא משחק בשפה, שוזר בה אירוניה ואבחנות חכמות ודקות, ומספר את הסיפור באופן קולח ומושך. אז מה. מעל הכל מרחפת תחושה של שביעות רצון עצמית. כאילו שבמשך כל הכתיבה ישב לו סאראמאגו עם זקפה מרוב אהבה עצמית.

תוך כדי קריאה חשבתי על שני ספרים אחרים. "העמדה" של סטיבן קינג, ו-the road של קורמאק מקארתי. את "העמדה" אני מניח שחובבי סאראמאגו רבים לא קראו ולא יקראו. אולי בצדק – זה לא ספר של קינג שהתלהבתי ממנו, והסוף שלו משיחי ובעייתי. וזה בלי להתייחס לדימוי הלא-איכותי (והלא מוצדק) של קינג. אבל ההתחלה שלו מרתקת. אצל קינג המגפה היא סוג של שפעת עם טוויסט קטן – היא הורגת. אלא שקינג טרח להצמיד לה מקור (ניסויים למטרות צבאיות), מיקם אותה בארה"ב (משם היא מתפשטת לעולם) ובאופן כללי עבד קצת על פרטים קטנים כמו סיבות, דמויות והיגיון עלילתי.

זה לא ש"העמדה" טוב יותר מ"על העיוורון". אבל חוויית הקריאה בו, לפני שהוא פונה לגמרי למחוזות האימה/פנטזיה, היתה מטרידה הרבה יותר מאשר "על העיוורון". משהו בספר של קינג הרבה פחות מנוכר. אצל סאראמאגו התחושה היא של ריחוק בורגני, מין מבט-על פטרוני על דמויות ללא שם, ללא רקע, ללא קרבה אלינו. קינג גורם לך להרגיש שהקריסה המבהילה במהירותה של הציוויליזציה קרובה למפתן דלתך. הוא גורם לך, בקצה התודעה, לתהות לגבי התגובה המוסרית שלך למצב כזה.

יחס חם

מקארתי עולה על סאראמאגו בתחום אחר לגמרי. העולם שהוא מציג הוא פוסט-אפוקליפטי, אחרי מלחמה גרעינית כנראה. גם אצלו לגיבורים – אב ובן – אין שמות. אבל, וזה אבל משמעותי, בניגוד לסאראמאגו, הוא מצליח בכתיבה חסכנית להפליא לגרום לך להזדהות ולאהוב אותם. אצל סאראמאגו משהו בדמויות נותר שטוח. האלגוריה הבנויה היטב מונעת מהן מלהיות אנושיות באמת. אפשר להביט בהן בעניין. קשה לבכות איתן, להזדהות איתן.

כאן זו אולי הפרעה קטנה שלי: הספרים שאני אוהב במיוחד הם אלה שגורמים לי לנהל מערכת יחסים עם הדמויות. לאהוב אותן, להצטער על הפרידה מהן כשמספר העמודים בדרך לכריכה האחורית מידלדל. אני צריך את אפקט ההזדהות כדי להתחבר לרעיונות האחרים בספר. אני מניח שזו הסיבה שספרי עיון קשים לי. כשסאראמאגו נותן לי רק דמויות קרטון מכובדות, מין פני שטח אינטלקטואלים וקרים שכאלה, אין לי במה להיאחז.

בספרים שאהבתי באמת – "אלה תולדות" ו"ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי" למשל – החוויה הייתה של התאהבות קשה בדמויות. ב-blood meridian של מקארתי, אחד הספרים הטובים שקראתי אי פעם, נצמדתי בפעם הראשונה לספר בגלל דמות שגרמה לאימה ותיעוב. גם זה רגש. וזה מה שאני מחפש בשורה התחתונה בספר, בסרט, בשיר. תרגש אותי.

אני שונא טוקבקים.

עכשיו צריך לסייג. תמיד זה ככה כשמכלילים (אולי חוץ מהכלל שכרגע כתבתי?). גם בית המשפט סייג, בדיון על התביעה נגד אתר "הארץ". הוא קבע שטוקבקים אינם כלי תקשורת. נו יופי.

יש טוקבקים מוצלחים. היו טוקבקים לפוסטים שכתבתי שהאירו את עיני, שתיקנו טעות, שהוסיפו מידע והובילו אותי לאתרים מעניינים או מוזיקה חדשה או משהו. אבל רשימות הוא לא אתר מייצג במובן הזה, וגם כאן לא קשה לגרור טוקבקים מרגיזים. רק תתעסקו כאן ביהודים-ערבים, חילונים-דתיים או לעשות ילדים – כן או לא, ותראו מה יקרה.

וכן, יש גם אחרים. יש גם טוקבקים שמייצרים דיון. לעתים נדירות אפשר לראות את זה, שיח שלם שמתעורר ומתנהל במסגרת ההערות הממוספרות מתחת לכתבה. מהחלק המרכזי הכתבה הופכת לקטליזטור של דיון חדש ומרתק.

רק שזה כמעט לא קורה. כמעט תמיד הטוקבקים יהיו אלימים, עילגים, בוטים – ומרושעים. הם יתקפו באלימות את הכותב, או טוקבקיסטים אחרים. הם יגלו בורות, אי הבנת הנקרא או סתם עצלות: לא פעם ברור לחלוטין שהתגובבן (או תגובבון, כמו שהציע לכנות אותם ב. מיכאל) לא באמת קרא את הכתבה. הספיקה לו פסקה כדי להתחיל להשתולל.

ולנושא האחריות. כבר יצא לי לספוג טוקבקים ארסיים, חלקם לפחות ראויים לתביעת דיבה. מישהו אישר אותם. אין אתר תוכן ראוי לשמו בארץ שמעלה טוקבקים בלי סינון. פעם היה מאשרי תגובות, היום העורך של הערוץ/אתר עושה את זה. יושב ומחליט, איזה טוקבק יראה אוויר עולם, ואיזו פסולת כתובה תימחק. כשאתם מגלים טוקבק מכוער או משמיץ במיוחד, דעו שמישהו חשב שהוא ראוי לפרסום. מישהו חשב לשנייה – כי אין לו יותר מזה, הוא צריך גם לערוך – ומצא שהדבר הזה מתאים לעלות על המסך.

אני לא משפטן, אבל הפסיקה בנושא הארץ נראית משונה. אולי רמז למחוקק. אני גם לא נגד חופש הדיבור. תיאורטית אני מבין לחלוטין את חשיבותם של הטוקבקים והיותם אחד מפלאי עידן האינטרנט. זה בסדר, אני גם מבין למה תוכניות כמו האח הגדול ראויות ומצליחות. זה לא אומר שאני צריך לאהוב את זה.

הפוסט הזה לא באמת עוסק בסקס או בחורות. תיאום ציפיות שיהיה כאן.

יש לי פלייליסט בקפה דה מרקר ובפייסבוק. העליתי אותו לשם דרך playlist.com, אחלה אתר, בעקבות חברה בקפה. גיליתי שאני גולש לכרטיס שלה ומשאיר אותו פתוח בשביל הפסקול המשובח שהתקבל, והתחשק לי גם.

העניין הוא בבחירת השירים. חיפשתי כאלה שיתאימו אחד לשני – סוג של עריכה מוסיקלית – ויספקו פסקול לא מעצבן או תובעני מדי. אחר כך, כשעברתי עליהם, גיליתי שבחרתי רק שירים שיוציאו אותי טוב. כלומר שהגולש (ובעיקר הגולשת) שיגיעו לאחת הכתובות האלו, שמהוות מין חלון ראווה, יתרשם (תתרשם, נו) מטעמי המוסיקלי המשובח. ותחשוב עלי דברים טובים. למשל שיכול להיות מגניב לצאת לשתות איתי בירה.

זה נכון גם לשאלונים, וזה נכון לרשימת הספרים האהובים עליך, וכו' וכו'. אתה לא תכניס לרשימה טראש. מה שמכונה באמריקאית guilty pleasure. אני לפחות. לא הכנסתי לפלייליסט את acdc, מטאליקה, גאנס אנד רוזס וואן הלן. לא הכנסתי שני שירים של מיסטר ביג, להקה מזעזעת שהנפיקה שניים משירי הקיטש האהובים עלי. או את בילי ג'ואל. ויש עוד, מזעזעים הרבה יותר, אבל היי – יש לי תדמית לשמור עליה. מוניטין.

אין לי פתרון לעניין הזה. קצת מבאס אותי שגם לי את הצורך הזה ליישר קו ולעשות רושם טוב. אבל זה יהיה אידיוטי לא לעשות את זה. קצת כמו להתלבש רע בכוונה. אני כן רוצה להיראות טוב, למצוא חן, להרשים. השאלה אם אי אפשר קצת להרגיע, קצת לאזן. והנה הצעד הראשון: אחרי שאעלה את הפוסט הזה אני הולך להוסיף לפלייליסט את highway to hell. הל יס.