זה משהו שקורה לי יותר מדי – התאהבויות מאוחרות. אני לא יודע על מה זה מצביע, ויותר גרוע – אני תוהה אם אני מחמיץ דברים בגלל הנטייה הזו לאיחור רגשי.

אני אסביר. את פיונה אפל שמעתי כמה פעמים. זה התחיל כבר לפני כמה שנים, כשאחי הקטן אמר לי שאני חייב לשמוע אותה. מכיוון שהילד לומד מוזיקה בניו יורק, ויודע בדרך כלל על מה הוא מדבר, החלטתי לנסות. היה מז'אנר הנחמד, אבל אל תתקשרו אלינו. לא יודע למה – כן, הקול שלה מקסים, וכן, הלחנים מעניינים. אבל משהו לא נתפס.

מאז שמעתי אותה עוד פעם פעמיים. עוד המלצה של מישהי מהעבודה, עוד האזנה בביתה של בחורה שיצאתי איתה. ואז, לפני כמה שבועות, ישבתי בבוקר שישי על עיתונים בקפה השכונתי, כשפתאום התחיל להתנגן שיר. לא יודע למה התחלתי להקשיב למילים – משהו בקול של הזמרת, כנראה. כשהוא הסתיים ניגשתי למלצר לברר מי ומה שמענו. פיונה אפל (לא הופתעתם, אני יודע), שיר בשם shadowboxer. וזהו. תקראו את המילים, ואולי תבינו למה. היה ברור שמכאן זה כבר מאבק חסר סיכוי. חברה טובה אמרה לי, בטון ששמור לטיפשים שראו את האור, שאני חייב לשמוע את paper bag. שלושת האלבומים של הגברת אפל כבר שוכנים לבטח בתוככי הנגן שלי. ואני מאוהב, ושומע אותה שוב ושוב.

זו לא הפעם הראשונה. את "אלה תולדות" של אלזה מורנטה קיבלתי במתנה ממישהי שהייתי חצי מאוהב בה בתיכון. כמה שנים אחרי נפגשנו במקרה (לא, לא קרה כלום, לא בתיכון ולא אז). אחרי כמה שבועות היא נעלמה שוב, טסה לחו"ל, אבל דקה לפני היא הביאה לי את הספר במתנה. "הספר הכי טוב שקראתי", היא אמרה לי.

אלה תולדות שכב על המדף שנתיים בערך. אני כבר לא זוכר למה אספתי אותו משם וקראתי, את אחד הספרים הכי טובים, אם לא הכי טוב, שנתקלתי בהם אי פעם. בין הבודדים שגרם לי לבכות, כן, עם דמעות והכל. תלמדו להכיר את אוזפה, הילד הכי מקסים בספרות, ותבינו למה.

את "השטן במוסקבה" של בולגקוב קניתי בהמלצת חבר בשבוע הספר, בחופשה מהצבא. קראתי שניים-שלושה עמודים, לא התחברתי, ושמתי בצד. שנה אחר כך, משוחרר ושמח, נסעתי למזרח. ארזתי גם אותו – הוא היה קטן יחסית, וסיפרו לי על החלפות הספרים בין הטיילים. קראתי אותו על החוף בתאילנד, לא מסוגל להפסיק, שבוי בקסם של הלשון הארכאית (אחא, ככה אנשים צריכים לקרוא אחד לשני. עזבו את התרגום החדש ב"האמן ומרגריטה", זה לא זה).

והרשימה ממשיכה. לד זפלין נשמעו לי כמו סתם רעש בגיל 14, וכמו המוזיקה שאלוהים היה כותב (בסיוע ג'ימי פייג' כמובן) כשהייתי בן 16. "אהבה בימי כולרה" של מרקס נראה לי בלתי קריא בעליל בשנה השנייה של הצבא, ונקרא ללא הפסקה בשלישית. ועוד ועוד.

וכן, זה קורה גם עם בני אדם. ובנות חווה. אני מניח שזה תהליך של הבשלה, של פגישה עם משהו או מישהו כשאתה מוכן, ולא לפני, כשאתה מסוגל להתחבר לחוויה שהוא מציע.

בקשר לפיונה, בכל אופן, כדאי לכם מאוד לבדוק אם אתם בשלב הנכון בשבילה. היא מדהימה.

הקווים האדומים של יולי תמיר, או איך מלמדים לעזאזל היסטוריה

כשלמדתי בתיכון בחרתי ב-5 יחידות היסטוריה. כי אהבתי את המקצוע, וכי המורה בתיכון המסוים שלי נחשב לסוג של אליל. פרפורמר בכיתה. אחד המשפטים שנהג לשגר לחלל הכיתה היה ש"את ההיסטוריה כותבים המנצחים". שערוריית יולי תמיר מדגימה עד כמה זה נכון, ועד כמה ההיסטוריה היא נושא דינמי, נזיל וטעון, ולא אסופה של עובדות שמעלות אבק על המדף של מאיר פעיל. אפילו כשהכותבים האם אנחנו, המנצחים הבלתי מעורערים בזירה המקומית, לפחות בסיבוב הראשון.

אני לא נכנס לוויכוח על עצם ההחלטה של תמיר, להוסיף את הקו הירוק למפות בספרי הלימוד. אם אתם מחפשים במה לטוקבקים מתלהמים לכו לויינט. אבל הביקורת עליה, המחאה נגד פוליטיזציה של תוכנית הלימוד, נראית לי מיתממת במקרה הרע, ומטופשת במקרה הטוב. או להיפך. כי אי אפשר ללמד היסטוריה בלי לקחת צד פוליטי כלשהו. אין מצב. כי לא רק עובדות פשוטות, זו תמיד, אבל תמיד, פרשנות. והגדרות, וסמנטיקה. "מלחמת העצמאות" זו לא הגדרה פוליטית? איחוד או שחרור ירושלים זה משהו שאין בו משמעויות סובייקטיביות? נו באמת.

הנה שני סיפורים שיכולים להדגים את הנושא. בסרטו המשובח של ג'ון סיילס, "כוכב בודד", מתרחשת העלילה בעיירה קטנה על גבול טקסס ומקסיקו. באחת הסצנות מתכנסים הורים בבית הספר המקומי, לדון בשיעורי ההיסטוריה – מקסיקו וארה"ב, למי שלא יודע, ניהלו ב-1846 מלחמה על טקסס. מקסיקו טענה שהמדינה שייכת לה, ארה"ב (של אז) חשבה אחרת. מי צודק? ההורים של תלמידי התיכון בסרט לא מצליחים להחליט. חלקם מקסיקנים במוצאם, חלקם לא, והם אינם מצליחים להסכים על העובדות הכי בסיסיות במערך השיעור. מנסים לדמיין איך זה יהיה בבית ספר פלשתינאי-יהודי?

והנה עוד סיפור, ששמעתי מאיש יקר שעובד איתי. בכיתה של בתו, שלומדת בירושלים, ביקשו מהתלמידים לספר על המוצא המשפחתי. אחד סיפר על סבא שעלה מרוסיה, שנייה על סבתא ניצולת שואה, ושאר החשודים הרגילים. אבל בכיתה יש גם תלמידים ערביים. וכשהגיעו אליהם אמר הראשון שהוא דור 18 בארץ. הבאה אחריו היתה דור 23 בישראל (ישראל? פלשתינה?). וזהו. באמת לא צריך להוסיף יותר. זה כל הסיפור. נסו לשתף גם אותם ואת משפחותיהם בדיון על קווים ירוקים ואדומים, ונראה אתכם יוצאים בסוף עם מפה מוסכמת. בהצלחה.

אחרי סיום הפרשה – סהר שפע התנצל, מלי שלו, עובדת כלמוטור, קיבלה את ההתנצלות יחד עם צ'ק נאה של 100 אלף שקל – אפשר לחזור לשתות הפוך וסינבון בסניף ארומה הקרוב. או שלא, כי אנחנו בעצם מחרימים את הרשת הזו מעכשיו, לא?

למי שפספס: שפע, מבעלי רשת ארומה המגה-מצליחה (ארומה-תל-אביב, אם מתעקשים על החלוקה הפנימית ברשת), העליב את שלו אחרי שהמתין יותר מדי זמן לטעמו בסוכנות הרכב בה היא עובדת. שפע היה יסודי: הוא התייחס לגזע ("אני לבן, את שחורה"), מגדר ("אני אזיין אותך, את אישה שחורה ונחותה") ומעמד סוציו-אקונומי ("אני מרוויח 800 דולר לדקה"). התגובות לא איחרו לבוא: לא מעט מאמרים בעיתונות קראו להחרמת הרשת לאלתר. הטוקבקיסטים הצטרפו עם קצת פחות עידון, אבל הרבה התלהבות.

אבל האם מרד הצרכנים הזה, אקט נדיר במקומותינו, באמת מוצדק? אם קראתם את הכותרת אני מניח שברור לכם מה דעתי בעניין. ההתנהגות של שפע, בהמית ככל שתהיה, לא מצדיקה חרם צרכנים שיפגע בזכייני ארומה (רוב הסניפים ברשת מופעלים על ידי זכיין) ובעובדי החברה. מדובר בדעות (קדומות) של אדם אחד, לא במדיניות של חברה.

באיזה מקרה כן מוצדק להפעיל את הנשק הזה, של חרם צרכנים? לא צריך לחפש רחוק. לא מזמן, פורסם כי רשת בתי קפה אחרת, ארקפה, לא מעסיקה עובדים ערבים. שימו לב להבדל. לא מדובר בפליטת פה עצבנית של אחד מבעלי הרשת, שבשעת כעס חושף את הארצ'י בנקר שמקנן בתוכו. מדובר במדיניות. משום מה, התגובות באותו מקרה היו פחות חריפות. אחרי הכל, לא היו שם קללות וגידופים. סתם אפליה משעממת על רקע גזעי. ועוד של ערבים.

אבל זה בדיוק המקום להפסיק לשלוח יד לארנק בפתח הסניף השכונתי שלכם, ולהתחיל לקנות את הקפה + מאפה במקום אחר: כשמדובר במדיניות. רוצים להיות צרכנים בעלי מצפון? תבדקו היכן מייצרים את הבייגלה שאתם קונים לילד. אולי המפעלים בשטחים, ויש לכם בעיה עם זה? אולי החברה שהלוגו שלה מרוח על משחת השיניים שלכם, מבצעת ניסויים אכזריים בבעלי חיים כדי להשיג את טעם המנטה המרענן? אולי הרשת בה אתם רוכשים את אבקת הכביסה והחלב משלמת שכר מעליב לעובדים שלה ומכריחה אותם לעמוד על הרגליים משמרות ארוכות, כמעט ללא הפסקה?

כל אלו מצדיקים רכישה סלקטיבית. אבל זה כבר מורכב מדי בשביל כולנו. קל הרבה יותר לקרוא את ההתבטאות של שפע, להתעצבן, ולהגיב מהבטן. כלומר למנוע ממנה את הקפה של ארומה. קשה הרבה יותר להפעיל את הנשק הצרכני מתוך שיקול הגיוני, מהמצפון, לא מהרגש. אבל כמו כל כלי נשק, גם את כרטיס האשראי שלכם צריך להפעיל אחרי מחשבה ושיקול דעת, ולא בספונטניות. זה טוב למינוס, ובסופו של דבר אולי יהיה גם טוב לחברה שלנו. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם תופסים כמה דקות פנויות על קפה בארומה.

רק בסוף השבוע שאחרי הרגשתי את זה – השקט. אחד הבונוסים במעבר מעיתונות מקוונת לפרינט. סיימתי את השבוע הראשון במקומוני השרון של ידיעות תקשורת, העיתונים נסגרו, וזהו. סופ"ש. בלי מיילים, בלי להיכנס לאתר שממשיך לתפקד ולפעול כל הזמן, בלי טלפונים בהולים בשעות לא הגיוניות בעליל על תקלות, בעיות ושאר ירקות.

יש משהו מאוד מרגיע בעולם הישן של הפרינט. התחלה, אמצע וסוף ברורים. אחרי שהעיתון נסגר, ואחרי שגמרת לנסות ולהיזכר אם הכל נבדק והכל בוצע כראוי, יש שקט, כותרת ברורה של the end בסוף הקרדיטים.

ולא רק זה. חוסר השליטה ברשת – לקח לי יומיים להבין שאין לי סיכוי לעבור אפילו על חצי מהידיעות שעולות באתר ביום נתון – מוחלף בשליטה מלאה: אין עמוד בעיתון שמתפרסם בלי שאני עובר עליו. אני לא יודע מה יקרה לעיתונות המודפסת, אם נבואות הזעם נכונות והיא בדרך להצטרף לדינוזאורים, או שהיא תשתנה ותשרוד, כמו הרדיו והקולנוע מול הטלוויזיה. אבל בינתיים אני מאוד נהנה להיות שם.

בין השינויים שעברו עלי אחרי הפיכתי לאב בולט אחד, תמוה משהו. מעבר למינוס כרוני בשעות שינה ופליטה לא רצונית של משפטי הורים (כן, זה ייגמר בבכי), פיתחתי אובססיה לקריאת ידיעות על אסונות שקרו להורים וילדיהם.

אני מרפרף על עיתון, כותרת ומשנה בלבד, ופתאום נתקל בידיעה מהז'אנר. פעוט נפל מחלון, ילדה רצה לכביש, תינוק נשכח באוטו, גננת מתעללת, כלב שתקף. וקורא אותה, מההתחלה עד הסוף, חייב.

ניסיתי להבין למה, והמסקנה היא צורך בשליטה. צורך להבין למה התרחש האירוע שמופיע באייטם, ומדוע אין סיכוי שהוא יקרה לילדים שלי. כי אם כתוב שהילדה זינקה מהמדרכה כשההורים היו עסוקים בשיחה עם חברים, אז ברור שלי זה לא יקרה, אני תמיד מסתכל, תמיד בודק. ובחלון יש סורגים (אני בכלל בקומה ראשונה), אין מצב שהילד יישכח באוטו באמצע אוגוסט, וכו'.

אבל מדי פעם יש את הידיעות שמסרבות לנחם אותך. שהמקריות המוחלטת שולטת בהן. אם ילד הולך על המדרכה ומשאית מאבדת שליטה וסוטה מהכביש, זה לא משאיר להורה הממוצע מרווח גדול לתמרון. אלה הידיעות שעושות לי רע, שמבהירות כמה השליטה שלנו בחיים, היציבות, מדומות. כמה הכל שברירי ואירעי.

אני קורא עכשיו את שואה שלנו של אמיר גוטפרוינד, אחד הספרים היותר טובים שנפלו לידי. לפי גוטפרוינד, או דמותו הספרותית, כולנו חיים ב-1939. כולנו נמצאים באותו מצב של יציבות מדומה, בה היה שרוי העולם דקה לפני שיצא מדעתו בסיועם האדיב של הנאצים. קל להדחיק את זה, עד שזה מגיע לילדים שלי.

אבל ככה זה הורה – חרדות, רגשות אשמה ואושר גדול תמידיים שחיים להם בערבובייה. מגיע עם הטריטוריה, ואין מה לעשות, חוץ מלחיות עם זה. ולקרוא באובססיביות ידיעות בעיתון.

חוסר הבנת הנקרא, עילגות, חוסר סבלנות וסתם חוסר נימוס. התעלומה הגדולה של הטוקבקים ברשת – אתם באמת כאלה, או שזו האנונימיות שמוציאה את השד מהבקבוק? ותשובה על שאלת השאלות של הטוקבקים – מי אתה בכלל

הפוסט הקודם שלי עסק בנושא שעלה לא פעם בשיחות עם חברים: ילדים. הורים מכירים את זה: סיפורים על נזקי ותלאות ההורות, שגורמים לחבר התורן להישבע שהזרעונים שלו לעולם לא יגיעו לרחם באשר הוא. הפוסט התייחס בקלילות לבעיה השיווקית של הצאצאים – קל לתאר את החסרונות, קשה להסביר את האושר הגדול.

כנראה שנושא ההורות, יחד עם יחסינו עם הערבים ועוד כמה נושאים נבחרים, שייך לקבוצת "מקפיצי הטוקבקיסטים". נושאים שלא משנה מה תכתוב עליהם, מייד יזנקו אצבעותיהם של אנשים מסוימים למקלדת, ויתקתקו ללא שליטה תגובות נזעמות (אפשר לשלב נושאים – האמא הערבייה של פרס מתאימה גם להורות וגם לתהליך השלום, למשל). אין לי דרך אחרת להסביר את התגובות שקיבלתי:

• אל תחליט בשבילנו – אני ניסיתי להחליט בשביל מישהו? פוסט בטוקבק נתפס אצלכם כחדירה פולשנית למחזור הביוץ שלכם?
• "אתה לא מאושר – קח אחריות!" – איפה כתבתי שאני לא מאושר? הצגת מצב מורכב – והורות זה עסק מורכב, תשאלו כל אמא עייפה ברחוב – לא משולה לטרוניה על האושר שנגוז. ולקחת אחריות על מה?
• "מישהו באמת צריך שיסבירו לו שהוא יאהב את הילדים שלו??? " – שלושת סימני השאלה הם במקור, גם הניסוח המופלא. ולא, אף אחד לא צריך, וזה לא מה שכתבתי, הפוסט היה על הסברה לאנשים אחרים. סוג של הבדל.

המסקנות העצובות מאוסף התגובות האלו הן: לא מעט אנשים נולדו ללא הומור. לא מעט אנשים לא טורחים לקרוא טקסטים עד הסוף. לא מעט אנשים עברו את מסננות מערכת החינוך והצליחו להגיע לצד השני עם הבנת הנקרא לקויה למדי.

אז מי אני בכלל

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בטוקבקים. אייטמים שכתבתי לידיעות אחרונות הופיעו בויינט, וזכו לתגובות (חלקן אפילו סבירות). אייטמים עלי הופיעו באתרי ברנז'ה, וזכו לשלל תגובות, חלקן ארסיות במיוחד. וכמובן הטוקבקים כאן. אני יכול להבין את יצר הנקמנות של אנשים שלא הסתדרו איתי, פוטרו על ידי או סתם סובלים מתסכולים שונים. אני יכול להבין, חלקית, את ההנאה שבהשתלחות תחת מעטה האנונימיות של הטוקבק (אלא אם כן שמך הפרטי הוא באמת "אחד" ושם המשפחה הוא "שמבין", ואז אני מתנצל). אבל אני רוצה להתמקד בעניין קטן שלא מובן לי, ועלה בטוקבקים לפוסט הקודם ולאחרים: התגובה הישראלית המופלאה "מי אתה בכלל".

חשבתי איך להתמודד עם השאלה. מכיוון שבמערכת notes הכותבים מזדהים בשמם האמיתי, כולל תיאור קצר ותמונה, אני מניח שהכוונה אינה אינפורמטיבית. מכאן שהטוקבקיסט מתייחס למהות, להיותי אוטוריטה בנושא שעליו אני כותב. בבחינת מי שמך. אלא שגם זה, איך לומר בעדינות, די אידיוטי.

מתוקף האכסניה של הטקסט, ברור למדי מי אני: כותבו של בלוג, שמתייחס לנושאים שונים שמטרידים אותו ומביע את דעתו האישית. אפשר להיכנס ולקרוא, אפשר לוותר. אפשר להסכים עם דעתי, או לחלוק עליה. אבל מה פירוש מי אני בכלל? נעם רשף, עיתונאי, אבא לצמד ילדים, בעל מגוון דיעות על שלל נושאים, אף פעם לא לגמרי בטוח שאני צודק, לא מנסה לגרום לאף אחד לעשות שום דבר. חוץ, אולי, מלחשוב קצת. אני מבין שזה מסובך לאנשי ה"מי אתה בכלל", אבל אולי זה תחביב שכדאי לכם לפתח.

תעצרו שנייה לפני השליפה

לפני כמה שנים כתבתי למוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה. הנושא הלא סקסי בעליל היה כרטיסי זיכרון. יום אחרי הפרסום, העורך קרא לי למשרדו. התקשר קורא, הוא סיפר, שהציג את עצמו כבכיר בחברת הייטק גדולה. השאיר הודעה. הוא לא מבין איך ידיעות מרשה לעצמו לפרסם כתבה כזו, מלאה באי דיוקים ובעיות אחרות. תתקשר אליו, אמר העורך, לא נרגש בעליל. בהמשך הבנתי למה.

הרמתי טלפון לקורא המודאג, מוכן לספוג ביקורת נוקבת. הוא היה איש חביב למדי, והתלונה היחידה שלו היתה על אי איזכור פורמט מסוים של כרטיס. הערתי לו שהכרטיס הנ"ל מוזכר בחלק השני של הכתבה. "אה", אמר הבכיר, "לא קראתי הכל, רק עד החצי". לא היה לי מה לומר.

אני יודע שזה נאיבי. אבל בכל זאת: תעצרו שנייה, לפני שאתם מטקבקים. תקראו עד הסוף, תוודאו שהבנתם נכון. סתם, כדי שיהיה כאן איזשהו דיאלוג מפרה, אמיתי, עם הכותב. כדי שזה לא יהיה שחרור קיטור ותו לא. יש גם טוקבקים חכמים, שמוסיפים עוד נקודת מבט, מצביעים על שגיאה בלי להתלהם, ומהווים ערך מוסף אמיתי לטקסט. אפשר לא להסכים בצורה תרבותית, אחרי עיון רציני באייטם. אולי אז יופיעו בתחתית הפוסטים כאן קצת פחות תגובות מעדת ה"מי אתה בכלל". שבינינו – מי בכלל צריך אותה.

כדורון הרגעה: לא מדובר כאן ביוזמת web 3.4 למכירת ילדים ברשת. מדובר בקונספט של צאצאים. בעניין עצמו.

אני מוקף אנשים נטולי ילדים. רווקים, גרושים, זוגות שמנהלים לוחמת גרילה עיקשת בהורים שמחכים בסבלנות הולכת וכלה לנכד. או שלושה. מטבע הדברים אני מספר להם, לחברים, על הילדים שלי. מנסה לצנזר, אבל בכל זאת, לא מעט סיפורים חומקים החוצה. חלק משעשעים, אחרים, לטענת הקהל, מהווים קוטלי דחף פריוני באשר הוא.

וכאן נחה לה הבעיה, בעריסה מרשת ידועה עם מובייל מעוצב למעלה. מאוד קשה להסביר לאנשים למה כדאי להם לבצע מהפכה אלימה בחיים שלהם ולארגן לעצמם יורשים. יש כמובן את הז'אנר ההורמונלי, נשים וגברים שנתקפים יום אחד תשוקה נטולת הסבר להתעבר. אבל למעט זוג אחד, רוב האנשים שמקיפים אותי משתייכים למתלבטים, למהססים, לנמנעים.

כשהם חושבים על ילדים, קל להם הרבה יותר לכמת את החסרונות. וכולם רוצים לכמת. רוצים אקסל. זה משהו שקל להתרפק עליו, אקסל. על הבטחות לעתיד עם שורה תחתונה ברורה. אחר כך אפשר לחזור אליו ולהאשים. הנה, הבטחת, כתוב. היו יעדים, מטרות, סכומים. היה לנו שטר ביטחון.

ועל שטר הביטחון שמתלווה לזאטוטים יש רק מספרים מנבאי רע. בואו נראה מה אפשר לכמת כאן:

• שעות שינה חסרות – רק נחקרי שב"כ (כרישי טרור, לא דגי רקק) יבינו ללבם של הורים טריים בשנה הראשונה למצבם החדש. את האלפיון העליון של הזוגות – אלה שהילד שלהם ישן 9 שעות רצוף כבר בבית החולים – צריך לסקול. או שהם סתם משקרים.
• חרדה – הדקות והשעות בחדר מיון, הדקות והשעות בהן מתלבטים אם לנסוע לחדר מיון (בד"כ בלילה, ראו סעיף קודם), הדקות והשעות בדרך לבית הספר/גן בעקבות טלפון בהול. רגעי ההיסטריה שנדמים כשעות כשאתה לא רואה אותם פתאום במקום ציבורי.
• כסף, קאש מאני – לא על טיפולי שיניים/חיסונים/בגדים/מתנות. זה ברור. על מוצרי חשמל שהושמדו:
  • מערכת סטריאו עם טייפ כפול שנשבר כשהילדה החליטה שבתי הקלטות הם סוג של כסא.
  • וידאו שקרביו הושמדו (פעמיים! אחת לכל צאצא) בעקבות החדרת עצמים זעירים לתוכו.
  • טלפונים סלולריים שהוטבעו.
  • שלט רחוק שנפל/הושלך פעם אחת יותר מדי.
  • סנדל בודד שאבד לא ברחוב, מותיר את בן זוגו מיותם וחסר תועלת.
• רגשות אשמה – כל הזמן. על כל דבר.
• רגעי מבוכה מהזן הפולני – כשהילד צורח כמו באנשי ברחוב/קניון/בית ספר או כל מקום אחר בו אנשים מסתכלים עליך כאילו היית על ספסל הנאשמים בנירנברג.
• סיוד קירות שצוירו ביד אמן בוטחת בת שנתיים.

ויש עוד. אבל נעצור את זה כאן, כשהדחף לקשור צינוריות וחצוצרות עוד נשלט.

אז מה כן טוב בכל הסיפור הזה? מה, כמו שהיה אומר סמנכ"ל מכירות ושיווק שעבדתי איתו, הrtb – reason to believe של המוצר?

פה זה כבר בעייתי. ולפני שאני ממשיך, מן הראוי להוסיף אזהרת סכרין קטנה. כי קודם כל זו אהבה. אהבה גדולה גדולה, כמו ששרו פליטווד מק. שלא תלויה בדבר, שלא היכרת קודם. מהסוג שמייצר ברגעים מסוימים פיצוץ גרעיני לא מבוקר בחזה, רגש עז שמציף אותך עד שאין לך מושג מה לעשות עם עצמך. רגש טהור, לא מזוקק, וממכר.

איך מכניסים את זה לאקסל? לא יודע. אפשר לנסות לפרוט את זה לאי אילו פרוטות. הראשוניות, ה-novelty effect – פעם ראשונה שהגמד הולך, פעם ראשונה של "אבא", ואחר כך "אני אוהבת אותך אבא". פעם ראשונה שרואים סרט ביחד, ופתאום צופים בו דרך העיניים של הגמד. ראשוניות שכבר חשבת שאיבדת, חזרה למקור, לתמימות.

ומה עוד? אגו טריפ מטורף של להיות בורא. לא רק במעשה היצירה הראשוני, גם בחינוך ובעיצוב אחר כך. מישהי ניסחה לי עוד משהו לא מזמן – החלפת הרגש. להפסיק (חלקית) להתבוסס בביצה שלך. באני ואני ואני ועצמי. לעבור למשהו חדש ואחר. ולקבל פרופורציות על החיים, ועוגן למציאות יציבה וקונקרטית, גם בזמנים קשים של משברים נפשיים ודכאונות.

בשלב הזה אני מניח שסמנכ"ל המכירות היה מסתכל עלי באחד המבטים המזלזלים-מחויכים שלו. לא באמת הצלחתי למכור לו משהו. אני מבזבז לו את הזמן, והוא הרי צריך למכור, לסגור יעדים לרבעון. אם מסתכלים על האקסל שיצא מערימת המילים שלמעלה, ברור שלא הצלחתי לתפור מוצר שהלקוח יאהב. אין שום היגיון בהבאת ילדים לעולם. בטח לא כלכלי. אין שום היגיון בוויתור שכרוך בזה, בשיעבוד. ההורות חורגת מגבולות האקסל, מתעלמת מחוקי השיווק. הסיפוק והאושר שהיא מביאה איתה, קצת כמו סמים קשים, הם לא עניין לרציונל.

קל יותר להסביר למה עדיף להישאר נטול צאצאים, חופשי למצות את החיים וכו' וכו'. זה נשמע הרבה יותר נאור. והאמת – לא כולם צריכים לעשות ילדים. יש לא מעט מקרים שבהם יש להצטער על אי התערבותו של איזה מבוגר אחראי בתהליך הרבייה. אבל מצד שני, אם לצטט את לו ריד, ההריון הוא תחילתו של הרפתקה גדולה. ה-הרפתקה ה-גדולה. ואולי זו הדרך למכור את העניין לאיזה לקוח שמחפש דרך ללבו של הקהל הצעיר – לעזאזל ההיגיון, בוא נלך על ההורות כחוויית האקסטרים הכי גדולה (לכל החיים!) בצד הזה של הקיום האנושי. הארדקור לפנים, בנאדם. איך אפשר לוותר.

היום היה צריך להיות יום ההולדת ה-60 של אבא שלי. אם הוא היה חי. הוא נהרג במלחמת יום כיפור, בגיל 27. גיל שפעם נראה לי כל כך מבוגר, והיום נראה כל כך צעיר. אם הוא היה חי, היו עושים בטח משהו מיוחד. בכל זאת 60, מספר עגול, אנחנו אוהבים מספרים עגולים וסימבוליים. אם הוא היה חי. יש המון "אם" כאן. אם ואולי, בעצם.

• אם ההורים שלו, סבא וסבתא האומללים שלי, לא היו נמלטים מהאנטישמיות באירופה פוסט השואה דווקא לישראל. נגיד לקנדה.
• אם הוא לא היה מגיע לכאן בגיל 10, עם מבטא, ומרגיש צורך להיות צבר יותר מצבר.
• אם הוא היה מוותר על קרבי, בתור בן יחיד, שלא חייב, או לפחות לא מתעקש על קצונה.
• אם הוא היה מוותר על המילואים, בגלל הילד הקטן בבית והדוקטורט שבדרך. בשביל מה לעזאזל הוא היה צריך את זה.
• אם הוא היה בוחר לפקד על מוצב אחר.
• אם הוא היה קצת יותר זהיר, או קצת יותר פחדן.
• אם הממשלה והצבא היו נמנעים מהפיאסקו של המלחמה הזו, אם התקשורת היתה מזהירה ולא הולכת כעיוורת אחרי המיתוס של צה"ל.
• אם הפציעה היתה קלה יותר, והרופא בשטח היה יכול לעשות משהו.
• אם אם אם.

ואין לי מושג אם זה היה משנה משהו. בין כל הדתות והפילוסופיות שעוסקות בגורל שלנו, אפשר לבחור, כמו מין סופרמרקט ענק, בתיאוריה שהכי מתאימה לך. שהכי מנחמת. אולי הוא בכל מקרה לא היה אמור לעבור את גיל 27. אם לא מלחמת יום כיפור, אולי זה היה קורה בתאונת דרכים. בהתרסקות מטוס. טביעה בים, התחשמלות, הרעלת מזון, הכשת נחש, פליטת כדור. כל כך הרבה אפשרויות.

ואם הוא היה נשאר בחיים? כל כך הרבה מסלולים ודרכים. חיים מאושרים עם אבא פרופסור (דיקן? מקים סטארט-אפ?). ואולי גירושים. ואולי לא היינו מסתדרים, הוא לא היה מבין בשביל מה זה טוב ללמוד ספרות, או מה זה העיסוק הלא רציני הזה, עיתונות. זה מסחרר, ה"אם" וה"אולי". וחסר תוחלת. אמא שלי התחתנה שוב, ויצא מזה משפחה מצוינת. אולי זה בכלל היה צריך להיות ככה. זו היתה התוכנית הגדולה מלכתחילה.

לא היכרתי אותו. שמעתי סיפורים, אבל לא משנה כמה יתארו אותו ויספרו עליו, זה לא זה. הייתי בן שנה וחצי, אין לי אפילו תמונה בראש. לא יודע עד כמה היה המבטא הזר כבד, לא יודע איך הקול שלו נשמע. לא יודע איך הוא נראה כשהוא עייף, עצבני, זחוח, שמח. איך הוא נראה כשהוא רק קם בבוקר. כשהוא חולה. מה מצחיק אותו ואיך הוא נשמע כשהוא צוחק. מה מעצבן אותו. המון דברים קטנים שבונים אנשים שקרובים לנו. אני לא אכיר אותו אף פעם.

והוא לא יכיר אותי, ואת הילדים שלי. לא יזהה דמיון פיזי, התנהגות דומה, תגובות כמעט זהות בי, בהם. זה מין כאב פאנטום כזה, באיבר שלא קיים. ומוזר להיות יותר מבוגר מאבא שלך, שהוא היום בן 60, ולנצח בן 27.

אזהרה: אם נכנסתם כדי למצוא רפש מושלך מצד לצד בתוך הביצה – ובכן, כמאמר ווסלי בנסיכה הקסומה, תתרגלו לאכזבות.

הדיון בנושא ביני לבין חבר התעורר קצת מאוחר. הקטליזטור היה האייטם על גל הפיטורים התורן במעריב. לא נעים להיות עובד מעריב בשנים האחרונות – הפסדים, התייעלות (ככה קוראים לזה כשבועטים אותך הביתה או מקצצים לך בתלוש) וחוזר חלילה. באייטם מרתק שעלה בדה מרקר מציין הכותב כי ב-10 הרבעונים האחרונים הגיש מעריב את דוחותיו הכספיים לבורסה ברגע האחרון – עדיף אחרי סגירת העיתונים. ולא, זה לא נבע מצניעות סמוקת לחיים נוכח דוחות משובחים. מעריב מדמם כסף כבר הרבה מאוד זמן.

במקביל סופג מעריב, ובעיקר המו"ל נמרודי והעורך הראשי דנקנר, מכות מכיוון חדש – הבלוג של אבי לן כאן, ב-notes. לן, עד לא מזמן העורך הראשי של nrg, אתר האינטרנט של מעריב, קרא לדנקנר ללכת הביתה בעקבות גל הפיטורים הקרב ובא, חשף את התנהלותו של עופר נמרודי בפרשת צנזור טור של לן על שרי אריסון, וביקר את נמרודי ודנקנר על גיוס מעריב לקמפיין של אולמרט בבחירות. 3 קטנות לצלעות, לא נעים.

הטוקבקיסטים לא איחרו להגיב, ולהאשים את לן בכיבוס הכביסה המלוכלכת בפרהסיה (חטא שעונשו, יאמר לכם כל פולני טוב, סקילה). הטיעון המרכזי (והכנראה מוצדק) הוא שלן לא היה מעיז לפרסם את הפוסטים האמיצים שלו אם על תלוש המשכורת שלו היה חתום עדיין נמרודי. גם אנשי תקשורת נחרצים למדי – יובל דרור למשל – התלבטו לגבי בלוטות האתיקה של לן. ובכן האם?

חרדתו של הרץ למרחקים ארוכים

הנה 10 האגורות שלי. אני לא מכיר את לן. מעבר לשלום-שלום במסדרונות ידיעות, או הסבה לאותו שולחן בישיבה וחצי, לא החלפנו מעולם מילה. אבל יש לי הרגשה שהטורים הנכחיים בבלוג שלו נולדו מתחושת דחיפות אמיתית, ולא מנקמנות בלבד.

נסתכל רגע על העובדות: לן פרש מ-nrg אחרי 7 חודשים. מדובר במי שערך את 24 בידיעות במשך יותר מעשור, שרד עורכים ראשיים, משברים כלכליים בעיתון, לחצים של המו"ל ואלוהים יודע מה עוד. אם לן קם ועוזב משרה אחרי 7 חודשים, זה אומר דרשני. קראתם משהו בפוסטים של לן על תקופת ידיעות? לא חשבתי ככה. ייתכן, אם כך, שלן באמת כותב מדם לבו. ייתכן שיש לו מספיק ניסיון בעיתונות, והוא נחשף בתקופת מעריב שלו לתופעות שלתחושתו מצריכות תגובה ציונית הולמת. הוא ראה דברים שמבחינתו היוו חציית קו אדום , וחש מחויב להתריע.

יגידו ציניקים שלן שורף גשרים עם מעריב כי ברור לו שסיכוייו לחזור לממלכת נמרודי קלושים, ונמנע מלתקוף את מוזס בתקווה לג'וב עתידי. אולי. אני גם לא בטוח שהפוסטים של לן אכן עומדים בכללי האתיקה החמקמקים (יש כללים ברורים לגבי פוסטים מעליבים על בוס לשעבר?). היית שם, קיבלת את המצב, אז אל תתבכיין. אבל יש כאן שאלה נוספת, גדולה יותר: מתי לגיטימי לשבור את כללי המשחק? אם לדעת לן נמרודי את דנקנר שיחקו מלוכלך, וממשיכים לנהוג כך על חשבון העיתונות הישראלית, האם מותר לו לשבור את הכלים ולהתחיל להתנהג לפי הסטנדרטים שלהם?

יש כאן שאלה שמצדיקה דיון רחב יותר, נפרד. מתי מותר לעיתונאי לעבור על כללי האתיקה? האם כשפוליטיקאי מנצל עיתונאי לספין באמצעות שקרים וחצאי עובדות, ואז מסתתר מאחורי חיסיון מקורות, מותר לעיתונאי לחשוף אותו, למשל? לדעתי התשובה חיובית – במצבים קיצוניים, כשהצד השני מנצל את מערכת הכללים הקיימת לטובתו באופן שפוגע במערכת, יש הצדקה לתגובה לא קונבנציונלית. הרחבה של כלל ההגנה העצמית, אם תרצו, שנכונה לעיתונות, לדמוקרטיה, ובכלל. נשמע הגיוני? טוב כאן מגיע החלק המסובך – להחליט מתי מותר ללחוץ על הכפתור האדום. לא קל.

לגבי לן בכל אופן: אני לא בטוח שמה שעשה לגיטימי – אני באמת לא מצליח להחליט – אבל לתחושתי לפחות הפוסטים שלו מקורם באומץ ובהלה אמיתית ממה שמתרחש לטעמו במעריב, ולא בנקמנות לשמה. ועל כך לפחות מגיע לו קרדיט.

כשהייתי טנאייג'ר, בולע ספרים בכפייתיות, נהגתי מדי פעם להעתיק קטעים שמצאו חן בעיני במיוחד. אלא שאז התבגרתי, והפכתי עצלן וביקורתי יותר. אלא שהשבוע קראתי פיסקה בספר שגרמה לדגדוג קל באצבעות-העט שלי (שהפכו כבר, בעצם, לאצבעות-מקלדת).

הספר הוא חיי פיי, שכתב יאן מרטל. הוא מצוין, לכו תקנו אותו, או תשאלו מהספרייה. בעמוד 167 כותב מרטל פסקה מעולה על פחד: "זהו היריב האמיתי של החיים. רק הפחד יכול להביס את החיים. זהו בר פלוגתא ערמומי ובוגדני.. הוא אינו יודע הגינות מהי, אינו מכבד שום חוק או מוסכמה, אינו מפגין רחמים. הוא מתנפל על נקודת התורפה שלך המתגלה לו בקלילות מדהימה. הוא תמיד מתחיל בראשך. רגע אחד אתה רגוע, מיושב, שמח, ואז הפחד, בדמות ספק מעודן, מתגנב כמרגל אל תוך ראשך. הספק פוגש בחוסר אמון, וחוסר האמון, מנסה להרחיק אותו. אבל חוסר האמון הוא חייל רגלי חמוש בעליבות. הספק מסלק אותו מדרכו בקלות. אתה מתעצבן. ההיגיון מתייצב ללחום לצידך. אתה נרגע. ההיגיון מצויד בכלי הנשק המודרניים ביותר. אבל לתדהמתך, על אף טקטיקה עדיפה וכמה נצחונות מרשימים, ההיגיון מובס. אתה חש כיצד אתה נחלש, מתערער. עצבנותך הופכת לחרדה".

מרטל ממשיך ומתאר את התגובות הפיזיות לפחד, ומסיים בצורך להגדיר אותו, לתת לו ממשות – "שכן אם לא תנהג כך, אם פחדך יהפוך לאפלה חסרת מילים שתירתע ממנה ואולי אף תצליח לשכוח אותה, תותיר את עצמך חשוף למתקפות פחד נוספות, שהרי מעולם לא נאבקת באמת ובתמים ביריב שהביס אותך".

האיש יודע על מה הוא מדבר. זה נכון לקריירה, נכון להורות, לאהבה, להכל. מפחיד כמה שזה מדויק.

ועכשיו לחידון

משהו מדיסק ישן שמאוד אהבתי. אולי קצת אזוטרי, אבל היי, סוג של אתגר.

אבל אם מישהו השאיר אותך על קצת הצוק

אם מישהו דחף אותך מעבר לקצה

אם מישהו אהב אותך, ועזב אותך חשובה כמתה

את צריכה להיאחז בזמן שלך

עד שתעברי את הזמנים הקשים האלה